ירושלמי- הקשר בין קריאת שמע ויציאת מצרים

המשנה בברכות מחדשת שזמן קריאת שמע של שחרית הוא לא בתחילת היום (כמו של ערבית שהוא בתחילת הלילה), אלא קצת אחרי עלות השחר, משעה שיש קצת אור, המאפשר לראות את התכלת.

לשון המשנה:

"מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן; רבי אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי."

בירושלמי מסבירים שהמקור לשיעור זמן זה הוא לשון הכתוב בפרשה "וראיתם אותו". חכמים סוברים "וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ מִן הַסָּמוּךְ לוֹ", ורבי אליעזר סובר "וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיְהֵא נִיכָּר בֵּין הַצְּבוּעִין".

זאת אומרת שפרשת ציצית היא חלק מגופה של שמע, וניתן ללמוד מן האמור בה על הלכות קריאת שמע.

בסוגיית הגמרא בירושלמי מביאים הגדרות נוספות לזמן קריאת שמע של שחרית:

"אִית תְּנָיֵי תַּנִּי: בֵּין זְאֵב לְכֶלֶב בֵּין חֲמוֹר לַעֲרוֹד. וְאִית תְּנָיֵי תַּנִּי: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָדָם רָחוֹק מֵחֲבֵירוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַכִּירוֹ."

מה המקור לשיטות אלו, הרי הן לכאורה לא שייכות ל"וראיתם אותו"? בירושלמי מסבירים שאלו הגדרות נוספות לאותם שיעורים המוזכרים במשנה:

"מָן דָּמַר בֵּין זְאֵב לְכֶלֶב בֵּין חֲמוֹר לְעֲרוֹד - כְּמָן דָּמַר בֵּין תְּכֵלֶת לְכָרָתָן. וּמָן דָּמַר כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָדָם רָחוֹק מֵחֲבֵירוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַכִּירוֹ - כְּמָן דָּמַר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן."

לעומת זאת, בתלמוד הבבלי על המשנה בברכות לא מוזכר שהמקור להגדרת הזמן הוא "וראיתם אותו". בנוסף, ההגדרות הנוספות שמביאים בגמרא בירושלמי מופיעות בבבלי כשיטות נוספות בשיעור זמן קריאת שמע:

"תַּנְיָא: רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין זְאֵב לַכֶּלֶב. רִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בֵּין חֲמוֹר לֶעָרוֹד, וַאֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ רָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת וְיַכִּירֶנּוּ."

בבבלי כל הגדרה היא שיטה בפני עצמה.

ההבדל בין התלמודים מבואר לאור דרכי החשיבה בהם, כפי שהרחיב לבאר הרב קוק זצ"ל (אורות הקדש ב, תכג). בירושלמי מתגלה "המבט המאוחד" ובבבלי - "המבט המפורד".

בירושלמי מאחדים בין מצות קריאת שמע לחיוב הזכרת יציאת מצרים מידי יום. עניינה של יציאת מצרים - "אני ה' א-להיכם... להיות לכם לא-להים" - מתמזג עם החיוב ללמוד את עיקרי האמונה ב"ה' א-להינו" מידי יום. לכן ניתן ללמוד מפרשת ציצית על גדרי קריאת שמע. ההגדרות הנוספות לזמן קריאת שמע של שחרית גם הן נובעות מ"וראיתם אותו", אלא שהן מגדירות את אותו הזמן באופנים שונים.

בנוסף, מתאים לירושלמי לאחד בין שיטות, כלשונו בהרבה מקומות - "ולא פליגין".

לעומת זאת בבבלי שולט "המבט המפורד". מצות קריאת שמע לעצמה ומצות זכירת יציאת מצרים לעצמה. "בין זאב לכלב" זה שיעור נפרד מ"בין חמור לערוד".

הפירוד נוצר ע"י החושך. "במחשכים הושיבני - אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל" (סנהדרין כד). על ידי החושך מתרחבים הכללים ומתפרטים. האחדות היא תוצאה של האור. "והאור - זה תלמוד ירושלמי" (זוהר).

יתן ה' ונזכה לעבדו שכם אחד בלבב שלם.