close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

דרך ה"רמז" בעבודה החינוכית

יעקב נוקד  ז כסליו, תשעב  12/3/2011

אחת מהשאלות האסטרטגיות של איש חינוך ביחס לעבודתו, היא כמה לשתף את תלמידיו בחייו הפרטיים, ואף בהתמודדויותיו, ואם כן, אז באיזו דרך.

תגיות:

א. משפט משמעות ידוע אומר :"שוטה – אומר את מה שיודע. חכם – יודע את מה שאומר".

באדם הרוצה לחיות חיים ראויים, קיים עולם פנימי של בירור מעמיק, המביא לידיעה פנימית.

תובנה נוספת ממשפט זה, היא שאם נשאל "איזה אדם שווה לשמוע?", נענה, ששווה לשמוע אדם המדבר מעומק אישיותו, ומניסיונו האישי. דבריו של אדם כזה, יהיו שווים שמיעה, ואף חוזקם יהיה ניכר בהם, כמאמר חז"ל "ניכרין דברי אמת" (סוטה ט' עמוד ב').

עיקרון זה נכון בכל שיחה בין בני אדם ועל אחת כמה וכמה שהוא נכון ספציפית בתחום מקצוע החינוך.

ב. אחת מהשאלות האסטרטגיות של איש חינוך

ביחס לעבודתו, היא כמה לשתף את תלמידיו בחייו הפרטיים, ואף בהתמודדויותיו, ואם כן, אז באיזו דרך.

הסיבות לזהירות במעשה השיתוף הגיוניות מאוד, בעיקר בגלל שיש מצבים שהתלמידים, ממקומם, לא יוכלו להבין, ובטוח שלא ללמוד מכך. בנוסף, ישנו חשש גדול שלאחר היחשפות לצדדיו החלשים של איש החינוך, תלמידיו יזלזלו בו, ולא יהיו בידיו כלים לקדם את התלמידים.

כתוצאה מבעיות אמיתיות אלה, לעתים יוצא שאנשי חינוך מציגים את עצמם, גם אם הם אינם ממש מתכוונים לכך, כ"שדרוג" של עצמם - דמויות מסודרות, חכמות, "מכופתרות" ובעיקר כדמויות שאינן טועות, ואינן נפגעות במישור האישי. שוב, הדגש העיקרי כאן הוא, ששדרוג זה נוצר פעמים רבות מתוך רצף של התנהגות מצד איש החינוך, ולאו דווקא מתוך כוונה תחילה. אך אם מתבוננים מבחוץ על התוצאה, ואת זה עושים בעיקר התלמידים, הם בעצם נפגשים עם איש אחר.

בייחוד כשעוסקים בעבודת ה', ובדרכי החיים האנושיים, במצב שתואר לעיל, ה"דמות" אותה פוגשים התלמידים אינה מצליחה לבטא את עצמה מפנימיותה, כיוון שפנימיות זו היא עדינה ומורכבת, וכמו שגם צויין לעיל, מאוד בעייתי לבטא אותה באופן שיובן כיאות. כיוון שתחום החינוך הוא תחום בו האישיות עצמה היא כלי מקצועי מרכזי, מדובר בקונפליקט יסודי.

ג. אחת הדרכים להתקדם מקונפליקט אמיתי ומטריד זה, היא דרך הרמז, בהצגת האישיות. מהות דרך הרמז היא, כאותה אמירה מתחום הפסיכולוגיה:
"דבר נפלא מאוד הוא שהלא מודע של אדם אחד יכול לפעול על זה של אדם אחר בלא לעבור דרך המודע". ישנה תקשורת שעוברת דרך ערוצים עמוקים יותר מהתקשורת הגלויה. גם אם ישנם רבדים באישיות איש החינוך, שהוא אינו יכול לבטאם כפשוטם, הוא יכול לרמוז עליהם. אם איש החינוך יפתח את יכולתו לרמוז, התלמידים ירגישו את הרמז, לעיתים, כמאמר האמירה הפסיכולוגית שצוטטה לעיל, בלי שהיא תעבור בכלל דרך התובנה הפשוטה, אך הם יקלטו אותה.

הרמיזה המדוברת שייכת לתחומי הביטוי של האישיות. תחומי ביטוי אלו כוללים לבוש חיצוני, הבעות גוף ופנים, ביטויי שפה, טון דיבור, והרבה מבטי עיניים. מכל זה, כל איש חינוך יכול לבחור באילו מרחבי ביטוי הוא יבטא את רמיזתו.

באופן רחב יותר, כל תחומי העניין והחיים של איש החינוך, יכולים להכיל רמזים על אישיותו. לדוגמה, איש חינוך יכול לשדר לתלמידיו שגם הוא מתמודד עם חולשה בעבודת ה' שלו, וזאת על ידי אנחה מדוייקת, או הבעת פנים נכונה, ובעיקר אמיתית וכנה, אותה לכאורה הוא לא יכול להרשות לעצמו להביע, ללא הסבר. איש חינוך ההולך בדרך הרמז, מחליט שיהיו רמזים אותם הוא לא יסביר, וזה בסדר. איש חינוך גם יכול להרשות לעצמו לבטא תסכול אמיתי, ומשחרר, על תחומים בחייו, על ידי ביטויי שפה חדים, והתלמידים כבר יבינו, ויזדהו.

כיוון שתנועה פנימית, נפגשת עם תנועה פנימית אחרת, איש חינוך שירמוז על קיום התנועה הפנימית שלו, תלמידיו יחושו זאת. כאשר הוא יספר לתלמידיו סיפור אישי, או על אדם מחייו, הוא יגלה טפח ויכסה טפחיים, אבל הטפח שהתגלה, יהיה טפח אמיתי, ויבטא את הידיעה הפנימית של אותו איש חינוך, ועליו יתקיים: "חכם יודע את מה שאומר".

לעיתים, איש חינוך מפזר המון רמזים, אך בלי לדעת זאת.

ד. מצד עצמם, בדברים שנאמרו לעיל אין משום חידוש. החידוש הוא, בהחלטת איש החינוך לעיין בדרכו עיון מעמיק, דבר שכלל אינו מובן מאליו. עיון זה מצריך שימוש בעורמה חיובית, כמאמר הפסוק "חכמת ערום הבין דרכו" (משלי י"ד ח'). עורמה זו מביאה לחוכמה, שהיא חוכמת אדם היודע מה הוא אומר. כאשר מצליח איש החינוך להבין דרכו, הוא יכול לבחון עד כמה הוא מרשה לעצמו לרמוז מפנימיותו, החוצה. מעשה הרמיזה בפועל, הוא אומנות שאין לה סוף.

על מנת לרמוז נכון, בנוסף להחלטה לעשות כן, יש צורך במודעות ודיוק, על מה שקיים בשורש הרמז, ועל "שידורו" וביטויו החוצה, בדרך שתכסה טפחיים, אך גם תגלה טפח, את הטפח הפנימי. השלב האחרון, הוא לראות את תגובת המציאות לרמז, וכך ללמוד לרמוז בצורה אפקטיבית יותר. אחד מיתרונותיה הגדולים של דרך הרמז, הוא שהיא גורמת לשחרור פנימי של איש החינוך, כיוון שהוא יכול להרשות לעצמו לבטא יותר את פנימיותו, וכך הוא אינו חייב לשאת את עומס ההסתרה של אישיותו במלואו.

בעומק הדברים, דרך הרמז משאירה מרחב פעולה שיכול לפתח ולעורר את השומע, כיוון ש"די לחכימא, ברמיזה" (מדרש משלי, כ"ב). לחכם יש יכולת להשלים את החלקים החסרים במשמעות הרמז.

רמז פונה לאנשים חכמים, או בעצם מזמין אותם להיות כאלה.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה