close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

השלום שהיה ולא ישוב

איתמר ליברמן/ מהגולשיםיד כסליו, תשסז05/12/2006

סיפור בלעדי אותנטי מסביר את ההזדמנות שנפלה בידינו של שכנות וידידות. אילולא היינו מבטיחים לעצמנו שנגיב ביתר תקיפות למקרים חריגים שמופיעים אצל השכנים. מדיניות הפגנת האיפוק והבלגה נמשכת.

סיפור בלעדי אותנטי מסביר

את ההזדמנות שנפלה בידינו של שכנות וידידות. אילולא היינו מבטיחים לעצמנו שנגיב ביתר תקיפות למקרים חריגים שמופיעים אצל השכנים. מדיניות הפגנת האיפוק והבלגה נמשכת.


תקופה נפלאה שהתפוגגה ולא תשוב. השלום שהיה.



אבא שב מהעבודה תשוש נורא. תנועותיו ודיבורו העידו על כך. אמא עשתה סידורים אחרונים לקראת יציאתה לקניות. תחביב קבוע שלה ושל חברותיה השכנות בימי חמישי אחר הצהריים.

לאחר שבדקה כי דבר לא חסר: שקית פירות, בקבוק מיץ', מסמכים, וכמובן תחבה מספר לירות לארנקה.

אמרה "שלום" וסגרה את הדלת.

בבואם למרכז העיר רמאללה, אצה אמי כהרגלה לחנות הבדים הידועה, שם אהבה לשוטט ולבחור בד אחד או שניים לצורך תפירת בגד.

כל העת שיטוטה בין החנויות אחזה אמי בידיה של אחותי איילת, בת החמש. אותה לקחה עימה תמיד בצאתה לקניות. ילדה עם פיגור שכלי.

לפתע גלתה כי איילת נעלמה ואינה אוחזת עוד בידיה. הלחץ וגל החום כבר החלו לתת אותותיהם על פניה. נגשה אל חברותיה וזו ספרה דבר היעלמותה של בתה. "איילת נעלמה!..היא איננה..", הוסיפה בדאגה.

מתרוצצות ממקום למקום, שואלות עוברי אורח על איילת, מהלכות מסמטה לסמטה, אמי ובנות לווייתה, השכנות, נמנעו מלקוות לגרוע מכל והמשיכו בחיפושים.

פתאום נקלעה אמי לאחת הסמטאות הצרות בעיר, מטרים אחדים קדימה, צועד מולה ערבי בשנות החמישים לחייו, אוחז בידיה של איילת הקטנה.

כמעט שהתעלפה מראות אותו מחזה, אזרה אומץ והחליטה לעקוב אחר האיש שמחזיק בבתה, ולהיווכח לאן זה יוביל אותה ולשם מה מטרתו.

בעודו אוחז בידיה של אחותי איילת, ממשיך בהליכתו בתמימות עוד מספר רחובות, ואמי עוקבת אחריו בלי לסגת. אולם למראה עיניה הדומעות והמודאגות נראה האיש, נכנס בפתח חנות לממתקים, ניגש לדוכן החטיפים, משליך ידו לעבר מדף הבמבות ומבדיל אחד.

לאחר ששילם עבורו למוכר, התכופף ונתן לאחותי את הבמבה. חטיף אהוב עליה ביותר.

איילת חייכה אליו, נתנה לו חיבוק שאומר תודה, וסיימה בנשיקה חמה.

אמי שצפתה מהצד על המתרחש התחילה לבכות מסחף ההתרגשות שנכנס בה.

בעודה מתאוששת מהמחזה המרהיב, עשתה מספר צעדים לכיוונם, נגשה לערבי, הודתה לו מקרב לבה, ושבה למקום בו שהו כל העת חברותיה שצפו בדאגה במתרחש.

שרתה בה תחושה של אי נעימות, איש ממוצא ערבי עושה מעשה חסד עצום, מעשה שמקורו מתוך אהבה ורצון לנתינה, כזה אדם מימיה לא ראתה.

תחושת הקלה ושמחה רווחה בקרבן של אמי וחברותיה, כבר חששו מהגרוע מכל שיקרה, אולם מבט אחד על אחותי זוללת את חטיף הבמבה הרגיע ועורר שוב את תחושת השמחה שלרגע שכחה.



יש שיאמרו סיפור נחמד, ויקשו וכי מה זה קשור לימינו. נדרש לקשר הסיפור למשהו אקטואלי.

הימים טרם התפרצותם של האינתיפאדות, נזכרים כימים שקטים ונפלאים בתקופה של ידידות ושכנות אמיתיים. מנהגים קבועים כמו יציאה לקניות, שמחות, ביקורי חברים ואפילו חשבון בבנק במרכזה של העיר רמאללה לא היו נראים כמוזרים וזרים לאיש מהמתנחלים הגרים בשכנות.

בזכות כוח ההרתעה והתגובה שתמיד הופיעו במלוא עוצמתם באירועים חריגים שנדרשת פעולה תקיפה וחריפה. פשוט לא השתפנו וככה הבטחנו חיים שלווים ונפלאים בשכנות.

לדאבוננו לא כך ימינו, אחותי איילת הספיקה לזלול במבות לרוב, בעוד שהמציאות השתנה מקצה לקצה. את החוויה שעברה ברמאללה, ומעשה החסד של אותו ערבי, היא תזכור רק שיעלו את הסיפור, סיפור יחיד מאין כמוהו והסיכוי שיחזור על עצמו בצורת התרחשות דומה אפסי לחלוטין.

היום לא כוח ההרתעה או אופן התגובה שאנו יכולים להתגאות בו, כמו כבעבר.

פספסנו הזדמנות נדירה של שכנות בשלום ואחווה, אם רק היינו נוקטים בפעולות תגובה והרתעה.

לא פלא שהגענו לאן שהגענו בתחום הביטחוני, של כוח ההרתעה הפגוע, של כבודנו הלאומי הירוד. המלחמה שחלפה, עד לא מזמן, הייתה בגדר הקש ששבר את גב הגמל.

והנה הראיה לכך, בכיכובו של אולמרט שמואיל בטובו לשמש השחקן הראשי ולאמץ את מדיניות הפחדנות, של איפוק והבלגה, וזאת לנוכח ירי הקסאמים המתמשך, ומותיר את תושבי שדרות אומללים וזועקים לעזרה.

אפילו חבריו לממשלה כבר זועקים על המדיניות שהוא מוביל, אפילו פרץ שאמר כי אולמרט משחק בחיי אזרחים ישראליים ואסור להבליג נוכח הקסאמים.

ובצה"ל זועמים: ידינו כבולות.

וככה נמשכת לה מדיניות האיפוק וההבלגה שכבר יוצאים מכל פרופורציה, אנו מקבלים סטירות על ימין ועל שמאל בקביעות ואיננו מחזירים מלחמה שערה.

על השאלה אם נוכל להחזיר עטרה ליושנה ושסיפורים מעין אלו יקרו בעתיד שוב, הכל תלוי בנו וברצון שלנו ליצור שינוי דרסטי, שינוי בתפיסה, שינוי מהשורש.

שינוי שיבטיח שירים את כבודנו מעלה בחזרה.

אני רק מקווה כי ביום מן הימים נשוב לקיים חיי שכנות וידידות עם אחינו הערבים. ובלבד שידינו החזקה תהיה על העליונה וידעו את עוצמת כוח ההרתעה והתגובה שלנו. השלום שהיה ולא יחזור.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה