הדרן הרבי על מסכת עירובין

לוורט קצר על מסכת עירובין

הקשר בין הדינים השונים במשנתנו

א. שנינו בסוף עירובין:
"שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה – דברי רבי יוחנן בן ברוקה, רבי יהודה אומר: בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה . . רבי שמעון אומר: מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות".
ומבואר בגמרא (קה, ב) שדברי רבי שמעון אלה לא נאמרו בקשר למשנתנו אלא על שני דינים קודמים במסכת עירובין, שבאחת מהן ר' שמעון מאוד מקל ובשני הוא מחמיר:
א) בסוף פ"ד (לעיל נב, ב) שנינו: "מי שהחשיך חוץ לתחום, אפילו אמה אחת לא יכנס. רבי שמעון אומר: אפילו חמש עשרה אמות יכנס, שאין המשוחות ממצין את המדות מפני הטועין". כלומר, ר"ש סובר שגם מי שיצא מחוץ לתחום העיר בערב שבת – כל זמן שהוא פחות מ-15 אמה מסוף התחום מותר לו להיכנס לתוכה, מפני שאלה שמסמנים את התחום מקצרים אותה ב-15 אמות כדי להשאיר 'מרחק בטוח' לאנשים שעלולים לטעות ולצאת.
– ועל כך אומר ר"ש בסיום המסכת "מקום שהתירו לך חכמים – משלך נתנו לך", כלומר, מה שהתירו לך לחזור ממרחק של עד 15 אמות הוא כי זה "משלך" – כי השטח הזה הוא באמת בתוך התחום.

ב) בפ"י (לעיל קב, ב) שנינו: "קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה. ואם בתחילה כאן וכאן אסור". ועל כך חולק רבי שמעון ואומר (בברייתא המובאת בגמרא: בן לוי שנפסקה לו נימא בכנור קושרה. ר"ש אומר:) עונבה, כלומר שגם בביהמ"ק מותר רק לענוב נימא ולא לקשור.
– ועל כך אומר ר"ש בסיום: "שלא התירו לך אלא משום שבות", כלומר, שהטעם שאסור לו לקשור היא (כמבואר בגמ' שם) "עניבה דלא אתי לידי חיוב חטאת – שרו ליה רבנן, קשירה דאתי לידי חיוב חטאת – לא שרו ליה רבנן".
והקשר בין שני הדינים, לפירוש רש"י: שמה שהתרתי לך במחשיך מחוץ לתחום – הוא מפני ש"משלך נתנו לך" – אבל בקשירה לא התירו. ואילו תוספות מנמק: שכשם שהתרתי במחשיך חוץ לתחום – גם כאן התירו רק "משלך" היינו עניבה שהוא דבר המותר לך.
אבל קשה, לפירש"י: מה הקשר בין שני הדינים, ולמה יעלה על הדעת שבגלל שהתירו להכנס לתחום – יקלו גם בקשירה בשבת? ולתוס': מדוע מוסיפה המשנה "שלא התירו לך אלא משום שבות", די לכתוב את הטעם להחמיר משום שהתירו רק "משלך" (שבתחומין השטח הוא שלך) ותו לא .
וגם, מה הקשר של כל זה לתחילת המשנה שלנו: "שרץ שנמצא במקדש כו'"? ואם אין קשר – היה צריך לחלק אותה למשנה בפני עצמה!?

ב. והביאור בזה:
אחד הטעמים שמצווה להשתדל להתקין עירובי חצרות ושיתופי מבואות הוא: כי בכך שיוכל לטייל או להכין צרכי אכילתו הוא מקיים מצוות "וקראת לשבת ענג" .
ויוצא: שמי שהחשיך מחוץ לתחום – הרי אם יצטרך להישאר לשבות מחוץ לעיר, הוא יהיה מוגבל מאוד בעונג השבת שלו ("לטייל ולהביא צרכי אכילתו).
ואם כן יש לומר: ששיטת רבי שמעון כאן היא שהכמות מכריעה את האיכות, כלומר: שאמנם כאשר הוא יכנס לתוך התחום הוא יעבור על איסור בדיני תחומין , שחמורה יותר מדין עונג שבת, אבל הוא יעבור עליה רק פעם אחת, לאידך, אם ישאר מחוץ לתחום – הוא ישבית את עונג השבת בכל רגע ורגע, וריבוי הכמות חשובה יותר מהאיכות לשיטת ר"ש .

ג. וע"פ כלל זה יובן גם טעמו בדין קשירת הכינור: כי בשני האופנים של תיקון הכינור, קשירה ועניבה, יש בכל אחד מהם חומרא שאין בזולתו: החומר בקשירה – דאתי לידי חיוב חטאת (חומר של איכות), והחומר בעניבה – שאמנם היא לא קשר של קיימא, אבל היא קלה להתנתק והוא יצטרך מן הסתם לחזור ולעונבה כמה פעמים (כמות) – ולכן הייתי עלול לחשוב שלשיטת רבי שמעון עדיף לקשור פעם אחת ולעבור על איסור ב'איכות' ולא לענוב שאז יעבור על איסור קל אבל בכמות גדולה.
- על כך אומר רבי שמעון: "לא התירו לך אלא משום שבות", כלומר מתי מודדים את האיכות מול הכמות כששניהם הם אותו סוג של איסור – איסור דאורייתא או איסור דרבנן, משא"כ בתיקון הכינור – אין בכוחו של ריבוי הכמות של עניבה דרבנן להכריע את האיכות של קשירה שאתי לידי דאורייתא, אלא כאן האיסור של חשש דאורייתא מכריע את הכמות.

ד. ועל פי זה מובן הקשר לדין שבתחילת משנתינו:
סיבת המחלוקת ב"שרץ שנמצא במקדש: כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה – דברי רבי יוחנן בן ברוקה, רבי יהודה אומר: בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה", מבוארת בגמרא: ש"מר סבר שהויי טומאה עדיף", כלומר רבי יוחנן בן ברוקה סובר שהכמות יותר חמורה, ולכן במקרה הזה אסור להשהות את השרץ לזמן יותר ממושך אלא למהר להוציאו בהמיינו, ואילו רבי יהודה סובר שהאיכות מכריעה, ולכן יש להשתמש בצבת של עץ, ולא בבגדי הכהונה למרות שזה יקח יותר זמן בכמות .
ובהמשך לזה אומר רבי שמעון את דברי הסיום על העדפת הכמות מול האיכות (לבד ממקום שמדובר בדרבנן מול דאורייתא).

מבוסס על: הדרן על מסכת עירובין, משיחות כ"ף מנ"א ה'תשכ"ב. נד' בלקו"ש חי"א בשלח שיחה ג (ע' 63 ואילך – השיחה בלה"ק במקור). ובתוספת ביאור והרחבה – בתו"מ חל"ד ע' 213 ואילך (בלתי מוגה).