close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

תש"פ או תש"ף?

יעקב מתלוןיד אב, תשעט15/08/2019

נדרשתי לְעניין כתיב אותיות השנה הבעל"ט, בפנייה שבאה בעקבות לוח השנה , שבּוֹ נכתב: "לוח לשנת התש"פ", בפ"א רגילה. הפּונה התבסס על המלצת האקדמיה ללשון , שיש לכתוב בפ"א סופית: תש"ף

תגיות:
תוכן
א. ראשי תֵּבוֹת הֲגוּיִים
ב. ראשי תיבות, האומנם?
ג. ערך מִספָּרִי שונה לאותיות הסופיות
ד. מסורת הכתיבה
ה. בניין אב, או מקרה חריג?
ו. טענות מיוחדות לשנת תש"פ

30px;">ז. כיום
ח. סיכום
ט. מסקנה

מאמר זה מופיע כאן ללא ההערות. בקישור הבא ניתן למצוא את המאמר המלא-
https://sites.google.com/site/hluach/main

א. ראשי תֵּבוֹת הֲגוּיִים
לגבי כתיבת ראשי תיבות המסתיימים באחת מאותיות מנצפ"ך, נבחין כי מקובל בהחלט לכתוב: רי"ף, רמב"ם, רמב"ן, ש"ך, מכ"ם, תנ"ך, בְּאוֹת סופית; ולעומת זאת, ח"כ, אחה"צ, יוה"כ, חוה"מ, מו"מ - דווקא באות שאינה סופית. והכותב רי"פ (ביחס לרבי יצחק אלפסי) או אחה"ץ אינו אלא מן המתמיהים. מה ההבדל?

הכלל שהתגבש במהלך הדורות, והאקדמיה ללשון סמכה עליו את ידהּ , הוא הבחנה בין ראשי תיבות הֲגוּיִים, הנקראים ככתיבתם, ובין ראשי תיבות שאינם נקראים ככתיבתם. ראשי־התיבות "רמב"ם" הפכו למילה בלשוננו, וכאילו אינם ראשי תיבות: רַמְבָּם. וכן רִיף, מַכָּם, וכן על זו הדרך. לעומת זאת, מי שיאמר בשיחה רשמית "מוֹם" במקום "משא־ומתן" הרי זה משונה. וכן "אַחְהַץ", "חַכּ" ודומיהם אינם מילים מקובלות בלשוננו, ואינם נֶהְגִּים כך אלא בלשון עָגָה (=סלנג בלע"ז, שׂפת־רחוב).
עתה נשוב לענייננו. לפי המלצת האקדמיה ללשון , השנה הבעל"ט נקראת "שנת תָּשָׁף" או "שנת תיו-שין-פא". וכיוון שההגייה "תָּשָׁף" היא רשמית, הרי שיש כאן 'ראשי תיבות הגוּיים', וממילא יש לכתוב: שנת תש"ף.
נמצא, שהמלצת האקדמיה לגבי הכתיבה מתבקשת מֵהַמְלָצָתָהּ לגבי ההגייה. אך, כפי שנראה, זו וגם זו אינן מוסכמות.
לגבי ההגייה, קשה להעלות על הדעת נאום רשמי (כיום או בעבר) שבּוֹ אומר נואם: "בכינוס שהתקיים בשנת תַּשְׁסָג הוחלט כי..." או "במחקר שנערך בשנת תַּשְׁלָט נכתב כי...". בלתי מסתבר שנּוֹאֵם דקדקן ידבר כך. לשון עָגָה היא זאת.
עוד לפני כשישים שנה, תקף הבּלשן ומְחַדֵּשׁ הלשון העברית, יצחק אבינרי ז"ל , את ההגייה הזאת. את הנוהַג הזה הוא כינה "מנהג נפסד ומבולבל" ו"זלזול חמוּר בשנה העברית". לדידוֹ, יש לומר "תיו שין כף" או "תַּשׁ־כַּף" , ולכתוב "תש"כ".
הֲיש טשטוש גס מזה? מְספר אדם לחברו על מאורע פלוני משנת תש־אה או תש־אב או תש־אך , הן לא ידע השומע האם הכּוָּנה לתש"א או תש"ה, תש"ב או תש"ו, תש"ח או תש"ך... מנהג עם־ארצי שפּשט דוקא במדינת ישראל, בנגוד למסורת הדבור של כל יהודי הגולה. לא זו בלבד שאין מתריעין עליו ואין דואגים לעקרו, אלא שמשרד החנוך שלנו עוד שלח חוזר לכל המוסדות בארצנו שיש להקפיד על הכתיב תש"ך (והנכון הוא תש"כ), והריהו כמאשר את המנהג הקלוקל והנפסד, שהרי כל הכותב תש"ך יאמר תש־אך, כשם שהוא אומר תנ"ך...

בהסבר החסרונות שבהגייה זו פירט אבינרי שלושה סעיפים :
...ולפי שלא פשט מנהג זה בקרב כל האוכלוסים - יש להתריע עליו, כי מצוה לעקרו בעוד מועד. תקלה משולשת בו: 1) בלבול־מח וטשטוש גמור, כי לפי מנהג זה אין אתה מבחין בדבור בין תש"א לתש"ה (שתיהן - תש־אה), תש"ב ותש"ו, תש"ד ותש"ט וכו'; 2) סטיה ממסורת הדבור של אבותינו, מסורת שהקפידה על בהירות; 3) סטיה ממסורת הכתב. נמצא שעלינו לומר תש־כף או תו־שין־כף, ולכתוב - תש"כ; תשכ"א - יש לומר תש־כף־אלף, ולא תש־כא, שאי אתה יודע האם תשכ"א או תשכ"ה היא... וכאשר נזכה להגיע לשנת תש"מ - נכתוב תש"מ, ונאמר תש־מם (ולא תשם).
מאז ועד היום חלפו שנים רבות. דומה שהקיצור (שקיבל את ה'הֶכשֵׁר' של אבינרי) "תַּשׁ־עין־טית" אינו נשמע במחוזותינו . והנוהג שאותו מְגַנֶּה אבינרי בתוקף - מחד, אי אפשר לומר שהוא עבר מן העולם; ומאידך, אי אפשר לומר שהִתקבע. למרות ה'הֶכשֵׁר' של האקדמיה ללשון, ההגייה העיקרית היא "תיו שין עין טית", וההגייה "תַּשְׁעָט" אינה נפוצה כל כך, ואינה נאמרת אלא כלשון עגה, כשם שיש המקַצרים ואומרים "מוֹם" (=מו"מ), "חוֹהָם" (=חוה"מ), "אַחְהָץ" (=אחה"צ) ו"רַאשְׁלָץ" (=ראשל"צ), שאין מי שמעלה על דעתו 'לעדכן' בגללם את הכתיב לאותיות סופיות.

בשיטתו של אבינרי בעניין זה, אחז הרב אפרים גרינבלט בשו"ת רבבות אפרים:
האקדמיה ללשון עברית פירסמה הוראה... כותבים תש"ם במם סופית, וקוראים: תיו שין מם. לדעתי, צדקה האקדמיה בקרי, ואילו הכתיב צריך להיות תש"מ במ"ם כפופה, כמו: מו"מ, סה"כ, בע"פ. כך דרכה של הלשון וזו רוחה. בכל מקום שאין אתה יכול, בגלל איזה טעם שהוא, לקרוא את התיבה ככתבה, אתה מטיל בסופה אות כפופה. אתה כותב: ח"כ ולא ח"ך, יוה"כ ולא יוה"ך. כביכול אומרת לך הלשון: ראה נתתי לפניך אות כפופה ללמדך שאין הקרי ככתיב... ואילו סת"ם, בג"ץ, סכו"ם, שהקרי כמו הכתיב - באו סופית. משהפכה התיבה למלה, ונתקבלה לאוצר המילולי של הלשון, הרי היא הפכה כאזרח לשוני לכל דבר, וחלים עליה כל חוקי הלשון.

ב. ראשי תיבות, האומנם?
טענה נוספת העלה יצחק אבינרי , והיא: אין אלו ראשי תיבות, אלא מִספָּר.
מספרים הנכתבים באותיות עבריות אינם כלל ראשי־תבות, אלא ספרוֹת הם, מספרים, ולא יתכן שצורת ספרה תשתנה ממספר למספר.
לטענתו, אי אפשר לכתוב 50 פעמים נ ופעמים ן. שהרי מסתבר שאין כוונת האקדמיה ללשון שהכותב 50 יצטרך לכתוב ן', שהרי אין אלו ראשי תיבות הֲגוּיִים. נמצא שהכתיב הוא נ' (=50) לעומת תש"ן (=750). וכן, המספר 750 ייכתב תש"ן בנו"ן סופית, ולעומת זאת 752 תשנ"ב, בנו"ן רגילה.

ג. ערך מִספָּרִי שונה לאותיות הסופיות
כאשר הרבי מִלובביץ' זי"ע נדרש לנושא זה, בפרוס שנת ה'תש"כ, הוא הכריע בעד האות הכפופה, משתי סיבות. הסיבה המשנית להכרעתו זאת (העיקרית תידון בס"ד להלן), היא - שמצאנו בספרי רמז שיש לאותיות הסופיות ערך משל עצמן. ך=500, ם=600, ן=700, ף=800, ץ=900. תחילה נצטט מדברי הרבי:
המובא בספרי רמז וסוד, אשר אותיות מנצפ"ך מסמנים המספרים: כ"ף פשוטה ת"ק וכו', ולמה להנהיג אופן כתיבה שיסתור להנ"ל, אפילו אם תמצי לומר שאינו שייך אלא בעניני רמז.
במכתב אחר ציין סיבה זו לבדה:
לפלא שכתוב בהשורות שלו בשער הספר, תש"כ בכ"ף פשוטה, ובפרט שע"פ רמז דתורה כ"ף פשוטה היא חמש מאות וכמצוין מכמה מקומות במדרש תלפיות ערך אותיות , והרי בכגון דא, ובפרט באה"ק ת"ו דרושה זהירות שלא ילמדו מזה וכו'...
רחמים שר שלום, מגדולי הבקיאים בענייני הלוח העברי, כתב שהוא נוהג לכתוב בְּאוֹת רגילה "לפי שלאותיות מנצפ"ך הסוֹפיות יש ערך מספרי שונה" .

הבה נברר נקודה זו. במסכת סוכה מוזכר צופן בשם אטב"ח, שעל פיו מוחלפת כל אות באות המשלימה אותה ל-10 (ביחידוֹת), ל-100 (בעשרוֹת) או ל-1000 (במאות). וכך כתב שם רש"י בפירושו:
באטב"ח - אלפא ביתא הוא: א"ט ב"ח ג"ז ד"ו הרי עשיריות, י"צ כ"פ ל"ע מ"ס הרי מאות, ק"ץ ר"ף ש"ן ת"ם הרי אלפים, ונשארו הנ"ך שלא היה לה"א בן זוג בעשיריות, ולא לנו"ן בן זוג במאות לפי סדר האותיות, ולא לכ"ף בן זוג באלפים, וחברם יחד. נמצא דרך אלף־בית זה 'סהדה' - 'מנון' : סמ"ך מן מ"ס במקום מ"ם, ה"א מן ה"ן במקום הנו"ן, דלי"ת מן ד"ו במקום וי"ו, ועוד ה' במקום נו"ן.
והסביר מהרש"א שם:
כי אותיות הכפולות מנצפ"ך נתוספו על כ"ב אותיות גם כן לצורך מספר כאותיות הפשוטות עד אלף, כי הך' פשוטה ה' מאות, ומ' סתומה ו' מאות, ן' פשוטה ז' מאות, ף' פשוטה ח' מאות, ץ' פשוטה ט' מאות, שאם תזווגם כֻּלָּם יהיה המספר עד אלף, וסימן 'האלף לך שלמה' . אבל אותיות הנ"ך, שהיא ה' מיחידית ונ' כפופה מעשיריות וך' פשוטה ממאות - לית להו זוג, והם בעצמם זוגין להיות מתחלפים, כי הכא נ' מ'מנון' במקום ה' 'סהדה' .
יש לציין, כי מהרש"ל פקפק בייחוס פירוש זה לרש"י, וכתב שהוא השתרבב לתוך דברי רש"י בטעות. על כל פנים, זו שיטתו של רבי נתן מֵרומי, גם הוא מִקַּדְמוֹנֵי הראשונים, בספר הערוך .
לפי שיטת־חשבון זו, כתיבת תש"ף במקום תש"פ היא טעות מוחלטת - במקום 780 (תש"פ) נמצא 1500 (ת"ש + ף').
מצד שני, לרוב רואים אנו שחשבון הגימטריה אינו מייחס לאותיות הסופיות ערך שונה ממקבילותיהן. לדוגמה: "הריון בגימטריא - מאתיים ושבעים ואחד" ; "חרם בגימטריא - מאתים וארבעים ושמונה", וכן "רחם" ; "צדקה עשה הקדוש ברוך הוא... שהקדים שתי שנים ל'ונושנתם'" ופירש רש"י "ונושנתם דהיא בגימטריא ח' מאות וחמשים ושתים" .
הרבי מלובביץ', בדבריו שציטטנו לעיל, התייחס לזה בדבריו: "ולמה להנהיג אופן כתיבה שיסתור להנ"ל, אפילו אם תמצי לומר שאינו שייך אלא בעניני רמז". כלומר, אף על פי שהחשבון המייחס לאותיות הסופיות ערך שונה בהמשך לאות ת' (500 עד 900) אינו נהוג אלא כאשר דורשים "בדרך רמז", מדוע להנהיג אופן־כתיבה ש'מתנגש' איתו?

ד. מסורת הכתיבה
לעיל הזכרנו כי הרבי מלובביץ' הכריע לכתוב תש"כ, ולא תש"ך. הסיבה העיקרית לכך, כך כתב, "ישנוֹ בזה 'נוהג בישראל' משך מאות ומאות בשנים, ומהנכון ביותר וביותר להתחשב עמו ולהתנהג כמוהו". כראיה לדבר, ציין הרבי את "צִיּוּנֵי הסימנים בטור ושו"ע וכיוצא בזה, ועל דרך זו בציוּני הדפּים".
גם יצחק אבינרי ציין שהכּתיב באות סופית נוגד את מסורת הכתיבה:
דבר זה מסורת הוא בידינו מאבותינו בכל הספרים שנדפסו עד היום. צא ולמד: בספר תהלים - פרק ק"כ, ק"מ, ק"נ... כיוצא בזה במסכתות שיש בהן יותר מ-120 דפי גמרא (כגון: שבת, בבא בתרא, יבמות ועוד) - נדפס תמיד קכ, וגם - קמ, קנ (ולא קך, קם, קן). כיוצא בזה ב"שולחן־ערוך" בכל מספּרי הסימנים: ק"כ, ק"מ, ק"נ, תר"כ, תר"מ וכדומה. וכן בספרי הלוח העברי (בספר המהולל "עתים לבינה" של ר' יוסף גינצבורג, ובכל שאר ספרים ממין זה, לרבות את ספרו של א. א. עקביא, שיצא לאור לפני שנים־מספּר ע"י האוניברסיטה העברית בירושלים) .
נחזור לדבריו של הרבי מלובביץ', על ה"נוהג בישראל". אין משמעות הדברים שיש הלכה בעניין זה. הרבי מלובביץ' כתב זאת במפורש: "הוראה בזה לא שמעתי" . מה גם שאין נידון הלכתי שעשוי להתנגש עם אופן־כתיבה כזה או אחר . ובמכתב אחר כתב: "שאין דעתי נוחה לעשות מכּל ענין וענין הוראה חמוּרה שבחמוּרוֹת". ובסיום הצגת דעתו לגופו של עניין כתב:
אכפול בחתימה מעין הפתיחה, שלמרות כל הנ"ל אין דעתי נוחה מעשׂיית אופן־כתיבה האמורה לענין יסודי הכי עיקרי, ואפילו שתהי' לא כמו שמצוינים הסימנים בשו"ע, ובלבד שיקיימו את הכתוב בסימנים אלו.

ה. בניין אב, או מקרה חריג?
כנגד טענת 'מסורת הכתיבה', יוכלו החולקים לטעון שבדורות הקודמים לא היתה מסורת אחידה בעניין זה. בעבר, כך נראה, רוב הכותבים העדיפו את האות הכפופה על פני האות הפשוטה, אך לא היה בזה נוהַג מוחלט, והיו גם היו מי שכתבו באות סופית. סקירת ספרים ישנים ועתיקים בספריות ובמאגרי מידע (אוצר החכמה, פרויקט השו"ת ודומיהם) תַּראה שהיו גם שכּתבו באותיות סופיות, הן ביחס למִספרים והן ביחס לשָׁנִים.

התייחס לכך הרב ישכר תמר זצ"ל בפירושו לתלמוד הירושלמי , וכתב:
ונראה מכאן שכותבים מנצפ"ך מפני שנתקצר למלה אחת, ולא מנצפ"כ. וכן כתב הרמב"ן הנ"ל כמנפ"ץ ולא כמנפצ בצד"י כפופה. וכן הוא עוד בגמרא שבת ק"ד באלפא ביתות ה"ץ ו"ץ ט"ן גי"ץ דכ"ף וכו' עיין שם. מפני שאלפא ביתות אלו התבטאו כן בדיבור כתיבה ולפיכך דינם ככל התיבות. שוב ראיתי שבספר חגי, בפסוק, גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, פירשו רש"י והרד"ק כי הבית הראשון עמד ת"י שנה והבית השני ת"ך שנה. וכ"ה ברש"י בעין יעקב בבא בתרא ג'. ובדקתי בדפוסים עתיקים וראיתי שלא דקדקו בזה לפעמים כתבו ת"כ ולפעמים ת"ך.
במהלך השנים עלו דוגמוֹת כאלו ואחרות של מקרים שבהם נכתבה השנה (או מניין כלשהו) באות סופית. הן הרבי מלובביץ' והן יצחק אבינרי התייחסו לטענות אלו. הם השיבו עליהן, שאין להביא ראיה ממקרים חריגים .
נקודה נוספת האיר הרבי מלובביץ'. לעתים, משתמשים לסימן במילה, ולפעמים בשינוי סדר האותיות, כמליצה או כסימן טוב. כאן, ודאי שהמילה תיכתב כצוּרתהּ. למשל: תר"ן - תָּרֹן (וגם: רִנַּת) .

ו. טענות מיוחדות לשנת תש"פ
מלבד האמור, נתקלתי בשתי טענות המתמקדות בשנת תש"פ, אחת מהן נאמרה ביחס לשנת תש"כ וכוחהּ יפה לשנת תש"פ.
א. יצחק אבינרי הזכיר את ההגייה באוֹת דגושה - תַּשַׁכְּ, תַּשַׁ"פְּ - המצריכה כתיבה באות כפופה . פעמים רבות נהג אבינרי לִדְגֹּשׁ את הכּ"ף: תש"כּ.
מאידך, ככל הנראה, האקדמיה ללשון אינה מכּירה בהגייה כזאת (שהיא זרה לָעִברית); וממליצה להגות באות רפה .

ב. ראיתי מי שהזכיר בעניין זה, שמצאנו אצל הקדמונים שראו באות פ"א סופית סימן שלילי. הדבר מוזכר ביחס להֶעְדֵּר האות בברכת המזון ובתפילת העמידה.
בספר חסידים כתב דבר זה ביחס לתפילת העמידה:
לפי שאות הף' מצויה בשמן של מלאכי חבּלה, כגון אף זעף שצף קצף נגף אנף רשף - לפיכך לא תמצא ף' בשום תפלה, לבד מתפלת מוסף, שעל כרחך אתה צריך לומר 'מוסף יום פלוני הזה נעשה ונקריב לפניך'.
ובספר הרוקח כתב ביחס לברכת המזון:
כל האותיות יש בברכת המזון חוץ מ־ף, להודיענו שאין מלאך אף. שצף. קצף. אנף. שולט בסעודה במקום שבמברכין ברכת המזון ב'בונה'. ויזכה ל־ף וורדים שסביב נחל בעדן 'ונחל עדניך תשקם'. לכך אין ף ביוצר אור ולא בי"ח ברכות של תפִלה.
לפיכך, יש מי שהעלה את הטענה, שאם מצאנו שהעדר ף' מסמל ברכה, עדיף להשתמש בפ"א כפופה לרישום השנה .

ז. כיום
מסתבר, שאף בנושא זה (שאינו ממש ברומו של עולם...), נכתבה ספרוּת ענֵפה. בכתיבת הדברים לא התיימרתי להקיף את כל הנכתב בנושא זה. דַּיֵּנוּ, לעת עתה, בהפניה לדבריו של אבינרי , שתיאר כיצד לאורך כל שנת ה'תש"כ, וגם מעט לפניה ולאחריה, נאבק בַּמצייתים להכרעת האקדמיה. בדבריו מוזכרוֹת במות עיתונאיות ואחרות שעל גביהן השׂתרע הפולמוס־זוטא בנושא זה באותה תקופה, בליווי תיאור קצר וחד־לשון של התפתחותו.
האם, למעשה, הוויכוח הוכרע? בלי לערוך מחקר מדעי בנושא, נראה כי שתי הצורות נכתבות כיום. גופים ממלכתיים מצייתים, מִטבע הדברים, להחלטות האקדמיה ללשון (לכל הפּחות בעניינים שכאלו). לעומתם, האזרח הפשוט, בבואו לציין את השנה, כותב כראוּת עיניו - כפי שנראה בעיניו אסתטי יותר , וכפי שעיניו רגילוֹת לראות. כמובן, הדבר נתון לשינוי מזמן לזמן ומאדם לאדם. מצד אחד, העין העברית אינה רגילה לראות ראשי תיבות המסתיימים באות סופית (ר"ת הגוּיים הם מיעוט). מצד שני, אדם שרגיל תדיר במכתבים של משרדי ממשלה וכיוצא בהם, רגיל, מן הסתם, לראות את השנה כתובה באות סופית .
הניסיון מראה, שלא תמיד הכותב רואה צורך להכריע בשאלת הכּתיב. מצאתי גם מצאתי טקסטים שהשתמשו בשתי הצורות בחוסר עקביות, ואפילו במשפט אחד (תר"פ-תר"ף, תרח"צ-תרח"ץ, תש"מ-תש"ם, תשד"מ-תשד"ם, תש"נ-תש"ן ועוד).

ח. סיכום
מאז שנת תש"כ, המלצת האקדמיה ללשון היא שהשנה המסתיימת באחת מהאותיות הכפולות, נכתבת באות סופית. והסיבה - אלו 'ראשי תיבות הֲגוּיִים', וכמו שאין לכתוב מכ"מ אלא מכ"ם.
ראינו את דבריו של הבּלשן יצחק אבינרי, שיצא בתוקף הן כנגד ההגייה המוצעת והן כנגד הכתיב שבּוֹ צידדה האקדמיה. לדבריו, אין מקום להגיית אותיות־השנה כמילה, שכּן זו מַטעָה וגם מנוגדת למסורת הדיבור. הוא טען גם שאין אלו ראשי תיבות אלא מספּר הנכתב באותיות. במסקנה זו תמך בשו"ת רבבות אפרים.
בעבר הועדפה הכתיבה באות הכפופה, והדבר בלט בציוּן פרקי תנ"ך וסימני טור ושולחן־ערוך. עם זאת, נדמה כי מעולם לא נֻסַּח כלל בנושא זה והיו גם מי שכּתבוּ (בעיקר חשבונות) באותיות סופיות, ולא הקפידו כל כך.
טענה נוספת העלה הרבי מלובביץ', שלפי שיטה מסוימת ("דרך רמז") של חשבון, המוזכרת בדברי הראשונים, הערך של האותיות הסופיוֹת ממשיך את האות ת' (500-900). מאידך, נראה כי ברירת־המחדל בחישובי גימטריה אינה מבדילה בין אות רגילה ובין מקבילתהּ הסוֹפית.
נראה כי ההגייה שעליה ממליצה האקדמיה ללשון אינה מקובלת כל כך, ודומה למי שאומר "אַחהָץ" ו"מוֹם" שאין מי שרואה בהן צורה עברית תקנית.

ט. מסקנה
מסקנתנו היא, שמִּבֵּין שני האֳפנים, עדיף לכתוב באות רגילה, לא־סופית: תש"פ, תש"צ. מכּל השיקולים נמצא שזה האופן העדיף.
מצד שני, נראה שאין מקום לטענה שהכותב באוֹת־סופית, תש"ף, תש"ץ וכדומה, טועה הוא. אופן־כתיבה זה, למרות חסרונותיו, מקובל אצל רבים, ואין מי שרואה בו טעות.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה