close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

עמוק בתוך הרשת

אביחי סדיין/ תחרות המאמרים  כ כסליו, תשעד  11/23/2013

ברשת, הכל נכנס אל תוך הכיס שלנו. אנשים שלא היינו מעיזים להכניס לבית ספר אפילו בתור עובדי נקיון, פתאום נמצאים בעמדת השפעה חזקה, בכיס של הילדים

תגיות:

את מיכאל הכרתי לפני כחמש שנים, בחור עם ראש מבריק, שלא מצא את עצמו במסגרת ישיבתית, ובעצם בשום מסגרת כלשהיא. לאחר תקופה בה התיידדנו, הוא סיפר לי שבתקופת המעבר האחרונה, בין ישיבה לישיבה, במשך כחודש ימים לא "יצא לו" להתפלל שום תפילה. "זה לא שלא רציתי", הסביר לי. מה שקרה בעצם זה שבכל יום הוא התעורר בשעות הבוקר המאוחרות. "שחרית כבר הפסדתי", אמר לעצמו, " אתפלל כבר מנחה פעמיים" ופנה אל המחשב. הפעם הבאה שבה הוא התעורר, הייתה כשבחוץ כבר החשיך, אז התכנון השתנה להתפלל ערבית פעמיים, "תוך כמה דקות". ואז כבר הגיע הבוקר, והוא כבר היה גמור מעייפות. אבל לא נורא, מחר הוא יקום לשחרית בזמן. כך במשך חודש שלם...

מאיפה התחלנו?
התרבות של ימינו מבוססת על הכוח החזק ביותר בנפש האדם: הדמיון. אדם לא יכול לנקוט בשום פעולה, חיובית או שלילית, בטרם דמיין אותה. כל ספורטאי חווה בדמיונו אינספור פעמים את הניצחון על היריב שכנגד, אחרת אין לו סיכוי להצליח.

המטרה שלשמה משתמשים בדמיון יותר מכל (ובכל אמצעי אחר), היא כסף. חברות הפרסום רק משכללות את דרכי הפעולה שלהן עם הזמן, אך המנגנון נותר כשהיה. כל יציאה לרחוב מכניסה אותנו לאוירת החסר, אם רק נרכוש את המוצר/בגד/תכשיר נבוא על סיפוקינו. אין מי שיוצא לקניות בשביל לקנות, יוצאים לבלות. האוירה, החנות המפוארת, המוזיקה שברקע, היחס המתחנחן, נותנים את הדמיון כאילו גם אנחנו חלק מכל התפאורה שמסביב, ובתור שכאלה נרשה לעצמנו לפתוח את הכיס בהתאם. אבל... לכל חלום מתוק יש סוף, חוזרים לשגרה האפורה או לאובר בבנק, אז מגיעה תחושת הריקנות (רק לפני רגע עמדו גדוד מוכרים לשרותי), מה שגורר את מסע הקניות הבא. הפרסומות למיניהן מכניסות את הכל אל תוך הבית. מהר מאד נגמרו הפיתויים הסטנדרטיים, בהם יכלו חברות השיווק להשתמש, והן עברו לגירויים חזקים יותר.

ברשת, הכל נכנס אל תוך הכיס שלנו. הכל מצוי תחת כף היד, רק תקליק וכל העולם לפניך. אנשים שלא היינו מעיזים להכניס לבית ספר אפילו בתור עובדי נקיון, פתאום נמצאים בעמדת השפעה חזקה הרבה יותר, בתוך הכיס של הילדים שלנו. ילד שנפגש עם הסטיות החמורות ביותר מול המסך, יתחיל להזדהות איתן לאט לאט. לפני כעשרים שנה התפרסמו מספר מקרי רצח שזעזעו את העולם, אחד מהזוועתיים שבהם בשנת 95, נער אמריקני כבן 15, ממדינת ג'ורג'יה בארה"ב ירה בהוריו תוך כדי צפייה בטלויזיה. בחקירה הוא סיפר שסך הכל ניסה לחקות סצינה מתוך הסרט "רוצחים מלידה" של אוליבר סטון (סרט המתאר סדרת רציחות של שני פסיכופטים). זה ודאי לא קרה בעקבות סרט אחד, אלא לאחר חשיפה ממושכת, למרות שכל אדם בעל שכל לא צריך הסבר לכך שרצח הוא פשע, ההזדהות של הילד הייתה כל כך עמוקה עם הסרט עד שהפך להיות חלק ממנו. בחומר שמסתובב היום ברשת יש עצמה חזקה פי כמה. למה לא מתפרסמים מקרים כאלה היום? בגלל שזה הפך להיות שגרתי.

ומה הלאה?
ב-MIT בארה"ב נערך ניסוי על ידי פרופ' דן אריאלי. קבוצת סטודנטים התבקשה למלא שאלונים בנושאי נאמנות בתחום שבינו לבינה, על מנת לבחון את עולם הערכים ורמת המוסריות שלהם. לאחר שבוע ניתנו להם אותם השאלונים, בשינוי קטן, הם ענו על השאלות תוך כדי צפייה בסרטים פורנוגרפים (מדובר בשאלון ממוחשב). התוצאות היו מדהימות: רמת המוסריות ירדה פלאים אצל כל הסטודנטים.

אם נחשוב צעד אחד קדימה, מה קורה לגולש באינטרנט שמתעסק באופן קבוע ביצרים הנמוכים ביותר?

בירושלים, הגיע לבית הדין מקרה כואב מאד של משפחה שהתפרקה. מדובר במשפחה דתית מאד, שביום בהיר האבא קם ונעלם. לאחר מספר ימים התברר שהוא עבר לתל אביב, לגור עם חברתו אותה הכיר מהתכתבות ברשת. אדם שיש לו חמישה ילדים בגילאים בוגרים, עוזב הכל, כולל את הערכים הדתיים עליהם התחנך במשך עשרות שנים, בשביל מה? האמת היא שזה לא אותו אחד, זה מישהו אחר, כל המושגים כמו קדושה וצניעות שהיו חלק מחייו במשך שנים פשוט נמחקו, ואת מקומם תפסו ערכים אחרים נוצצים יותר...

הבילוי המועדף
במירוץ הטירוף של ימינו כל אחד מחפש את המנוחה. לכולנו יש את הכמיהה לצאת לחופש, לעשות חיים. רק שכמה זמן אפשר להחזיק בחוסר מעש? יש גם קצת כבוד עצמי, לשבת סתם בלי לעשות כלום, ותחושה הריקנות מציקה מבפנים. כך התפתחה תרבות הטלויזיה, הרעיון הוא: לא לעשות כלום ולתת את התחושה שעושים משהו. זה לא קשה במיוחד, יושבים מול המסך ושוקעים בעלילה, והכל ממש מוחשי לנגד עיננו. השרירים נמתחים וקצב פעימות הלב מואץ, וההרגשה היא באמת של עשייה. עד ש... הסרט נגמר, והריק מבפנים רק מתעצם, אז פונים לסרט הבא. כך הגענו למצב של אנשים שכל עולמם הוא המסך, הם צריכים להתעדכן נון-סטופ, ולרגע לא יעזבו אותו כי אז יצטרכו להתמודד עם החיים האמיתיים, לכן הם מעדיפים את עולם הדמיון שבתוך המסך. בינתיים אדם הופך לעצלן כפייתי, שהתרגל ליהנות בלי להשקיע טיפת מאמץ, מה הפלא שברגעי קושי הוא נשבר ומתייאש.

ומעבר לכך, לכל אדם יש צורך בחיי משפחה, באהבת אמת. אין שום אפשרות לחנוק את הצורך הזה. בגילאי הבגרות, הצורך חזק הרבה יותר, ועם הגירויים שמסביב, התסיסה ההורמונלית בפנים רק גוברת. כמו אדם מורעב שיושב במסעדה ומסביבו מאכלים מדיפים ניחוחות, תחושת הרעב שלו רק תתגבר. ולאן מופנה הלחץ הפנימי, מנסים לספק אותו בדמיון שבפורנוגרפיה, מה שיוביל מהר לנפילות חזקות יותר. כמו אדם צמא ששותה מים מלוחים, ונעשה צמא יותר ויותר, הצורך הנפשי לעולם לא יסופק במלואו.

בחור צעיר מקבל תפיסת עולם שכל הקשר בין איש ואשה מבוסס על חיצוניות בלבד, הוא אינו מודע לצורך האמיתי שלו. הוא מתרגל לספק את הצורך שלו בדמיון בלבד. למעשה הוא מתחתן עם המסך. איך יכול אדם כזה בעתיד לקיים קשר זוגי אמיתי. הרי ברגע שיצוץ קושי הוא יברח, למה לו להשקיע בקשר זוגי אם הוא יכול לקבל אותו בלי מאמץ, המחשב מעולם לא בא בטענות ולא דורש תשומת לב, הוא הרבה יותר ידידותי ונוח. גם אם אדם כזה יתחתן, הוא זקוק לשיקום על מנת לבנות קשר זוגי בריא. אחרת כמו שכל בילוי, נמאס בסוף, ואז פונים לחפש הנאה ממקור אחר. כך גם בקשר הזוגי שלו, בהיעדר קשר נפשי אמיתי, יום אחד היא תימאס עליו, ואז? מחליפים, אחוז הבגידות והגירושין ההולך וגדל הארה"ב, מוכיח לאן אפשר להגיע. בחקר המוח התגלה שהדופמין, אותו ההורמון שיוצר את הקשר בין איש אשה, מופרש גם בראיית פרסומת תמימה ברחוב, כלומר הנזק נגרם גם בחשיפה חד פעמית. במקום לבנות קשר בין בני זוג, הולך ונבנה קשר עם פנטזיות. את האנרגיה הכי קדושה שיש, מוציאים לחינם.

תכל'ס מה עושים?
קודם כל צריך למנוע כמה שאפשר את הגירויים, כשההורמונים לא מתעוררים, ילד גדל רגוע יותר, ממילא הוא יהיה מרוכז יותר בלימודים. כך גם נוכל להקנות לו כלים להתמודד לפני שיחשף לבד לעולם שבחוץ, ואז העיוות יתנחל לו בראש.

הכלי הראשון להתמודדות הוא הימנעות. ילד צריך להתרגל שלא כל עיתון/פרסומת/סרט הוא בתחום המותר, ויש פרסומות שמוציאים מתיבת הדואר ישר לפח.

נער שמקבל מכשיר אייפון חדש, כשעל פי רוב להורים אין מושג איך מפעילים אותו, לא יוכל לעמוד בפיתוי. לאחר נפילה שתיים הרגשת הדחייה הפנימית תתגמד ותעלם, ואז... על פי הנתונים רוב הגולשים הקבועים מתמכרים במידה זו או אחרת לפורנוגרפיה, וגם אלו שלא, כל חשיפה קטנה גורמת נזק. אז בשביל מה הוא צריך את אינספור האפליקציות? האם לא עדיף מכשיר פשוט יותר וראש רגוע?! הדילמה היא, שמכשיר כזה לא עומד בסטנדרט החברתי היום. זוהי מוסכמה שאין בה שום הגיון.

מוסכמות רבות משתנות בשנים האחרונות: תנועות נוער הופכות לצנועות יותר, תעירים רבים בוחרים להשקיע בלימוד תורה ברצינות וכך נפתחות ישיבות איכותיות, ואפילו בציבור הכללי: המוזיקה היהודית שהייתה מחוץ לתחום, הפכה לטרנד. השינוי הזה צריך להיות בעדיפות ראשונה, מחנכים והורים יהוו דוגמא לכך שלא כל חידוש טכנולוגי הוא נצרך, קודם נבדוק אם הוא מתאים לנו.

פתיחות אין פירושה להכניס את כל הטינופת של העולם לתוך הבית. את מה שטוב ניקח לעצמנו, את היתר נשאיר מעבר לדלת...

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה