שלום. אני מרגישה שאני מה שנקרא מתאהבת במישו או 2 ואני נכנסת למין התלבטות לגבי שניהם.אבל שמתי לב שככל שמישו רחוק מהעין כך הוא רחוק מהלב וזה ממש נכון. אני יכולה להרגיש שהבחור x זה האדם הנכון ואחרי זה לראות את בחור y ושוב הדעה משצנה והחשיבה לא צלולה. עכשיו אני יכולה להפסיק להרגיש רגש כלפיהם ולאחר תקופה קצרה אני שוב נתפסת על בחור אחר במחשה שאולי מצאתי חן בעיניו וכאילו מתאהבת בו בגלל שרק נראה לי שמצאתי חן בעיניו. העניין נורא מציק לי שאני לא יכולה פשוט לחיות ולעבור את הגיל הזה בלי כל זה כי זה נורא קשה ומכניס בי עצבות האהבות הדמיוניות האלה(שזה לא דמיוני ויש בהן אמת) אז רציתי לדעת אם יש בזה בעיה?כי זה גם גורם לי לדמיין אותם בכל מיני מצבים...?ואולי יש לרב רעיון איך להתגבר על זה ?
תשובה:
נדמה לי שהדבר הראשי שצריך לעשות במקרים כאלו הוא שינוי תודעתי... כלומר- להבין יותר מהי אהבה, מהם חיי אהבה אמיתיים ואז ממילא ניכר מהשאלות הללו יעלמו.
בזמנו טבעתי ביטוי שהיום הפך להיות מטבע עובר לסוחר- אהבה מול התאהבות. אצל בני נוער, המחונכים על ידי המדיה והתקשורת, יש בלבול גדול בין אהבה להתאהבות. הם חושבים שהם אוהבים, אבל הם מתאהבים... ובגלל הסרטים הם גם שמחים להתאהב, להיות נתונים לרגש רגעי ובוער, חסר כל שליטה. כמו בסרטים. זו לא אהבה... זה רגש אחר. אהבה היא רגש ארוך טווח, מתפתח לאיטו, במשך שנים והיא מצריכה עבודה עצמית והמון תרגול.
אם תקראי כאן באתר הרבה תשובות על אהבה והתאהבות, אני חושב שזה יתן לך כלים להבין את ההבדל וממילא להתמודד עם מה שאת מתארת.
