איך אפשר להתחיל ללמוד ירושלמי?
הרב יניב חניאלשבטתשפו17/02/2026
שאלה:
שלום הרב יניב, שמעתי שהרב לומד הרבה ירושלמי ועשית כבר כמה סיומים על התלמוד הירושלמי (ראיתי באתר סרטונים מהסיום השני). בתור אדם שלומד קצת דברים אחרים, ניסיתי כמה פעמים להתחיל... ואני לא ממש מצליח. איך בכלל מתחילים ללמוד ירושלמי? למה להשקיע בזה כל כך? למה לא רק בבלי? ממש הייתי רוצה לדעת איך לגשת לכל זה.
תשובה:
שלום וברכה...מאוד מודה לך על השאלה. כי זו שאלה שממש ממש חשובה לי (כלומר- התשובה עליה חשובה לי).
נשאלתי את השאלה פעמים רבות, עד כדי שהחלטתי לצלם סדרת שיעורים בנושא הזה בדיוק. ממש בנינו סדרת שיעורים של איך להתחיל ללמוד ירושלמי.
כמו שתראה בסדרה, זה לא איזה מתכון קסם או פתרון שמכהה את הקושי... אבל זו איזו דרך להתחיל.
אז הייתי מציע שתראה את סדרת השיעורים על לימוד ירושלמי (כל אחד בערך 10 דקות), ואז אם יהיו שאלות ספיציפיות יותר, אניאשמח לענות.
תשובות נוספות בנושא-
לך בשלום ולך לשלום
אף שכתבו רבותינו שהנפרד מחבירו היוצא לדרכו אל יאמר לו ’לך בשלום’ אלא ’לך לשלום’, נראה שאין להחמיר לדקדק בזה טובא כיון שיש בזה עקולי ופשורי, ולכן מי שבירכוהו בלשון ’לך בשלום’ אל ידאג.
איתא בגמרא (מועד קטן כט,א וברכות סד, א): הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום. הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" (בראשית טו, טו), הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי דוד אמר לאבשלום "לך בשלום" (שמואל ב, טו, ט) ונתלה. יתרו שאמר למשה "לך לשלום" (שמות ד, יח) הלך והצליח.
וכמה הסברים נתנו הראשונים והמפרשים לחילוק בין לשון לשלום לבשלום.
הריטב״א כתב (מועד קטן שם): "לפי שחבירו צריך תפילה על המקום שהולך שם, כי מכאן כבר נפטר הוא בשלום. והנפטר מן המת הוא בהיפך, כי צריך שילך מכאן בשלום ואז ימצא שלום שם בודאי, ואם אינו הולך מכאן בשלום, שאין בידו מעשים טובים, לא ימצא שם שלום. לפיכך צריך שיעשו לו סימן טוב כי בשלום הוא הולך". וכוונתו שההבדל בלשונות הוא שתיבת בשלום הוא שיהיה לו שלום בעזיבתו את מקומו, ולזה אין צורך כי עכשיו הוא אמנם שרוי בשלום. וכשאומר לשלום כוונתו שימצא שלום במקום שאליו הולך, וכך ודאי נכון ונצרך לברכו. אולם בברכת המת אין צורך לברכו לשלום כי המקום אליו הולך נקבע על פי מעשיו בעולם זה בלבד ואין ברכתנו אותו משנה מאומה, ורק יברכו בשלום לסימן טוב מן המקום שאותו הוא עוזב שהוא העולם הזה.
והמהרש״א (ברכות סד, א) פירש מעט שונה וכתב: ונראין הדברים כפשטן, כי כל ימי האדם על האדמה הוא נצרך אל השלום, דהיינו שיצלח במעשיו בכל מקום אשר מגמתו ורצונו לילך לשם, אבל אחרי המוות בקבר אין שם מעשה שיצלח בו. לכן לחברו בחיים שהולך למקום חפצו יאמר ’לך לשלום’- שהכוונה שתצליח במקום אשר אליו אתה הולך. ויהיה פי' לשלום שתמצא באותו מקום שתלך לשם שלום. אבל לא יאמר לו לך בשלום- שמשמעו שבהליכתו תהיה לך שלום עמך ולא במקום אשר חפצך לילך שם. אבל הנפטר מן המת לא יאמר לך לשלום- שיצלח חפצו במקומו, כי אין שם בקבר חפץ ורצון, אלא יאמר לך בשלום- דהיינו שבדרך הליכתך לקבר יהיה לך שלום באין מעכב עד שיבא אל אבותיו בקבר, ודברי הר"ן בזה מטין לדברינו ע"ש."
וכוונתו לחלק בין מקום הגעתו ובין הדרך לשם, ולכן אין לברך את היוצא לדרך שיהיה לו שלום בדרך כיון שמשתמע מכך שרק בדרך יהיה לו שלום ולא כשיגיע למקום חפצו.
ונראה מפירושם שחז״ל דיברו רק בעובר דירה למקום אחר ונפטר לחלוטין ממקומו הקודם, אולם אם רק יוצא לטיול וכונתו לחזור אחר הטיול לביתו אין דין זה נוגע ורשאי לברכו בשלום שאז מכוון שגם בביתו יהא שלום. אכן דבר זה הוא הנפקא מינה בין הסבר הריטב״א למהרש״א, שבעוד שמדברי הריטב״א שכתב שלא יברך את העוזב שכבר נפטר ממקומו בלשון ’בשלום’, יוצא שאם רק הולך לטיול ועדיין דואג לשלום ביתו שמשאיר מאחור וביחוד אם לא יצא עם כל משפחתו שאז דואג להם ולכן יוכלו לברכו בלשון ’בשלום’. לעומתו המהרש״א הסביר שהברכה היא רק על שלומו בהיותו בדרך, ולכן כל שנמצא בדרך אין לברכו בלשון ’בשלום’, כמו שהסברנו לעיל שאז משתמע שרק בהיותו בדרך יהיה בשלום ולא כשיגיע למקום חפצו.
והוכחה לזה שדין אמירה זו נאמרה רק למי שאין בדעתו לשוב למקומו מלשון הפסוקים, וכגון מה שאמר יעקב אבינו "ושבתי בשלום אל בית אבי" (בראשית כח, כא), וכן מדברי יתרו שאמר "וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום" (שמות יח, כג). חזינן שרשאי לברכו כן אם עתיד לחזור לביתו. (וראה בפרישה סימן רל). ועוד נראים הדברים מהגמרא גופא שנקטה לשון ’הנפטר מן החי’, שאין מדוקד לומר על הנפרד מחבירו לזמן קצר עד שיחזור מנסיעתו לשון ’הנפטר’. וכן מדוגמת הגמרא שנלמד זה מברכת ’לך לשלום’ שאמר משה ליתרו. ויותר מוכח כן ממה שהשוו חז״ל בין הנפטר מן החי לנפטר מן המת שבשניהם נפטר לצמיתות ולא רק עד שיחזור מנסיעתו.
והנה תמהו המפרשים מדוע לא הביאו הרמב״ם והשלחן ערוך את דין הנפרד מחבירו, אף שהרמב״ם (פ״ד מהלכות אבלות ה״ד) והבית יוסף (יורה דעה סי' שעו ד"ה והרמב"ן כתב) הביאו דין המלוה את המת. אמנם המגן אברהם (סימן קי) והמשנה ברורה (ס״ק יז) העתיקו את דברי הגמרא דלעיל. אכן המעיין בהלכות תפלת הדרך (או״ח סימן קי ס״ד) יראה שהשלחן ערוך ניסח את הברכה על פי דברי הגמרא הנ״ל וכתב שכך יש לומר את תפלת הדרך: ״יהי רצון מלפניך...שתוליכנו לשלום״. וכן כתב (סימן רל ס״א): ״הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך.. שתכניסני לכרך הזה לשלום״.
וראה בתורה תמימה (בראשית טו, טו) שרצה לצמצם אמירה זו רק למי שמקפיד בדברים שכאלו ולא לאנשים התמימים המאמינים בבורא ללא חששות מניחושים ודברים זרים, וכתב שלכן לא הביאו זאת הרמב״ם והשלחן ערוך להלכה.
ולפי דברינו דלעיל שלא נאמרו דברי רבותינו אלו אלא לעוזב את מקומו לצמיתות, כיון שהדבר אינו מצוי כל כך לא ראו הרמב״ם והשלחן ערוך להביאו להלכה.
לכן למעשה כיון שיכול בקל לברך את חבירו היוצא לדרך בלשון שאמרו רבותינו, אולם המברך ’בשלום’ אין צריך לדאוג מכל הטעמים הנ״ל.
אף שכתבו רבותינו שהנפרד מחבירו היוצא לדרכו אל יאמר לו ’לך בשלום’ אלא ’לך לשלום’, נראה שאין להחמיר לדקדק בזה טובא כיון שיש בזה עקולי ופשורי, ולכן מי שבירכוהו בלשון ’לך בשלום’ אל ידאג.
איתא בגמרא (מועד קטן כט,א וברכות סד, א): הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום. הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" (בראשית טו, טו), הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי דוד אמר לאבשלום "לך בשלום" (שמואל ב, טו, ט) ונתלה. יתרו שאמר למשה "לך לשלום" (שמות ד, יח) הלך והצליח.
וכמה הסברים נתנו הראשונים והמפרשים לחילוק בין לשון לשלום לבשלום.
הריטב״א כתב (מועד קטן שם): "לפי שחבירו צריך תפילה על המקום שהולך שם, כי מכאן כבר נפטר הוא בשלום. והנפטר מן המת הוא בהיפך, כי צריך שילך מכאן בשלום ואז ימצא שלום שם בודאי, ואם אינו הולך מכאן בשלום, שאין בידו מעשים טובים, לא ימצא שם שלום. לפיכך צריך שיעשו לו סימן טוב כי בשלום הוא הולך". וכוונתו שההבדל בלשונות הוא שתיבת בשלום הוא שיהיה לו שלום בעזיבתו את מקומו, ולזה אין צורך כי עכשיו הוא אמנם שרוי בשלום. וכשאומר לשלום כוונתו שימצא שלום במקום שאליו הולך, וכך ודאי נכון ונצרך לברכו. אולם בברכת המת אין צורך לברכו לשלום כי המקום אליו הולך נקבע על פי מעשיו בעולם זה בלבד ואין ברכתנו אותו משנה מאומה, ורק יברכו בשלום לסימן טוב מן המקום שאותו הוא עוזב שהוא העולם הזה.
והמהרש״א (ברכות סד, א) פירש מעט שונה וכתב: ונראין הדברים כפשטן, כי כל ימי האדם על האדמה הוא נצרך אל השלום, דהיינו שיצלח במעשיו בכל מקום אשר מגמתו ורצונו לילך לשם, אבל אחרי המוות בקבר אין שם מעשה שיצלח בו. לכן לחברו בחיים שהולך למקום חפצו יאמר ’לך לשלום’- שהכוונה שתצליח במקום אשר אליו אתה הולך. ויהיה פי' לשלום שתמצא באותו מקום שתלך לשם שלום. אבל לא יאמר לו לך בשלום- שמשמעו שבהליכתו תהיה לך שלום עמך ולא במקום אשר חפצך לילך שם. אבל הנפטר מן המת לא יאמר לך לשלום- שיצלח חפצו במקומו, כי אין שם בקבר חפץ ורצון, אלא יאמר לך בשלום- דהיינו שבדרך הליכתך לקבר יהיה לך שלום באין מעכב עד שיבא אל אבותיו בקבר, ודברי הר"ן בזה מטין לדברינו ע"ש."
וכוונתו לחלק בין מקום הגעתו ובין הדרך לשם, ולכן אין לברך את היוצא לדרך שיהיה לו שלום בדרך כיון שמשתמע מכך שרק בדרך יהיה לו שלום ולא כשיגיע למקום חפצו.
ונראה מפירושם שחז״ל דיברו רק בעובר דירה למקום אחר ונפטר לחלוטין ממקומו הקודם, אולם אם רק יוצא לטיול וכונתו לחזור אחר הטיול לביתו אין דין זה נוגע ורשאי לברכו בשלום שאז מכוון שגם בביתו יהא שלום. אכן דבר זה הוא הנפקא מינה בין הסבר הריטב״א למהרש״א, שבעוד שמדברי הריטב״א שכתב שלא יברך את העוזב שכבר נפטר ממקומו בלשון ’בשלום’, יוצא שאם רק הולך לטיול ועדיין דואג לשלום ביתו שמשאיר מאחור וביחוד אם לא יצא עם כל משפחתו שאז דואג להם ולכן יוכלו לברכו בלשון ’בשלום’. לעומתו המהרש״א הסביר שהברכה היא רק על שלומו בהיותו בדרך, ולכן כל שנמצא בדרך אין לברכו בלשון ’בשלום’, כמו שהסברנו לעיל שאז משתמע שרק בהיותו בדרך יהיה בשלום ולא כשיגיע למקום חפצו.
והוכחה לזה שדין אמירה זו נאמרה רק למי שאין בדעתו לשוב למקומו מלשון הפסוקים, וכגון מה שאמר יעקב אבינו "ושבתי בשלום אל בית אבי" (בראשית כח, כא), וכן מדברי יתרו שאמר "וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום" (שמות יח, כג). חזינן שרשאי לברכו כן אם עתיד לחזור לביתו. (וראה בפרישה סימן רל). ועוד נראים הדברים מהגמרא גופא שנקטה לשון ’הנפטר מן החי’, שאין מדוקד לומר על הנפרד מחבירו לזמן קצר עד שיחזור מנסיעתו לשון ’הנפטר’. וכן מדוגמת הגמרא שנלמד זה מברכת ’לך לשלום’ שאמר משה ליתרו. ויותר מוכח כן ממה שהשוו חז״ל בין הנפטר מן החי לנפטר מן המת שבשניהם נפטר לצמיתות ולא רק עד שיחזור מנסיעתו.
והנה תמהו המפרשים מדוע לא הביאו הרמב״ם והשלחן ערוך את דין הנפרד מחבירו, אף שהרמב״ם (פ״ד מהלכות אבלות ה״ד) והבית יוסף (יורה דעה סי' שעו ד"ה והרמב"ן כתב) הביאו דין המלוה את המת. אמנם המגן אברהם (סימן קי) והמשנה ברורה (ס״ק יז) העתיקו את דברי הגמרא דלעיל. אכן המעיין בהלכות תפלת הדרך (או״ח סימן קי ס״ד) יראה שהשלחן ערוך ניסח את הברכה על פי דברי הגמרא הנ״ל וכתב שכך יש לומר את תפלת הדרך: ״יהי רצון מלפניך...שתוליכנו לשלום״. וכן כתב (סימן רל ס״א): ״הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך.. שתכניסני לכרך הזה לשלום״.
וראה בתורה תמימה (בראשית טו, טו) שרצה לצמצם אמירה זו רק למי שמקפיד בדברים שכאלו ולא לאנשים התמימים המאמינים בבורא ללא חששות מניחושים ודברים זרים, וכתב שלכן לא הביאו זאת הרמב״ם והשלחן ערוך להלכה.
ולפי דברינו דלעיל שלא נאמרו דברי רבותינו אלו אלא לעוזב את מקומו לצמיתות, כיון שהדבר אינו מצוי כל כך לא ראו הרמב״ם והשלחן ערוך להביאו להלכה.
לכן למעשה כיון שיכול בקל לברך את חבירו היוצא לדרך בלשון שאמרו רבותינו, אולם המברך ’בשלום’ אין צריך לדאוג מכל הטעמים הנ״ל.
איך מותר לנשיא ארגנטינה ללמוד תורה?
שלום וברכה לשואל.
האיסור ללמד גוי תורה נלמד מהפסוק: (תהילים קמז): "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", ודייקה מזה הגמרא (חגיגה יג,א) שאין מוסרים דברי תורה לגוי. ועוד למדה הגמרא (סנהדרין נט,א) מהפסוק: (דברים לג ד): "תורה ציוה לנו משה מורשה" - לנו התורה היא מורשה, ולא להם.
ולכן אסור ללמדם תורה כמו שכתבו תוספות (חגיגה יג,א ד״ה אין מוסרין) שהמלמדם עובר על איסור ’לפני עיור לא תיתן מכשול’.
אכן כאן יש לדון בנכרי שרוצה להתגייר שניתן ללמדו כמו שמצאנו באותו גוי שבא לפני הלל הזקן ללמוד תורה (שבת לא,א), וכתב על זה המהרש״א (ד״ה אמר ליה): ואין להקשות איך לימדו תורה קודם שנתגייר, והרי עכו״ם הלומד תורה חייב מיתה, שיש לומר שכיון שאותו נכרי בא להתגייר הרי הוא רשאי ללמוד תורה.
אלא שרבי עקיבא איגר (בשו"ת קמא סימן מא) חלק על דבריו מחמת דיוק מדברי התוספות שלא כמסקנת המהרש״א, והסיק שאין ללמד גוי תורה עד אחר תהליך הגיור. ורק מודיעים לו קודם הגיור תוכנם של כמה מצוות קלות.
והנה נשיא ארגנטינה החשוב גילה דעתו שבכוונתו להתגייר בעתיד ולכן ניתן לסמוך על דעת המהרש״א, ובכל אופן ישנם דברים שניתן ללמד כל גוי, וכגון את שבע המצוות של בני נח שיש להם לדעתם (תוספות ע״ז ג,א ד״ה שאפילו).
ועוד יש מתירים ללמדם תורה שבכתב כמו שהוכיח הגאון ר״מ פינשטיין (יו״ד ג’ סימן צ’) שישראל התחייבו בכניסתם לארץ לכתוב את ספר התורה בשבעים לשון כדי שאומות העולם יעתיקו אותה וילמדוה (סוטה לה, ב).
וכנ״ל כתב גם המהר״י אסאד (שו״ת יהודה יעלה סימן ד’) והוכיח זאת מזה שגילה הקב״ה את התורה לכל האומות, שרק לימוד בעיון התלמוד נאסר כמו שנאמר ’גוי העוסק בתורה חייב מיתה’, ודייק שהכוונה בתיבה ’עוסק’, שהוא טורח ויגע בפלפול במשא ומתן. ולכן אנו מברכים ’לעסוק בדברי תורה’, אולם בתורה שבכתב נאמר לימוד ולא עיסוק, וכזה לימוד רשאי הגוי ללמוד.
זאת ועוד שיש שכתבו שהאיסור לא נאמר על הוראת מעשה כ’הלכות יבשות’ ללא הסבר וטעם (תפארת ישראל זבחים יד, אות לו) שלא נחשב לימוד ללא הבנת הדברים כלימוד.
ולכן יש להניח שאותו רב המלמדו תורה הסתמך על אחד הטעמים הנ״ל.
ויהי רצון שהקב״ה יברך את נשיא ארגנטינה בכל מילי דמיטב על יחסו החם והאוהב לעמנו.
שלום וברכה לשואל.
האיסור ללמד גוי תורה נלמד מהפסוק: (תהילים קמז): "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", ודייקה מזה הגמרא (חגיגה יג,א) שאין מוסרים דברי תורה לגוי. ועוד למדה הגמרא (סנהדרין נט,א) מהפסוק: (דברים לג ד): "תורה ציוה לנו משה מורשה" - לנו התורה היא מורשה, ולא להם.
ולכן אסור ללמדם תורה כמו שכתבו תוספות (חגיגה יג,א ד״ה אין מוסרין) שהמלמדם עובר על איסור ’לפני עיור לא תיתן מכשול’.
אכן כאן יש לדון בנכרי שרוצה להתגייר שניתן ללמדו כמו שמצאנו באותו גוי שבא לפני הלל הזקן ללמוד תורה (שבת לא,א), וכתב על זה המהרש״א (ד״ה אמר ליה): ואין להקשות איך לימדו תורה קודם שנתגייר, והרי עכו״ם הלומד תורה חייב מיתה, שיש לומר שכיון שאותו נכרי בא להתגייר הרי הוא רשאי ללמוד תורה.
אלא שרבי עקיבא איגר (בשו"ת קמא סימן מא) חלק על דבריו מחמת דיוק מדברי התוספות שלא כמסקנת המהרש״א, והסיק שאין ללמד גוי תורה עד אחר תהליך הגיור. ורק מודיעים לו קודם הגיור תוכנם של כמה מצוות קלות.
והנה נשיא ארגנטינה החשוב גילה דעתו שבכוונתו להתגייר בעתיד ולכן ניתן לסמוך על דעת המהרש״א, ובכל אופן ישנם דברים שניתן ללמד כל גוי, וכגון את שבע המצוות של בני נח שיש להם לדעתם (תוספות ע״ז ג,א ד״ה שאפילו).
ועוד יש מתירים ללמדם תורה שבכתב כמו שהוכיח הגאון ר״מ פינשטיין (יו״ד ג’ סימן צ’) שישראל התחייבו בכניסתם לארץ לכתוב את ספר התורה בשבעים לשון כדי שאומות העולם יעתיקו אותה וילמדוה (סוטה לה, ב).
וכנ״ל כתב גם המהר״י אסאד (שו״ת יהודה יעלה סימן ד’) והוכיח זאת מזה שגילה הקב״ה את התורה לכל האומות, שרק לימוד בעיון התלמוד נאסר כמו שנאמר ’גוי העוסק בתורה חייב מיתה’, ודייק שהכוונה בתיבה ’עוסק’, שהוא טורח ויגע בפלפול במשא ומתן. ולכן אנו מברכים ’לעסוק בדברי תורה’, אולם בתורה שבכתב נאמר לימוד ולא עיסוק, וכזה לימוד רשאי הגוי ללמוד.
זאת ועוד שיש שכתבו שהאיסור לא נאמר על הוראת מעשה כ’הלכות יבשות’ ללא הסבר וטעם (תפארת ישראל זבחים יד, אות לו) שלא נחשב לימוד ללא הבנת הדברים כלימוד.
ולכן יש להניח שאותו רב המלמדו תורה הסתמך על אחד הטעמים הנ״ל.
ויהי רצון שהקב״ה יברך את נשיא ארגנטינה בכל מילי דמיטב על יחסו החם והאוהב לעמנו.
ברכת כהנים ומשפט פיתגורס
שלום וברכה,
שמעתי על זה. אני שמעתי משמו של הרב מאיר מזוז שליט"א. ואני לא יודע אם הרב מזוז הוא המקור או שמא הוא הביא משמו של אחר.
בכל מקרה-
משפט פיתגורס, כידוע, קובע שבמשולש שווה זווית, אורך היתר בריבוע פלוס היתר השני בריבוע (שני הקווים שהם סביב הזווית הישרה), שווה לאורך המיתר בריבוע. כלומר- הצלע השלישית בריבוע.
או כמו שכותבים את זה-
a^2+b^2= c^2
a בחזקת 2, פלוס b בחזקת 2, שווה לc בחזקת 2.
בברכת כהנים יש שלושה פסוקים. וחכמים אומרים עליה- "נתתי ברכה משולשת לעם משלוש על ידי שלישי". ברכה עם שלושה פסוקים, לעם שמחולק לכהנים לווים וישראלים, על ידי לוי שהוא שלישי לבטן.
אם נמנה את האותיות בפסוק הראשון, יש שם 15 אותיות.
בפסוק השני יש 20 אותיות.
בפסוק השלישי יש 25 אותיות.
ואז-
15 בחזקת 2, פלוס 20 בחזקת 2, שווה בדיוק ל25 בחזקת 2- 625.
תבדקו...
ככה שמשפט פיתגורס על המשולש, עובד ב/שלושת הפסוקים של הברכה שחכמים אומרים עליה שהיא "משולשת".
די מדהים...
שלום וברכה,
שמעתי על זה. אני שמעתי משמו של הרב מאיר מזוז שליט"א. ואני לא יודע אם הרב מזוז הוא המקור או שמא הוא הביא משמו של אחר.
בכל מקרה-
משפט פיתגורס, כידוע, קובע שבמשולש שווה זווית, אורך היתר בריבוע פלוס היתר השני בריבוע (שני הקווים שהם סביב הזווית הישרה), שווה לאורך המיתר בריבוע. כלומר- הצלע השלישית בריבוע.
או כמו שכותבים את זה-
a^2+b^2= c^2
a בחזקת 2, פלוס b בחזקת 2, שווה לc בחזקת 2.
בברכת כהנים יש שלושה פסוקים. וחכמים אומרים עליה- "נתתי ברכה משולשת לעם משלוש על ידי שלישי". ברכה עם שלושה פסוקים, לעם שמחולק לכהנים לווים וישראלים, על ידי לוי שהוא שלישי לבטן.
אם נמנה את האותיות בפסוק הראשון, יש שם 15 אותיות.
בפסוק השני יש 20 אותיות.
בפסוק השלישי יש 25 אותיות.
ואז-
15 בחזקת 2, פלוס 20 בחזקת 2, שווה בדיוק ל25 בחזקת 2- 625.
תבדקו...
ככה שמשפט פיתגורס על המשולש, עובד ב/שלושת הפסוקים של הברכה שחכמים אומרים עליה שהיא "משולשת".
די מדהים...
ההבדלים בין הירושלמי לבבלי
טוב. זה פחות או יותר כל התורה כולה על רגל אחת.
ההבדלים בין הירושלמי והבבלי מפרנסים ספרים ונשתברו עליהם קולמוסים.
אבל, בבסיס של הבסיס אתה צודק... הירושלמי מפרש ישירות, פחות מתחבט, ניגש ישר לעניין. ואילו הבבלי ניגש לדברים בבירור טרחני יותר, דקדקני יותר.
בישיבה הרבכ וויצמן שליט"א היה מתאר את זה כמו עיוור ואדם שרואה שנכנסים לחדר. הפיקח רואה מיד הכל... מבין כל דבר היכן הוא נמצא, לא נכנס בשולחנות, בכיסאות וכדומה. ואילו העיוור מתחבט ברהיטים, נכנס בפינות של השולחן ולאט לאט, תוך כדי נדודים עיוורים בחדר, הוא לומד איפה כל דבר נמצא.
לכאורה, הפיקח הרבה יותר טוב... הוא רואה מיד, לא מתחבט ולא נחבט בפינות... וזה יתרון גדול. לראות מיד אור. אבל מצד האמת יש יתרון גם לעיוור, דווקא ההתחבטות שלו בכל רהיט, המכות שהוא חוטף, גורמים לזה שהוא מכיר את החדר יותר טוב. אחרי שהוא נכנס בפינה של הכיסא, הוא לעולם לא ישכח איפה הכיסא נמצא. הוא מכיר יותר את הפרטים...
ככה שלכל אחד יש יתרון וחיסרון...
טוב. זה פחות או יותר כל התורה כולה על רגל אחת.
ההבדלים בין הירושלמי והבבלי מפרנסים ספרים ונשתברו עליהם קולמוסים.
אבל, בבסיס של הבסיס אתה צודק... הירושלמי מפרש ישירות, פחות מתחבט, ניגש ישר לעניין. ואילו הבבלי ניגש לדברים בבירור טרחני יותר, דקדקני יותר.
בישיבה הרבכ וויצמן שליט"א היה מתאר את זה כמו עיוור ואדם שרואה שנכנסים לחדר. הפיקח רואה מיד הכל... מבין כל דבר היכן הוא נמצא, לא נכנס בשולחנות, בכיסאות וכדומה. ואילו העיוור מתחבט ברהיטים, נכנס בפינות של השולחן ולאט לאט, תוך כדי נדודים עיוורים בחדר, הוא לומד איפה כל דבר נמצא.
לכאורה, הפיקח הרבה יותר טוב... הוא רואה מיד, לא מתחבט ולא נחבט בפינות... וזה יתרון גדול. לראות מיד אור. אבל מצד האמת יש יתרון גם לעיוור, דווקא ההתחבטות שלו בכל רהיט, המכות שהוא חוטף, גורמים לזה שהוא מכיר את החדר יותר טוב. אחרי שהוא נכנס בפינה של הכיסא, הוא לעולם לא ישכח איפה הכיסא נמצא. הוא מכיר יותר את הפרטים...
ככה שלכל אחד יש יתרון וחיסרון...
האם מותר לשמש המיטה בזמן קורונה
זו שאלה מעניינת. אין ספק שזה זמן שהעולם שרוי בצער. אניחושב שמהגמרא שאומרת שלא משמשים את המיטה בזמן צער, הכוונה היא לתשמיש שמביא ללידה, כלומר- לא ללדת ילדים בזמן שיש צער. אולם הפירוש הרגיל הוא גם הגיוני.
אני סבור שבימינו פחות מקפידים על הדברים הללו. מבינים את החשיבות של היחסים למשפחה ולחוסן הנפשי. ובכלל- פחות נהגו בעינויי הגוף כתגובה לסבל, יותר בתפילות ובתורה. ככה שנראה שתשמיש מותר, וגם כזה שיביא ללידה, כי לכאורה זה משהו שאמור להיגמר בעז"ה.
זו שאלה מעניינת. אין ספק שזה זמן שהעולם שרוי בצער. אניחושב שמהגמרא שאומרת שלא משמשים את המיטה בזמן צער, הכוונה היא לתשמיש שמביא ללידה, כלומר- לא ללדת ילדים בזמן שיש צער. אולם הפירוש הרגיל הוא גם הגיוני.
אני סבור שבימינו פחות מקפידים על הדברים הללו. מבינים את החשיבות של היחסים למשפחה ולחוסן הנפשי. ובכלל- פחות נהגו בעינויי הגוף כתגובה לסבל, יותר בתפילות ובתורה. ככה שנראה שתשמיש מותר, וגם כזה שיביא ללידה, כי לכאורה זה משהו שאמור להיגמר בעז"ה.
כמה מסכתות יש בש"ס?
בש"ס משניות יש 63 מסכתות.
על רובן יש גמרא (בבלי או ירושלמי), כאשר בבלי יש 43 מסכתות גמרא (זה מספר שניתן לחלוק עליו, כי בחלק קטן מהמסכתות זו לא בדיוק גמרא).
בכל מקרה- 63 מסכתות ו43 בש"ס בבלי.
אני מעתיק כאן את סיכום המסכתות שבש"ס שבמשנה, מתוך הספר הנפלא של הרב מ.ד. גרוס- "אבות הדורות":
סדר זרעים-
ברכות, פאה, דמאי, כלאיים, שביעית, תרומות (בלשון הרמב"ם- תרומה גדולה), מעשרות (בירושלמי- מעשר ראשון), מעשר שני, חלה, ערלה, ביכורים.
סדר מועד-
שבת, עירובין, פסחים, שקלים, יומא, סוכה, ביצה (יום טוב), ראש השנה, תענית, מגילה, מועד קטן, חגיגה.
סדר נשים-
יבמות, כתובות, נדרים, נזיר, סוטה, גיטין, קידושין.
סדר נזיקין-
בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, שבועות, עדויות, עבודה זרה, אבות, הוריות.
סדר קדשים-
זבחים (שחיטת קדשים), מנחות, חולין, בכורות, ערכין, תמורה, כריתות, מעילה, תמיד, מידות, קינים.
סדר טהרות-
כלים, אהלות (אהילות), נגעים, פרה, טהרות, מקוואות, נידה, מכשירין, זבים, טבול יום, ידיים, עוקצין.
בש"ס משניות יש 63 מסכתות.
על רובן יש גמרא (בבלי או ירושלמי), כאשר בבלי יש 43 מסכתות גמרא (זה מספר שניתן לחלוק עליו, כי בחלק קטן מהמסכתות זו לא בדיוק גמרא).
בכל מקרה- 63 מסכתות ו43 בש"ס בבלי.
אני מעתיק כאן את סיכום המסכתות שבש"ס שבמשנה, מתוך הספר הנפלא של הרב מ.ד. גרוס- "אבות הדורות":
סדר זרעים-
ברכות, פאה, דמאי, כלאיים, שביעית, תרומות (בלשון הרמב"ם- תרומה גדולה), מעשרות (בירושלמי- מעשר ראשון), מעשר שני, חלה, ערלה, ביכורים.
סדר מועד-
שבת, עירובין, פסחים, שקלים, יומא, סוכה, ביצה (יום טוב), ראש השנה, תענית, מגילה, מועד קטן, חגיגה.
סדר נשים-
יבמות, כתובות, נדרים, נזיר, סוטה, גיטין, קידושין.
סדר נזיקין-
בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, שבועות, עדויות, עבודה זרה, אבות, הוריות.
סדר קדשים-
זבחים (שחיטת קדשים), מנחות, חולין, בכורות, ערכין, תמורה, כריתות, מעילה, תמיד, מידות, קינים.
סדר טהרות-
כלים, אהלות (אהילות), נגעים, פרה, טהרות, מקוואות, נידה, מכשירין, זבים, טבול יום, ידיים, עוקצין.
עוד תוכן בשורש
שיעורי תורה
עוד מהרב יניב חניא
עוד בנושא תורה/ פרשת שבוע
מוצרים
