close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

טובה הארץ מאוד מאוד

אורה רבקה וינגורטט תמוז, תשסז25/06/2007

היא, שנשמתה עתיקה ורוחה צעירה, ידעה להתענג על רגעים מעין אלו, רגעים בחמה הלוהטת של חודש תמוז ברחובות ירושלים

סרח שרכה את רגליה בכבדות והתנשפה. סליה עמוסים היו לעייפה, ואגלי זיעה נטפו מפניה. צעיר אחד, בעל חזות שונה במקצת, קם בפניה ופינה לה את מקומו בתחנת האוטובוס. בת צחוק עלתה על פניה של סרח, והיא הרהרה לעצמה, טובים האנשים, טובה הארץ. היא, שנשמתה עתיקה ורוחה צעירה, ידעה להתענג על רגעים מעין אלו. רגעים בחמה הלוהטת של חודש תמוז, ברחובות ירושלים עיר הקודש.
סרח זו, שאנו משיחים בה, משנים קדמוניות היא. זוכרת היא את הבית, את האב הזקן, ובפיה עוד הניגון משם. היא ידעה את מוראות החורבן, את אובדנם של רבים כל כך מן העם. והיא, כשארית הפליטה, נכנסה עם

דור חדש לארץ, דור שכבש ונחל. והיא יודעת, יודעת היטב, שטובה הארץ מאוד מאוד.
כשהגיע האוטובוס היא קמה ממקומה. מישהי הציעה לה עזרה עם הסלים, אך בעקשנות האופיינית לה היא דחתה את ההצעה ועלתה בכוחות עצמה. אוהבת היא את כולם, סרח. את הצעירה שהציעה עזרה, את הנהג שאומר לה בחיוך בוקר טוב, את האם שמנסה להשקיט את המולת ילדיה באוטובוס, ובמיוחד במיוחד את הזאטוטים עצמם. אחד מהללו ניסה כל הדרך למשוך את תשומת לבה. הוא הציץ עליה, האיר לה פנים, ושב והטמין את פניו בחיק אמו, וחוזר חלילה. נגלה ונכסה, נגלה ונכסה.
תוך כדי המשחק עם הקטן האזינה סרח לקול ישראל מירושלים. היא שמעה מילים שלא הכירה בילדותה. ביטחון, כלכלה, בריאות... והכל כאן, בארץ ישראל. מכל הידיעות היא התרגשה לנוכח הדיווח על קבוצת יהודים שלכבוד הילולת יוסף הצדיק, נכנסו במסירות נפש להתרפק על קברו בשכם, בלילה שעבר. היא מחתה דמעה, ושמעה את האם קוראת לקטן ששיחק עמה, 'בא יוסף, כאן אנו יורדים'. "עוד יוסף חי", זמזמה לעצמה סרח, "עוד יוסף חי".
על אף שהיו אלו שעות הבוקר המאוחרות, עבור סרח כאילו היו אלו שעות אחר הצהרים. כבר שנים רבות שהיא קמה באשמורת התיכונה, ונוסעת היא בעלות השחר לכותל המערבי. בקרב קבוצת הנשים שנפגשות כל בוקר כדי לענות אמן זו על ברכות השחר של זו, שורה רוח מיוחדת. רוח אהבה המתמזגת עם צינת הבוקר, וקול זמרת הציפורים כותיקין. עבור סרח אלו רגעים של מעין העולם הבא. היא נושאת את עיניה ורואה את הבנים והבנות שנקבצו ובאו מארבע כנפות הארץ, ולבה הומה על שזכתה.
פעם בשבוע נוסעת היא להודות על מה שזכתה בו, ולבקש על העתיד לבא, בקברי האבות והאמהות, במערת המכפלה. במקום בו מתחברים שמים וארץ, עבר ועתיד, מתרפקת סרח על מלות התפילה, ונותנת דרור לדמעותיה. לא דמעות מלוחות הן, כי אם דמעות מתוקות. דמעות של גיל ורעדה, על בנים השבים לגבול אבותם.
בנסיעה באוטובוס, וגם בנסיעה זו, יש לה לסרח תחביב מיוחד. היא סופרת ומונה בתי כנסיות, בתי מדרשות, ובתי חינוך לבנים ולבנות, עליהם הם חולפים בשעת נסיעתם. על אף שהאוטובוס נע בכל פעם באותו המסלול, נהנית סרח וצוחקת מן המניין, כאילו זו לה הפעם הראשונה. יותר מכל, אוהבת סרח את הזמן בו מתנהל האוטובוס בכבדות, אז יש לה זמן רב יותר להתבונן בטובת הארץ.
כשהגיעה סרח לביתה היא פרקה את סליה. הוציאה קופסת פירות, הביטה בה שוב ושוב, ואף נשקה לאחדים מן הפירות, תוך שהיא ממלמלת: 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי, כי קרבו לבא'. לאחר שכילתה את מלאכתה, בירכה את ברכותיה ונחה מעט, החלה סרח להתכונן לצאת לחתונת בת השכנים.
אם על הכל יודעת סרח לשוש, שעת חתונה עבורה היא שעת רעוא דרעוין, עונג שבעונגים. לבה הומה לשמע קולות הששון והשמחה, החתן והכלה, שנשמעים בערי יהודה. אף בחתונה זו עמדה סרח בעת החופה וחשבה לעצמה, הנה, הנה כאן, עומדות רגלינו בחוצות ירושלים. ושמחה שמחה גדולה.
כשיצאו החתן והכלה מחדר הייחוד פצחה התזמורת בניגון סוער. הצעירות החלו לקפץ סביב הכלה, ואף שסרח לא הצליחה לעמוד בקצב של הבנות, ועל אף שהמראה שלהן חרג במקצת משלה, ואף שהניגון היה בעל צליל שונה מזה שהיתה רגילה בו, רצתה, רצתה סרח בכל מאודה להצטרף למחול, "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה; טובה הארץ מאוד מאוד, טובה הארץ מאוד מאוד; עוד ישמע...".
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה