י"ד - עבודת ה' מאהבה / כוחן של המצוות לדבק בה'/ להיות "יודעי שמך"

פרק י"ד

-      כבוד הרב, כל התפיסה הזאת של אהבה, מהפכנית קצת. עד עכשיו חשבתי שאהבה זה סתם רגש. או שאתה אוהב או שאתה לא.

-      נכון, אבל התפיסה הזאת גם נפלאה ומתוקה, ובעיקר, פותחת לנו פתח גדול בהבנת עניין האהבה בתורה בכל המישורים. בין איש לאשתו, בין יהודי לרעהו ובין הקב"ה לעם ישראל.

-      הרב דיבר על אהבת ישראל בין יהודי לרעהו. אני רוצה ליישם את הדברים גם ביחס לאהבה בין הקב"ה לעם ישראל. יהודי שאוהב את הקב"ה רוצה בעצם להתקרב אליו ולהתחבר אליו

וממילא ירצה לעשות כל דבר שיכול לקרב ולחבר אותו אליו.

הפעולות שעלינו לעשות כדי להתחבר אל בני אדם הן חיבוק ונישוק וכו', אך כדי להתקרב לקב"ה יש לעשות דברים אחרים, למשל, להדבק בתלמידי חכמים ולתקן את המידות.

-      נפלא. כפתור ופרח. עליך נאמר "נבון", המבין דבר מתוך דבר. בהמשך לדבריך אני רוצה להסביר מהי עבודת ה' מאהבה בצורה קצת שונה מההבנה הרגילה. ההסבר הפשוט והעיקרי הוא, שיהודי הזוכה להגיע לאהבת ה' מקיים את המצוות שלו מתוך אותה אהבה.

    כלומר, מכיוון שהקב"ה חפץ בקיום המצוות הללו, אזי מי שאוהב אותו רוצה למלא את רצונו ולקיים את המצוות. ממש כשם שבן רוצה לעשות את רצונו של אביוֹ, או בעל את רצונה של אשתו. וכשם שהבן והבעל שמחים במילוי רצון האהוּב, כך גם יהודי האוהב את הקב"ה מקיים את מצוותיו של הקב"ה בשמחה ובטוב לבב (מסילת ישרים פרק י"ח).

    אמנם ניתן להציע ביאור נוסף למושג "עבודה מאהבה", על פי דברי האר"י ז"ל, שהמילה מצווה הינה לא רק במשמעות של ציווי, אלא גם במשמעות של צוות. קבוצה מאוחדת. קוראים לה מצווה מפני שהיא מקרבת אותנו לקב"ה והופכת אותנו לצוות שלו.

    יהודי שאוהב את הקב"ה ורוצה להתקרב אליו, ומתוך שהוא יודע שהדרך לעשות זאת היא על ידי קיום המצוות, הוא רוצה ושמח לקיים את מצוותיו ההופכות אותו לצוות של הקב"ה, עליו יאמר שהוא עובד ה' מאהבה. דהיינו שקיום המצוות נובע אצלו מתוך אהבת ה' והרצון להיות דבוק בו, כדרכם של אוהבים.

    אסכם: שני ביטויים לה לאהבה –

    א. רצון למלא מבוקשו של האהוּב.

    ב. רצון להתחבר אליו.

    כל מי שרוצה לקיים את מצוות ה' מתוך אחד הרצונות הללו הנובעים מאהבת ה', יקרא עובד ה' מאהבה.

-      האם הרב יכול להסביר את מה שאנחנו מבקשים בברכות קריאת שמע – "ודבק לבנו במצווֹתיך". נראה לי שזה קשור למה שהרב מדבר, ועד היום לא הבנתי כל כך את המילים הללו.

-      בשמחה. ביאור הקטע הזה משתלב היטב במה שרציתי לדבר עליו. אך על מנת שהעניין יבואר היטב, ברצוני להזכיר לך מה אנחנו מבקשים מהקב"ה לפני בקשה זו ומה לאחריה. זה מאד קשור לנושא שלנו.

הקטע הזה בתפילה הוא חטיבה אחת הכוללת בתוכה שלושה דברים שבכוחם לדבק אותנו בקב"ה, ואנו מבקשים ממנו לעזור לנו בהם:

    א. "רחם נא עלינו ותן בלבנו בינה להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". אנחנו מבקשים מהקב"ה שירחם עלינו ויעזור לנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות את התורה ומצוותיה מאהבה.

    הדגש כאן הוא כפול: הן שנקיים את המצוות והן שנעשה אותן מאהבה. מתוך אהבה לקב"ה ומתוך רצון להדבק בו.

    כפי שכבר אמרנו קודם, למחשבה ולרצון שלנו יש השפעה עצומה. ולכן, כדי להדבק בקב"ה ולהיות צוות שלו, או במילים אחרות, על מנת שהמצוות יפעלו בנו את מלוא השפעתן וקדושתן, צריך לקיים אותן מתוך ידיעה והכרה שהן פועלות לחבר אותנו לקב"ה ומתוך רצון שזה מה שהן יעשו. או במילים אחרות, מתוך אהבת ה' ורצון להתחבר אליו. לא מספיק ללמוד תורה ולקיים את המצוות כמצוות אנשים מלומדה, באדישות ובקרירות וללא הכרה בכוחן ובקדושתן.

    חכמים תיקנו לנו ברכה לפני כל מצווה על מנת שתזכיר לנו את כוחה העצום והנפלא של המצווה שאנחנו עומדים לקיים.

-      ואיך זה קשור למה שביקשתי להבין, למילים: "דבק לבנו במצוותיך"?

-      במילים אלו אנו מבקשים מהקב"ה שיעזור לנו לעשות את המצוות מתוך שְלִּבֵּנו דבק וחושק בהן. שנעשה אותן באהבה ושמחה, וממילא במסירות נפש.

-      וכיצד תבוא בלבנו תשוקה ואהבה למצוות?

-      הדבר החשוב ביותר הוא שנכיר בערכן ובכוחן העצום לחבר ולדבק אותנו בקב"ה[1]. קיום המצוות כהלכתן בכוונה טהורה וּקְדוֹשה מדבק את נשמתנו בקב"ה ומתוך כך הננו מתמלאים עוד יותר אהבה לקב"ה ורצון גדול עוד יותר להדבק בו ולקיים את מצוותיו. מצווה גוררת מצווה.

    הדבקות בה' הנגרמת על ידי קיום מצוותיו, תסביר לנו מדוע אנחנו מברכים לפני מצווה שאנחנו מקיימים – "אשר קדשנו במצוותיו". כל מצווה מחברת אותנו ומדבקת אותנו לקדוש ברוך הוא וממילא אנחנו נעשים קדושים יותר. הדבקות במקור הקדושה משפיעה גם עלינו קדושה. וכך לגבי לימוד תורה. לימוד התורה מקדש את האדם כיוון שהוא מדבק אותו במקור הברכות, בקדוש ברוך הוא.

    ב. הדבר השני שאנחנו מבקשים הוא: "והאר עינינו בתורתך". אנחנו מבקשים מהקב"ה שיאיר את עינינו להבין נכון את התורה שלו.

    שים לב לדקדוק המילים. אנחנו לא מבקשים להבין את "התורה" אלא להבין את "תורתך". אנחנו רוצים להכיר את התורה משום שהיא של הקב"ה. כמובן שיש לכך משמעות. כפי שאמרנו קודם, אחת הדרכים להגיע לדבקות במישהו היא על ידי שנכיר אותו כמה שיותר. ההיכרות הזו בעצם אומרת שבתוך השכל שלנו מאוחסנים עליו ידיעות ונתונים שונים, מה שגורם לכך שהוא יהיה במידה מסוימת בתוך מחשבותינו.

    בכך שאנחנו לומדים ומבינים את התורה של הקב"ה שהיא חכמתו והיא רצונו, אנו מכירים אותו יותר, או יותר נכון מכירים את ההתגלות שלו בעולם יותר, והיכרות זו מדבקת אותנו אליו.

    על ידי לימוד התורה אנחנו יודעים, עד כמה ששכלנו הדל יכול להבין, את דעתו המדויקת והמפורטת ביחס למהו טוב ומהו רע, את דעתו לגבי מה אסור ומה מותר, וכן מה הוא רוצה מאִתנו. אנחנו גם יודעים את מידותיו, שהוא רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת וכו', שהוא אוהב אמת ושונא שקר וכד'. מדובר באלפי אלפים של ידיעות אין סופיות שאת הקצה שלהן אנחנו מנסים קצת להכיר.

-      לפי הסברו של הרב, ניתן להבין מדוע היה כל כך חשוב למשה רבנו לבקש מהקב"ה "הודיעני נא את דרכיך" ופירשה הגמרא במסכת ברכות (ז.) שהוא רצה להבין את דרכי הנהגת ה' בעולם, מדוע יש רשע וטוב לו ויש צדיק ורע לו.

-      יפה מאד. לכאורה אין כל כך צורך בידיעת דבר זה, אלא שמשה רבנו הבין שהשעה היא שעת רצון וניתן להגיע לדבקות עליונה ביותר בקב"ה. וכן הוא ידע שהדרך לעשות זאת הינה על ידי הכרת התגלותו בעולם של הקב"ה כמה שרק ניתן, וזאת על ידי שידע אפילו את דרכי הנהגותיו הסודיות ביותר שלא ידועות לאף אדם בעולם. זו היכרות ממש אישית[2] וייחודית ולכן כוחה גדול.

    ניתן להוכיח את הכלל שאמרנו לגבי כוחה של היכרות וידיעה מדברי הרמב"ם במספר מקומות:

    בספר המצוות (מ"ע ג) כתב הרמב"ם:

    "ולשון ספרי: לפי שנאמר ואהבת את ה' אלקיך, איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה בהכרח".

    בפרק י' מהלכות תשובה הלכה ו:

    "דָּבָר יָדוּעַ וּבָרוּר שֶׁאֵין אַהֲבַת הקב"ה נִקְשֶׁרֶת בְּלִבּוֹ של אָדָם עַד שֶׁיִּשְׁגֶה בָּהּ תָּמִיד כָּרָאוּי וְיַעֲזֹב כֹּל שֶׁבָּעוֹלָם חוּץ מִמֶּנָּה, כְּמוֹ שֶׁצִוָּה וְאָמַר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֶלָּא בְּדֵעָה שֶׁיֵדַעֶהוּ. וְעַל פִּי הַדֵּעָה עַל פִּי הָאַהֲבָה, אִם מְעַט- מְעַט, וְאִם הַרְבֵּה- הַרְבֵּה.

    לְפִיכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְיַיחֶד עַצְמוֹ לְהָבִין וּלְהַשׂכִּיל בְּחָכְמוֹת וּתְבוּנוֹת הַמּוֹדִיעִין לוֹ אֵת קוֹנוֹ כְּפִי כֹּחַ שֶׁיֵּשׁ בָּאָדָם לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה".

    וכן בפרק ח הלכה ב (שם):

    "כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים: הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא תֲשְׁמִישׁ אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרַאשֵׁיהֶן ונהנין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה,הָרֵי נִתְבָּרֶר לְךָ שֶׁאֵין שָׁם גּוּף לְפִי שֶׁאֵין שָׁם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.

    וְזֶה שֶׁאָמְרוּ "צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין" דֶּרֶךְ חִידָה אָמְרוּ, כְּלוֹמַר הַצַּדִּיקִים מְצוּיִין שָׁם בְּלֹא עָמַל וּבְלֹא יְגִיעָה.

    וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרוּ עַטְרוֹתֵיהֶן בְּרַאשֵׁיהֶן כְּלוֹמַר דַּעַת שֶׁיָּדְעוּ שֶׁבִּגְלָלָהּ זָכוּ לְחָיֵי הָעוֹלָם הַבָּא מְצוּיָה עִימָהֶן וְהִיא הָעֲטָרָה שֶׁלָּהֵן כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשַׁם" וְאֵין הַשִּׂמְחָה גּוּף כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ עַל הָרֹאשׁ כָּךְ עֲטָרָה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים כָּאן הִיא הַיְּדִיעָה,

    וּמַהוּ זֶהוּ שֶׁאָמְרוּ נֶהֶנִין מִזִּיו שְׁכִינָה שֶׁיּוֹדְעִים וּמַשִׂיגִין מְאַמִתַת הקב"ה מָה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים וְהֵם בַּגּוּף הָאָפֵל הַשָּׁפֶל"

-      אפשר תרגום? זה כאילו כתוב בשפה זרה.

-      הרמב"ם כותב שהצדיקים זוכים לחיי העולם הבא בזכות הדעת שיש בהם. דהיינו הם זכו להכיר את הקב"ה בשכלם [בלשון הרמב"ם – דעת] בעודם בעולם הזה, ועל ידי כך זכו לדבקות נִשְמתִית נצחית בקב"ה או במילים אחרות זכו לחיי העולם הבא.

    נקודה נוספת הקשורה לענייננו נמצאת בסוף דברי הרמב"ם –

                        "נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מְאמִתת הקב"ה".

    דהיינו, בהיות הצדיקים בעולם הנשמות ללא גוף וללא שום מגבלה החוסמת את שכלם להכיר יותר את הקב"ה, היכרותם וידיעתם את הקב"ה הולכת וגוברת ובעקבות זאת גם הדבקות שלהם בו יתברך הולכת וגדלה, מה שגורם להם אושר רב ובלשון חז"ל - "נהנין מזיו השכינה".

    אתן לך מקור נוסף לכלל שאמרנו שהיכרות מחברת:

    זו לשון המהר"ל –

    "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כלומר כי כאשר משכיל ויודע אותי המתהלל, בזה הוא קרוב אל השם יתברך ודבק בו כאשר מכיר השם יתברך וזהו תכלית הצלחת האדם כאשר הוא עִם השם יתברך" (נתיבות עולם ח"ב עמ' רכ"ו).

    האמת היא שאנחנו בעצם מבקשים זאת מהקב"ה כל יום בברכות התורה:

                        "ונהיה אנחנו וצאצאינו... כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה".

    למה הכוונה במילים "יודעי שמך"?

-      עכשיו אני מבין.

אנחנו בעצם מבקשים מהקב"ה שיעזור לנו ולצאצאינו להכיר ולדעת את שמו של הקב"ה, דהיינו את ההתגלות שלו בעולם. להבין את דרכי השגחתו ודרכי הופעתו בעולם. ועל ידי שנזכה להיות "יודעי שמו", נזכה גם להדבק בו ולהתקרב אליו.

-      יפה מאד. זו לשון הגמרא במסכת קידושין (עא.) המדברת בשבח מי שיודע את שם ה', שזוכה לדברים נפלאים ע"י הדבקות שלו בקב"ה –

    "וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ונוחל שני עולמים - העולם הזה והעולם הבא".

    וביאר הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק א' פרק ס"ב), שאין הכוונה לידיעת האותיות בלבד, אלא לידיעת:

                        "עניינים אלהיים מכלל העניינים שהם סתרי תורה".

    הכלל הזה רמוז בלשון הקודש בתוך המילה "דעת".

    למילה "דעת" יש בלשון הקודש שתי משמעויות. משמעות אחת היא ידיעה שכלית ומשמעות שנייה היא חיבור. כמאמר הכתוב "והאדם ידע את חווה אשתו ותהר ותלד את..." (בראשית ד,א). ידע במובן של חיבור.

    העובדה שבלשון הקודש יש למילה אחת שתי משמעויות מלמדת אותנו שיש קשר בין שתי המשמעויות ויש לשתיהן מכנה משותף. והיינו לפי מה שהסברנו, שהן ידיעה שכלית של משהו והן חיבור פיזי אליו יוצרים חיבור רוחני ביניהם.

    שתי המשמעויות הן בעצם דרכים להתחבר.

 

[1] אילו היינו מקיימים את המצוות כהלכתן ובכוונה ראויה נפשנו הייתה דבקה בקב"ה והיינו מרגישים בעקבות זאת קדושה וטהרה גדולות.

[2] באופן זה ניתן להבין מדוע מעשה בראשית ומעשה מרכבה נקראים דבר גדול ואילו ש"ס ופוסקים נקראים דבר קטן. מעשה בראשית ומרכבה עוסקים באופן ישיר בהתגלות ה' ומלמדים אותנו להכיר יותר את הקב"ה מאשר לימוד ש"ס ופוסקים.