כמה מסכתות יש בש"ס?
הרב יניב חניאיאלולתשעח21/08/2018
שאלה:
נכמה מסכתות יש בכל הש"ס? כמה בגמרא וכמה במשנה?
תשובה:
בש"ס משניות יש 63 מסכתות.על רובן יש גמרא (בבלי או ירושלמי), כאשר בבלי יש 43 מסכתות גמרא (זה מספר שניתן לחלוק עליו, כי בחלק קטן מהמסכתות זו לא בדיוק גמרא).
בכל מקרה- 63 מסכתות ו43 בש"ס בבלי.
אני מעתיק כאן את סיכום המסכתות שבש"ס שבמשנה, מתוך הספר הנפלא של הרב מ.ד. גרוס- "אבות הדורות":
סדר זרעים-
ברכות, פאה, דמאי, כלאיים, שביעית, תרומות (בלשון הרמב"ם- תרומה גדולה), מעשרות (בירושלמי- מעשר ראשון), מעשר שני, חלה, ערלה, ביכורים.
סדר מועד-
שבת, עירובין, פסחים, שקלים, יומא, סוכה, ביצה (יום טוב), ראש השנה, תענית, מגילה, מועד קטן, חגיגה.
סדר נשים-
יבמות, כתובות, נדרים, נזיר, סוטה, גיטין, קידושין.
סדר נזיקין-
בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, שבועות, עדויות, עבודה זרה, אבות, הוריות.
סדר קדשים-
זבחים (שחיטת קדשים), מנחות, חולין, בכורות, ערכין, תמורה, כריתות, מעילה, תמיד, מידות, קינים.
סדר טהרות-
כלים, אהלות (אהילות), נגעים, פרה, טהרות, מקוואות, נידה, מכשירין, זבים, טבול יום, ידיים, עוקצין.
תשובות נוספות בנושא-
לימוד גמרא בעזרת הכלים המודרניים
זו שאלה חשובה מאוד ואני די שמח עליה.
האמת היא שגם לי יצא לאחרונה לשמוע את האמירות הללו... וחשוב להתייחס אליהן. אני מניח שזה נובע מהשפע הגדול והעצום, ברוך השם, של ספרים חדשים בסגנונות כאלו ומכך שיש יותר ויותר ספרים שהם מאוד מפורשים ומפורטים.
אז בשלב ראשון נאמר- אם מישהו לא יודע ללמוד גמרא, אם זמנו דחוק או שאין לו מנוחת נפש, או אם הוא נתקל בקושי בהבנה והוא צריך להבין מה כתוב בצורה ברורה- הכלים הללו הם מצויינים. למי שרוצה להיכנס לעולמה של גמרא, להבין סוגיות היטב והוא מתקשה עם השלבים הראשונים או עם הארמית, זה מצויין, נפלא ופותח עולם שלם שהיה סגור לרבים.
מצד שני, תורה שבעל פה איננה רק "להבין את החומר", חשוב ועקרוני ככל שיהיה. אנחנו יודעים שבתקופות מסויימות היה איסור גדול מאוד לכתוב את התורה שבעל פה, ממש איסור חמור. למה? כי התורה שבעל פה היא דבר מתפתח, דבר שעובר מדור לדור בצורה מסויימת ומכיל הרבה מעבר ל"מילים" (כמובן שיש עוד יסודות בעניין של תורה שבעל פה שלא נכתבה, אולם אני מתייחס רק לפן הזה כרגע- הפן של העברת דברים בצורה לא ישירה...). התורה היא כמו שירה, ובשירה לא כותבים הכל, זה אחד ההבדלים המהותיים שבינה לבין פרוזה. בשירה יש רווח בין השורות שאותו צריך למלא... עוד בעניין הזה ניתן לשמוע בשיעור פרשת שבוע על פרשת בשלח.
והתורה היא כזאת, היא כתובה פעמים רבות בצורה שמחייבת דרישה, לפעמים אפילו בצורה כזו שנתקע, כדי שנהיה חייבים לדרוש. הרי כל מי שלומד משנה מבין שזה כך, שחכמים ב"כוונה" סדרו את הדברים בצורה לא פשוטה, כדי שנוכל ונצטרך להרחיב, ללמוד עוד, להתאמץ.
המאמץ הוא לא רק עניין של "דרוש וקבל שכר", כלומר- שכר על עצם המאמץ, המאמץ הוא חלק מהעניין, הוא הופך את התנאים והאמוראים לחלק ממך, כי אתה לא מבין אותם, אתה מתאמץ, אתה משתגע, אתה יוצא מדעתך ואתה חושף על ידי עולמות שלמים שלא "כתובים". הבעיה, לענ"ד, עם פירוש מפורט מידי, הוא שהוא מגביל לכתוב, הוא "מפרש אתהמילים" ולכן ממילא דוחה את המאמץ.
אולם לא רק זאת... פעמים רבות הקושי בהבנת הגמרא מפתח את הצורך להבין יותר וממילא לראות יותר דעות, יותר הסברים. באופן פרדוקסלי, אולי, פעמים רבות אנשים קטנים כמונו מוסיפים הרבה על הדחורות הקודמים, נלחמים על דעות, מקבלים דעת פרשן מסויים ודוחים אחרת... ויש כמעט לכל שורה בתורה שבעל פה הרבה הסברים, המון דעות, תיקונים, הגהות ומשמעויות... ופירוש "פשוט" מידי כובל אותך לדעה מסויימת. כובל אותך להבנה אחת ולא לאחרות. כבר "אין לחפש", כי הבנת והכל, לכאורה, מיושב. וזה פספוס גדול.
בקיצור- אם המטרה היא להבין, להבין את המילים, אז ניתן בהחלט ללמוד מכל התלמודים החדשים, אבל אם רוצים ל"למוד", לחפור, להעמיק ולהפוך לחלק מהתורה, צריך לשבור את הראש.
זו שאלה חשובה מאוד ואני די שמח עליה.
האמת היא שגם לי יצא לאחרונה לשמוע את האמירות הללו... וחשוב להתייחס אליהן. אני מניח שזה נובע מהשפע הגדול והעצום, ברוך השם, של ספרים חדשים בסגנונות כאלו ומכך שיש יותר ויותר ספרים שהם מאוד מפורשים ומפורטים.
אז בשלב ראשון נאמר- אם מישהו לא יודע ללמוד גמרא, אם זמנו דחוק או שאין לו מנוחת נפש, או אם הוא נתקל בקושי בהבנה והוא צריך להבין מה כתוב בצורה ברורה- הכלים הללו הם מצויינים. למי שרוצה להיכנס לעולמה של גמרא, להבין סוגיות היטב והוא מתקשה עם השלבים הראשונים או עם הארמית, זה מצויין, נפלא ופותח עולם שלם שהיה סגור לרבים.
מצד שני, תורה שבעל פה איננה רק "להבין את החומר", חשוב ועקרוני ככל שיהיה. אנחנו יודעים שבתקופות מסויימות היה איסור גדול מאוד לכתוב את התורה שבעל פה, ממש איסור חמור. למה? כי התורה שבעל פה היא דבר מתפתח, דבר שעובר מדור לדור בצורה מסויימת ומכיל הרבה מעבר ל"מילים" (כמובן שיש עוד יסודות בעניין של תורה שבעל פה שלא נכתבה, אולם אני מתייחס רק לפן הזה כרגע- הפן של העברת דברים בצורה לא ישירה...). התורה היא כמו שירה, ובשירה לא כותבים הכל, זה אחד ההבדלים המהותיים שבינה לבין פרוזה. בשירה יש רווח בין השורות שאותו צריך למלא... עוד בעניין הזה ניתן לשמוע בשיעור פרשת שבוע על פרשת בשלח.
והתורה היא כזאת, היא כתובה פעמים רבות בצורה שמחייבת דרישה, לפעמים אפילו בצורה כזו שנתקע, כדי שנהיה חייבים לדרוש. הרי כל מי שלומד משנה מבין שזה כך, שחכמים ב"כוונה" סדרו את הדברים בצורה לא פשוטה, כדי שנוכל ונצטרך להרחיב, ללמוד עוד, להתאמץ.
המאמץ הוא לא רק עניין של "דרוש וקבל שכר", כלומר- שכר על עצם המאמץ, המאמץ הוא חלק מהעניין, הוא הופך את התנאים והאמוראים לחלק ממך, כי אתה לא מבין אותם, אתה מתאמץ, אתה משתגע, אתה יוצא מדעתך ואתה חושף על ידי עולמות שלמים שלא "כתובים". הבעיה, לענ"ד, עם פירוש מפורט מידי, הוא שהוא מגביל לכתוב, הוא "מפרש אתהמילים" ולכן ממילא דוחה את המאמץ.
אולם לא רק זאת... פעמים רבות הקושי בהבנת הגמרא מפתח את הצורך להבין יותר וממילא לראות יותר דעות, יותר הסברים. באופן פרדוקסלי, אולי, פעמים רבות אנשים קטנים כמונו מוסיפים הרבה על הדחורות הקודמים, נלחמים על דעות, מקבלים דעת פרשן מסויים ודוחים אחרת... ויש כמעט לכל שורה בתורה שבעל פה הרבה הסברים, המון דעות, תיקונים, הגהות ומשמעויות... ופירוש "פשוט" מידי כובל אותך לדעה מסויימת. כובל אותך להבנה אחת ולא לאחרות. כבר "אין לחפש", כי הבנת והכל, לכאורה, מיושב. וזה פספוס גדול.
בקיצור- אם המטרה היא להבין, להבין את המילים, אז ניתן בהחלט ללמוד מכל התלמודים החדשים, אבל אם רוצים ל"למוד", לחפור, להעמיק ולהפוך לחלק מהתורה, צריך לשבור את הראש.
כרשינין
כרשינין הוא סוג של צמח, קטנית ככל הנראה, שנועד למאכל בהמה. בשל כך יש בגמרא הרבה איזכורים שלו, שקושרים לשימוש בו, להפרשת מעשרות ממנו וכדומה. בכל מקרה זה צמח שאוכלות אותו בהמות בדרך כלל.
כרשינין הוא סוג של צמח, קטנית ככל הנראה, שנועד למאכל בהמה. בשל כך יש בגמרא הרבה איזכורים שלו, שקושרים לשימוש בו, להפרשת מעשרות ממנו וכדומה. בכל מקרה זה צמח שאוכלות אותו בהמות בדרך כלל.
פרוש מילה בארמית
מייתורא זה למעשה הקדמה ומילה, כלומר המ"ם היא למעשה מם ה"ממנו", כלומר- "מ-ייתורא", מהיתור.
מזה שיש כאן אות או מילה מיותרת לומדים משהו, מייתורא דהא פירושו מהאות הא המיותרת, מיתורא ד"שבת" פירושו מהמילה שבת המיותרת, מייתורא הכוונה שלומדים משהו מייתור של מילה, אות וכדומה.
מייתורא זה למעשה הקדמה ומילה, כלומר המ"ם היא למעשה מם ה"ממנו", כלומר- "מ-ייתורא", מהיתור.
מזה שיש כאן אות או מילה מיותרת לומדים משהו, מייתורא דהא פירושו מהאות הא המיותרת, מיתורא ד"שבת" פירושו מהמילה שבת המיותרת, מייתורא הכוונה שלומדים משהו מייתור של מילה, אות וכדומה.
יותר מידי תורה
אחת התחושות המוכרות והמפחידות כל בחור ישיבה מתחיל היא ההלם הראשוני כאשר נפגשים עם הגודל האין סופי של התורה וההרגשה שאין שום סיכוי ללמוד ולעבור על הכל. אפילו לא על התורה הכתובה ודברי חז"ל בלבד- המשניות, שני התלמודים, מדרשי האגדה הגדולים, מדרשי ההלכה, הזוהר הקדוש, מכילתות, תוספתות וכדומה. שלא לדבר על דברי הראשונים, ספרי האחרונים, סודות הפנימיות, ספרי הדרשות, פלפולי ההלכה... ובאמת אפילו לא התחלנו לתאר את הכל. אולם לפני כמה שנים, בודדות, גיליתי תגלית מרעישה... בעיקרון, ולהוציא ספרי פנימיות בארמית ארץ ישראלית, ניתן להקיף בלימוד את התורה שבעל פה, במובן של תורת חז"ל, וזה אפילו לא קשה מידי. זה נכון שצריך לעבור מספר מכשולים ראשוניים- בראש ובראשונה ללמוד את דרכי הלימוד, את הארמית, השקלא וטריא, העיון ההלכתי, ההקשרים, הדורות ועוד. בשלב השני להתרגל ללימוד השוטף, למורכבות של דברי חז"ל העניים במקום אחד ועשירים באחר. ובשלב הבא לעצם העובדה שההיקף אפשרי. בסך הכל ב"קביעות מתונה" כפי שקורא לה הרב קוק הדבר הוא בהישג יד. ללימוד מקיף כזה יש לא רק משמעות "היקפית" של כמות הידע. סידור של היום יום סביב לימוד תורה, עיון אמיתי והכרת דברי חז"ל באופן שיטתי ומקיףהם הכרחיים כדי להיות "יהודי טוב". מי שמצליח להקיף שטחים באופן מסודר- כל עולמו הרוחני משתנה לא רק מבחינת הידעאלא גם מבחינת הגישה והאישיות. האדם יותר מקבל, מבין גווניםודקויות ושיטות שונות ודברי חז"ל שיכולים לומר כך ואז אחרת והאמת היאבאמצע. נדמה שאחת הבעיות הגדולות בדרך להישג כזה היא עצם הגישה- מכיוון שרוב "המגזר" מתחיל ללמוד תורה ברצינות בגיל מאוחר יחסית, הרי שההבנה וההכרה כי ישנה אפשרות להקיף את התושב"ע מגיעה מאוחר מידי. בשלבים הראשונים רק "נכנסים לעניינים", בשלבים הבאים מתחילים להתרגל לשפה ולאופי הדיון ולעצם הרעיון של הלימוד, ואז, כשסוף סוף מבינים שישנה אפשרות טכנית להקפה- כבר בדרך כלל הרחיים שעל הצוואר כבדים ומעיקים. זה עדיין אפשרי, אולם זה מצריך השקעה נפשית ו"סדר יום" תורני שמצריכים מאמץ מנטלי גדול. כשבדרך ממתינים מספר מוקשים, כמו לימוד הירושלמי שמהווה מחסום רגשי ושכלי עצום (ובאמת, מי ירים סוף סוף את כפפת לימוד הירושלמי והכשרתו להמונים?). ההבנה והיכולת ללימוד מקיף שכזה פשוט מגיעים מאוחר מידי לחלק ניכר מהאנשים.
אני סבור שההיכנסות למצב נפשי ולימודי מעין זה מצריכים שינוי מהותי בגישה- כבר בגיל צעיר צריכים המחנכים להציב את הקפת התורה שבעל פה כיעד אפשרי וישיר. להכשיר את הלבבות ואת יכולות הלימוד, לא במובן של השינון או הידע והזכרון... נראה שבהחלט בדור "הרב גוגל" ופרוייקט השו"ת "מבחני הסיכה" איבדו מעט ממשמעותם לציבור הרחב, אולם להקפת התורה יש משמעות לימודית והבנתית שאסור לדלג עליה. אלא שבשביל זה חייבים לרכוש כלים שיאפשרו לימוד עצמאי, במקרים רבים בבדידות מזהרת, למשך שנים ארוכות ולכך צריך להתכונן. הפרוייקטים המסועפים של הדף היומי הם ללא ספק דוגמא ונקודת אור בולטת בדרך הזאת- לימוד שמציב יעד ברור, מנגנוני לימוד שמאפשרים את החלום ומערבים את כולם. יתכן ויש צורך לשנות את שיטת הלימוד ואת המבחנים ללימוד שיותר דומה למתמטיקה- אנו לא נבחנים על ידע או על התוצאה הסופית אלא על הדרך. חשוב גם למצוא דרך להנגיש את לימוד הגמרא במגזר בגיל צעיר יותר, כי קשה מאוד להגיע להישגים מרחיקי לכת כאשר מתחילים מאוחר.
צריכים גם להתרגל למצב המתמשך של לימוד קבוע, מסודר ויום יומי במשך שנים... זה קשה, אולי הדבר הקשה ביותר, אולם פעמים רבות אחרי שמתחילים ונכנסים לקצב אי אפשר להפסיק. לעניות דעתי מלבד בודדים (קצינים זוטרים בצבא, אולי, או אנשים שעובדים במפעל עופות אחת עשרה שעות ביום), רוב האנשים בעולם המודרני יכולים למצוא שעתיים ללימוד יומי קבוע. נניח שעה וחצי, וזה עוד הרבה לפני שמקצצים בבשר החי שקשור לניהול הבית והמשפחה... מורידים חצי משעות הפנאי, פחות טלוויזיה או גלישה ופתאום שעה וחצי ביממה בעידן "בעיית הזמן הפנוי" הם בהחלט בהישג יד. כמעט מעבר לפינה. החידוש הוא שבשעה וחצי ביום זה אפשרי... אפילו אם נאלץ בדרך לדלג על כמה מסכתות ירושלמי או פרקי מדרש- זה אפשרי. היעד, הכוונה, היכולת למצוא את הזמן ולהיכנס לקצב שש, הם המחסום האמיתי. לאחר מכן אפשר להמשיך לצעוד לנצח. בתקופה שבה ממוצע החיים הוא שמונים ומשהו שנה זה יכול להספיק לשתי הקפות של התורה שבעל פה המרכזית אפילו אם אתה לא קושר את השיער הארוך לתקרה כדי לא להירדם כמו המהרש"א. יום אחרי יום, שלב אחרי שלב, פסקה נוספת וסעיף נוסף מידי יממה. במבט של עשרים שנה לאחור רואים פתאום את הכמות המצטברת ומקבלים כוח לעשרם שנה נוספות.
אחת התחושות המוכרות והמפחידות כל בחור ישיבה מתחיל היא ההלם הראשוני כאשר נפגשים עם הגודל האין סופי של התורה וההרגשה שאין שום סיכוי ללמוד ולעבור על הכל. אפילו לא על התורה הכתובה ודברי חז"ל בלבד- המשניות, שני התלמודים, מדרשי האגדה הגדולים, מדרשי ההלכה, הזוהר הקדוש, מכילתות, תוספתות וכדומה. שלא לדבר על דברי הראשונים, ספרי האחרונים, סודות הפנימיות, ספרי הדרשות, פלפולי ההלכה... ובאמת אפילו לא התחלנו לתאר את הכל. אולם לפני כמה שנים, בודדות, גיליתי תגלית מרעישה... בעיקרון, ולהוציא ספרי פנימיות בארמית ארץ ישראלית, ניתן להקיף בלימוד את התורה שבעל פה, במובן של תורת חז"ל, וזה אפילו לא קשה מידי. זה נכון שצריך לעבור מספר מכשולים ראשוניים- בראש ובראשונה ללמוד את דרכי הלימוד, את הארמית, השקלא וטריא, העיון ההלכתי, ההקשרים, הדורות ועוד. בשלב השני להתרגל ללימוד השוטף, למורכבות של דברי חז"ל העניים במקום אחד ועשירים באחר. ובשלב הבא לעצם העובדה שההיקף אפשרי. בסך הכל ב"קביעות מתונה" כפי שקורא לה הרב קוק הדבר הוא בהישג יד. ללימוד מקיף כזה יש לא רק משמעות "היקפית" של כמות הידע. סידור של היום יום סביב לימוד תורה, עיון אמיתי והכרת דברי חז"ל באופן שיטתי ומקיףהם הכרחיים כדי להיות "יהודי טוב". מי שמצליח להקיף שטחים באופן מסודר- כל עולמו הרוחני משתנה לא רק מבחינת הידעאלא גם מבחינת הגישה והאישיות. האדם יותר מקבל, מבין גווניםודקויות ושיטות שונות ודברי חז"ל שיכולים לומר כך ואז אחרת והאמת היאבאמצע. נדמה שאחת הבעיות הגדולות בדרך להישג כזה היא עצם הגישה- מכיוון שרוב "המגזר" מתחיל ללמוד תורה ברצינות בגיל מאוחר יחסית, הרי שההבנה וההכרה כי ישנה אפשרות להקיף את התושב"ע מגיעה מאוחר מידי. בשלבים הראשונים רק "נכנסים לעניינים", בשלבים הבאים מתחילים להתרגל לשפה ולאופי הדיון ולעצם הרעיון של הלימוד, ואז, כשסוף סוף מבינים שישנה אפשרות טכנית להקפה- כבר בדרך כלל הרחיים שעל הצוואר כבדים ומעיקים. זה עדיין אפשרי, אולם זה מצריך השקעה נפשית ו"סדר יום" תורני שמצריכים מאמץ מנטלי גדול. כשבדרך ממתינים מספר מוקשים, כמו לימוד הירושלמי שמהווה מחסום רגשי ושכלי עצום (ובאמת, מי ירים סוף סוף את כפפת לימוד הירושלמי והכשרתו להמונים?). ההבנה והיכולת ללימוד מקיף שכזה פשוט מגיעים מאוחר מידי לחלק ניכר מהאנשים.
אני סבור שההיכנסות למצב נפשי ולימודי מעין זה מצריכים שינוי מהותי בגישה- כבר בגיל צעיר צריכים המחנכים להציב את הקפת התורה שבעל פה כיעד אפשרי וישיר. להכשיר את הלבבות ואת יכולות הלימוד, לא במובן של השינון או הידע והזכרון... נראה שבהחלט בדור "הרב גוגל" ופרוייקט השו"ת "מבחני הסיכה" איבדו מעט ממשמעותם לציבור הרחב, אולם להקפת התורה יש משמעות לימודית והבנתית שאסור לדלג עליה. אלא שבשביל זה חייבים לרכוש כלים שיאפשרו לימוד עצמאי, במקרים רבים בבדידות מזהרת, למשך שנים ארוכות ולכך צריך להתכונן. הפרוייקטים המסועפים של הדף היומי הם ללא ספק דוגמא ונקודת אור בולטת בדרך הזאת- לימוד שמציב יעד ברור, מנגנוני לימוד שמאפשרים את החלום ומערבים את כולם. יתכן ויש צורך לשנות את שיטת הלימוד ואת המבחנים ללימוד שיותר דומה למתמטיקה- אנו לא נבחנים על ידע או על התוצאה הסופית אלא על הדרך. חשוב גם למצוא דרך להנגיש את לימוד הגמרא במגזר בגיל צעיר יותר, כי קשה מאוד להגיע להישגים מרחיקי לכת כאשר מתחילים מאוחר.
צריכים גם להתרגל למצב המתמשך של לימוד קבוע, מסודר ויום יומי במשך שנים... זה קשה, אולי הדבר הקשה ביותר, אולם פעמים רבות אחרי שמתחילים ונכנסים לקצב אי אפשר להפסיק. לעניות דעתי מלבד בודדים (קצינים זוטרים בצבא, אולי, או אנשים שעובדים במפעל עופות אחת עשרה שעות ביום), רוב האנשים בעולם המודרני יכולים למצוא שעתיים ללימוד יומי קבוע. נניח שעה וחצי, וזה עוד הרבה לפני שמקצצים בבשר החי שקשור לניהול הבית והמשפחה... מורידים חצי משעות הפנאי, פחות טלוויזיה או גלישה ופתאום שעה וחצי ביממה בעידן "בעיית הזמן הפנוי" הם בהחלט בהישג יד. כמעט מעבר לפינה. החידוש הוא שבשעה וחצי ביום זה אפשרי... אפילו אם נאלץ בדרך לדלג על כמה מסכתות ירושלמי או פרקי מדרש- זה אפשרי. היעד, הכוונה, היכולת למצוא את הזמן ולהיכנס לקצב שש, הם המחסום האמיתי. לאחר מכן אפשר להמשיך לצעוד לנצח. בתקופה שבה ממוצע החיים הוא שמונים ומשהו שנה זה יכול להספיק לשתי הקפות של התורה שבעל פה המרכזית אפילו אם אתה לא קושר את השיער הארוך לתקרה כדי לא להירדם כמו המהרש"א. יום אחרי יום, שלב אחרי שלב, פסקה נוספת וסעיף נוסף מידי יממה. במבט של עשרים שנה לאחור רואים פתאום את הכמות המצטברת ומקבלים כוח לעשרם שנה נוספות.
אדם שחזר בשאלה
א) אני כמובן מכיר את הדמות וגם פגשתי מעט מהדברים שהוא מפיץ.
ב) חשוב לדעת שזה לא כל כך חדש וזה דבר שקרה בעבר, בהיסטוריה היהודית ישנם כמה וכמה ש"שנו ופירשו", היו גדולי תורה ובמקרים מסויימים אפילו גדולי עולם, ובכל זאת התקלקלו בהמשך והפכו להיות אויבי הדת. הדוגמא הקיצונית ביותר היא כמובן ישו, שהיה מהתנאים, לא פחות, והקים דת חדשה ששפכה את דמה של היהדות... אולם לא רק הוא. ידועים רבים כאלו במהלך השנים. פעמים רבות אנשים אלו, יהודים אלו, לקחו את הידע הקודם שלהם, את ההיכרות הפנימית עם היהדות ותורתה כדי להשמיץ ולבקר. כך שזה לא ממש מפתיע שיש בתקופתינו מישהו כזה. אני יכול להעלות כרגע בזכרוני לפחות עוד שניים כאלו שחיים ממש בימינו.
ג) אולם לעצם העניין, כל מי ששומע אפילו מעט מדבריו של ירון ידען, או של הקבוצה שלו, רואה שיש מאפיין מאוד ברור לשיטה- השיטה לוקחת אימרות חז"ל, שנראות מוזרות ולעיתים הזויות, והופכת אותן לחוכא ואיטלולא. מכיוון שהיהדות היא דת של רבנים ושל חכמי התלמוד, יהדות פרושית, הרי שממילא כך הם הופכים גם את היהדות עצמה לחוכא ואיטלולא. לעניות דעתי הבעיה המרכזית של ה"שיטה" הזו היא חוסר הבנה של אימרות חכמים, וקריאה פשוטה ופשטנית שלהם. קריאה כזו יכולה לאפיין גם מי שחזר בתשובה, למד בכולל, ואולי אפילו היה ראש כולל. לימוד פשטני של המילים של חכמים והתייחסות אליהם לפי פשט דבריהם.
הנקודה המרכזית היא להבין שדברי חז"ל אינם מביאים תיאור מדעי אלא "תיאור תורני". השפה של חכמים אינה מחוייבת לכללים פיסיקלים או ביולוגים אלא ללימוד ולבירור של דין או הלכה מסויימת. בדיוק כמו שכשמהנדסים נפגשים הם מדברים בקודים, שיכולים להישמע מוזרים לאנשים מבחוץ (כמו לדוגמא שאחד ועוד אחד זה עשר, כמו שיוצא בחישוב על בסיס שתיים), כך גם חכמים מדברים בשפה שנועדה להביע או להביא לידי ביטוי מהלכים רוחניים. ייתכן מאוד שבראייה הלכתית כינה נוצרת מזיעה! חכמים רצו לבטא את הרעיון ההלכתי ולא היו מחוייבים לצדק המדעי שבעניין. כך זה בתחומים רבים - אנחנו צריכים לנסות ולהבין את המסר של חז"ל ואת מה שעומד אחרי הדברים.
לא צריך להבין מכאן, שחכמים יכולים לומר טעויות מדעיות והסברים לא נכונים למציאות ואנחנו צריכים לשתוק. אלא שבכל מקום שישנה בעיה בהתאמה בין המציאות לדברי חז"ל צריך להבין מה בדיוק היה המסר שרצו חכמים להעביר ומה הוביל ל"טעות". כבר הסברנו, שדברי חכמים הם תורה שבעל פה, ולכן הם צריכים בירור ולימוד כמו כל לימוד תורה.
הניסיון ללמוד את הביטוי "שכינה נוצרת מזיעה", כפשוטו דומה לניסיון לקרוא ספר אלקטרוניקה בתור ספר הרפתקאות או פסיכולוגיה. זה פשוט לא עובד. חכמים השתמשו בלשון "מקצועית", בלשון תורנית שעניינה להבהיר סוגיות הלכתיות, רוחניות והלכתיות בלבד... לא ענייני מדע או מציאות.
זו, לצערנו, טעות שגם ראשי כוללים יכולים לעשות... ומי שקורא כך את התלמוד, הוא מועד לטעות, הוא מועד לנפילה אמונית חזקה ולכן אני סבור שירון ידען לא "פתאום" גילה תורה לא נכונה, אלא מתחילה למד תורה לא נכונה. מתחילה בכלל לא נגע בתורה האמיתית. בחינה של חכמים בעיניים כאלו היא פשוט טעות נוראית, שממילא מובילה לחוסר אמונה הולך וגובר.
כמובן שכל זה מצטרף לכל מיני בעיות אחרות בשיטה שלהם, כמו העובדה שזה הפך להיות פרנסה של ממש להשמיץ את היהדות. לעניות דעתי מספיק לראות את המוטיבציה של ידען ואנשיו כדי לראות שזה עדיין מציק להם מבפנים, שהם לא ממש בטוחים ולכן חייבים לחפור ולחפור ולמצוא עוד דברים שיעזרו להם להצדיק את השנאה היוקדת ליהדות ולתורה... הרי אם הם באמת היו מזלזלים כל כך בתורה שבעל פה, לא היה צורך להשמיץ ולחפור וללמוד בצורה עקומה את התלמוד. אני מעולם לא אטרח ללמוד את הכתבים של זאוס, לדוגמא, ולמצוא בהם "סתירות מדעיות", או בדיחות אחרות, כי אני פשוט לא לוקח את העבודה זרה ברצינות, ולכן עצם העיסוק האינטנסיבי הזה מלמד, לדעתי, על חולשת הדעת והרצון להתעמת שוב ושוב עם הפנימיות הזועקת לתשובות אמיתיות.
א) אני כמובן מכיר את הדמות וגם פגשתי מעט מהדברים שהוא מפיץ.
ב) חשוב לדעת שזה לא כל כך חדש וזה דבר שקרה בעבר, בהיסטוריה היהודית ישנם כמה וכמה ש"שנו ופירשו", היו גדולי תורה ובמקרים מסויימים אפילו גדולי עולם, ובכל זאת התקלקלו בהמשך והפכו להיות אויבי הדת. הדוגמא הקיצונית ביותר היא כמובן ישו, שהיה מהתנאים, לא פחות, והקים דת חדשה ששפכה את דמה של היהדות... אולם לא רק הוא. ידועים רבים כאלו במהלך השנים. פעמים רבות אנשים אלו, יהודים אלו, לקחו את הידע הקודם שלהם, את ההיכרות הפנימית עם היהדות ותורתה כדי להשמיץ ולבקר. כך שזה לא ממש מפתיע שיש בתקופתינו מישהו כזה. אני יכול להעלות כרגע בזכרוני לפחות עוד שניים כאלו שחיים ממש בימינו.
ג) אולם לעצם העניין, כל מי ששומע אפילו מעט מדבריו של ירון ידען, או של הקבוצה שלו, רואה שיש מאפיין מאוד ברור לשיטה- השיטה לוקחת אימרות חז"ל, שנראות מוזרות ולעיתים הזויות, והופכת אותן לחוכא ואיטלולא. מכיוון שהיהדות היא דת של רבנים ושל חכמי התלמוד, יהדות פרושית, הרי שממילא כך הם הופכים גם את היהדות עצמה לחוכא ואיטלולא. לעניות דעתי הבעיה המרכזית של ה"שיטה" הזו היא חוסר הבנה של אימרות חכמים, וקריאה פשוטה ופשטנית שלהם. קריאה כזו יכולה לאפיין גם מי שחזר בתשובה, למד בכולל, ואולי אפילו היה ראש כולל. לימוד פשטני של המילים של חכמים והתייחסות אליהם לפי פשט דבריהם.
הנקודה המרכזית היא להבין שדברי חז"ל אינם מביאים תיאור מדעי אלא "תיאור תורני". השפה של חכמים אינה מחוייבת לכללים פיסיקלים או ביולוגים אלא ללימוד ולבירור של דין או הלכה מסויימת. בדיוק כמו שכשמהנדסים נפגשים הם מדברים בקודים, שיכולים להישמע מוזרים לאנשים מבחוץ (כמו לדוגמא שאחד ועוד אחד זה עשר, כמו שיוצא בחישוב על בסיס שתיים), כך גם חכמים מדברים בשפה שנועדה להביע או להביא לידי ביטוי מהלכים רוחניים. ייתכן מאוד שבראייה הלכתית כינה נוצרת מזיעה! חכמים רצו לבטא את הרעיון ההלכתי ולא היו מחוייבים לצדק המדעי שבעניין. כך זה בתחומים רבים - אנחנו צריכים לנסות ולהבין את המסר של חז"ל ואת מה שעומד אחרי הדברים.
לא צריך להבין מכאן, שחכמים יכולים לומר טעויות מדעיות והסברים לא נכונים למציאות ואנחנו צריכים לשתוק. אלא שבכל מקום שישנה בעיה בהתאמה בין המציאות לדברי חז"ל צריך להבין מה בדיוק היה המסר שרצו חכמים להעביר ומה הוביל ל"טעות". כבר הסברנו, שדברי חכמים הם תורה שבעל פה, ולכן הם צריכים בירור ולימוד כמו כל לימוד תורה.
הניסיון ללמוד את הביטוי "שכינה נוצרת מזיעה", כפשוטו דומה לניסיון לקרוא ספר אלקטרוניקה בתור ספר הרפתקאות או פסיכולוגיה. זה פשוט לא עובד. חכמים השתמשו בלשון "מקצועית", בלשון תורנית שעניינה להבהיר סוגיות הלכתיות, רוחניות והלכתיות בלבד... לא ענייני מדע או מציאות.
זו, לצערנו, טעות שגם ראשי כוללים יכולים לעשות... ומי שקורא כך את התלמוד, הוא מועד לטעות, הוא מועד לנפילה אמונית חזקה ולכן אני סבור שירון ידען לא "פתאום" גילה תורה לא נכונה, אלא מתחילה למד תורה לא נכונה. מתחילה בכלל לא נגע בתורה האמיתית. בחינה של חכמים בעיניים כאלו היא פשוט טעות נוראית, שממילא מובילה לחוסר אמונה הולך וגובר.
כמובן שכל זה מצטרף לכל מיני בעיות אחרות בשיטה שלהם, כמו העובדה שזה הפך להיות פרנסה של ממש להשמיץ את היהדות. לעניות דעתי מספיק לראות את המוטיבציה של ידען ואנשיו כדי לראות שזה עדיין מציק להם מבפנים, שהם לא ממש בטוחים ולכן חייבים לחפור ולחפור ולמצוא עוד דברים שיעזרו להם להצדיק את השנאה היוקדת ליהדות ולתורה... הרי אם הם באמת היו מזלזלים כל כך בתורה שבעל פה, לא היה צורך להשמיץ ולחפור וללמוד בצורה עקומה את התלמוד. אני מעולם לא אטרח ללמוד את הכתבים של זאוס, לדוגמא, ולמצוא בהם "סתירות מדעיות", או בדיחות אחרות, כי אני פשוט לא לוקח את העבודה זרה ברצינות, ולכן עצם העיסוק האינטנסיבי הזה מלמד, לדעתי, על חולשת הדעת והרצון להתעמת שוב ושוב עם הפנימיות הזועקת לתשובות אמיתיות.
תעסוקה ועבודה
בודאי שיש קשר בין מצב רוח לביטחון עצמי, ככל שמצב הרוח טוב יותר, כך יש יותר כח לחיות, להתקדם, לעשות ובטחון עצמי.
לא הבנתי משאלתך מדוע אתה מאוכזב מהמעבר לעבודה, האם זה מבחינה דתית? מבחינה אחרת?
בכל מקרה אני מברך אותך שתצליח ותתקדם ותסתדר בכל מה שתרצה, אתה וחברך.
עוד תוכן בשורש
שיעורי תורה
עוד מהרב יניב חניא
עוד בנושא תורה/ פרשת שבוע
מוצרים
