ירושלמי- ברכת התורה לכל היום כולו

בתחילת כל יום אנו מברכים ברכת התורה, והיא מתייחסת לכל לימוד התורה שבאותו יום. גם אם הפסיק ללמוד ועסק בעניינים אחרים אינו מברך שוב כשחוזר ללימודו. כך עולה מהבבלי בברכות (יא):

"אמר רב יהודה אמר שמואל: השכים לשנות, עד שלא קרא קריאת שמע צריך לברך, משקרא קריאת שמע אינו צריך לברך, שכבר נפטר באהבה רבה."

בדומה לזה מובא גם בירושלמי ברכות, אבל שם יש תוספת. לשון הירושלמי (פ"א ה"ה):

"שמואל אמר השכים לשנות קודם קריאת שמע צריך לברך, לאחר קריאת שמע אין צריך לברך. א"ר בא: והוא ששנה על אתר."

רבי אבא אומר שברכת אהבת עולם מועילה רק ללימוד שהוא לומד מיד, אבל אם הפסיק ועסק בעניינים אחרים וחוזר ללימודו עליו לברך שוב.

תוס' בברכות אומרים שזו מחלוקת תלמודים, האם ברכת התורה מועילה לכל היום, או רק ללימוד שסמוך לברכה.

(כך מבינים תוספות בתחילת דבריהם באופן פשוט, אולם אח"כ הם מסבירים הסבר אחר כדי ליישב את שני התלמודים כשיטה אחת, וע"פ הסבר זה נפסקה ההלכה. אולם ההבנה הפשוטה של תוס', ללא מאמץ מיוחד לומר שאין כאן מחלוקת, היא שיש כאן מחלוקת תלמודים. וכך הבינו ראשונים נוספים.)

תוס' שואלים על שיטת הבבלי, מדוע באמת ברכה אחת על מצות לימוד תורה מועילה לכל היום? במה שונה מצות ת"ת ממצות סוכה למשל, שמברכים בכל פעם מחדש, אפילו כמה פעמים ביום?

תשובת תוספות:

"ויש לומר דשאני תורה שאינו מייאש דעתו, דכל שעה אדם מחוייב ללמוד, דכתיב והגית בו יומם ולילה, והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה."

זאת אומרת, שכיון שאדם מחוייב ללמוד בכל רגע, דעתו על לימודו גם בשעה שהוא עוסק במלאכתו, וא"כ אין כאן הפסק.

מתוך דברי תוספות יש להבין את הירושלמי. לשיטת הירושלמי העיסוק באומנות אינו אילוץ אלא דרך חיים.

כך אומרים בירושלמי (פאה א א):

"שאלו את רבי יהושע: מהו שילמד אדם את בנו יוונית? אמר להם: ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה, דכתיב "והגית בו יומם ולילה". והתני רבי ישמעאל: "ובחרת בחיים" – זו אומנות, מעתה אסור ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב "והגית בו יומם ולילה"?! רבי בריה דר' חייא בר ווא בשם ר' יוחנן: מפני המסורות [- הסיבה שלא ללמוד יוונית היא כדי שלא יהיה מלשין]."

לכן לפי הירושלמי כאשר אדם עוסק בעניינים אחרים שאינם לימוד תורה, הוא עובד את ה', ובשעה זו אין דעתו על לימודו אלא על עבודת ה' שבמלאכתו. לכן זה הפסק.

לסיכום, בגלות ענייני החיים אינם חלק מעבודת השם, ולכן בזמן ההתעסקות בהם דעתו של האדם על לימודו ואין זה הפסק, ובא"י ענייני החיים הם תכליתיים בפני עצמם, בהיותם חלק מעבודת השם, ולכן בשעה שמתעסק בהם אין דעתו על לימודו, וכשבא ללמוד תורה עליו לברך מחדש.