נכונות תורת הקבלה ולמה אומרים "הזוהר הקדוש"

תשובה:

זו שאלה עמוקה שנוגעת להרבה מאוד עניינים בסיסיים. ואני לא בטוח שאוכל להתייחס לכולם במסגרת תשובה ברשת. אולם מכיוון שגם בימינו (כמו שהיה במשך השנים), יש רבים שיוצאים נגד עצם תורת הקבלה, מערערים על הנכונות שלה ולעיתים קרובות גם עוברים את הגבול ביחס מזלזל כלפי גדולי עולם שאחזו בה... ולכן חשוב לי לענות על זה.

נעסוק בענין כרגע בצורה שלא תיכנס למחלוקות בין גדולי עולם כמו הרב קאפח או דומיו שיצאו נגד תורת הקבלה אלא על טענות רדודות שאנשים יחסית פשוטים אומרים.

ספר הזוהר נחשב אמנם ספר היסוד של תורת הפנימיות. ואחת ה"בעיות" שבגללן יש לגביו כל מיני "ערעורים", היא העובדה שהוא נעלם לתקופה די ארוכה... ולאחר מכן התגלה שוב. ולכן יש כאלה ששואלים שאלות על האותנטיות שלו. אולם צריך לדעת שהיו הרבה מאוד מסורות לגבי התורה הפנימית שלא רק מבוססות על ספר הזוהר. וגם בתקופות שבהן הספר היה נעלם, יש רבים מגדולי הדורות שמתייחסים לעקרונות הפנימיים של התורה. החל מהמשנה והגמרא שמתייחסות ל"מעשה בראשית ומעשה מרכבה" ועוד יסודות בהרבה מקומות ועבור דרך אזכורים רבים בראשונים, בפרשנים ובפסוקים. כך שגם כאשר הספר "התגלה" מחדש... הרעיונות הבסיסיים שלו ושל תורת הסוד היו מקובלים וידועים. כמו עצם ההתייחסות לדרגות של "ירידת האור האלוקי" בבריאה, העובדה שלקב"ה יש שמות והתגלויות שונות, העובדה שיש עולם הבא שהוא למעשה המניע והמטרה של העולם הזה. היחס למספרים שונים בצורה מיוחדת המייצגת רעיונות רוחניים ועוד.. ועוד...

עצם העובדה שיש תורה פנימית, תורה שאותה חז"ל הסתירו מאוד בשל חשש לגילויה על ידי אנשים לא ראויים (בעיקר גויים ומשומדים), היא עובדה מוסכמת בכל הדורות. ויש אזכורים רבים של הסתרות ותורות אלו בכל דברי חז"ל, בעיקר במדרשים למיניהם. כמו שיש אזכורים רבים מאוד של עקרונות התורה הזו במקומות רבים.

בשלב השני, אחרי ההתגלות המחודשת של ספר הזוהר, באו פרשנים בזמן הראשונים (השערי אורה לדוגמא), ובתקופת הגבול בין הראשונים לאחרונים (הרמ"ק, האר"י) ופירשו את ספר הזוהר. לא במובן של פירוש מילולי או תוכני כמו פירוש רש"י על התורה (פירושים כאלו התווספו הרבה יותר מאוחר) אלא במובן הרעיוני. גדולים אלו זיקקו שיטות קדומות יותר שעסקו בתורת הנסתר והפכו אותן לשיטה. בעיקר האר"י כמובן. אבל בהחלט לא רק הוא ותלמידיו.

מאז, העיסוק התורה הפנימית ובקבלה הפך להיות נחלת כל ישראל... וכאן, לעניות דעתי, הנקודה המרכזית- כאשר משהו מסויים, אפילו אם היה מדובר על תורה חדשה לגמרי, מתקבל על דעת כל ישראל, וגדולי ישראל עוסקים בו, לומדים בו ומאשרים אותו... הרי שהוא מקבל את הגושפנקא שאין למעלה ממנה. והופך להיות אמת תורנית מוחלטת.

בערך, כמו שגזירה שלא פשטה בכל ישראל מתבטלת, כך תורה שעברה את אישורה של האומה, שהתקבלה על דעת גדולי הדורות, דור אחרי דור... ועם ישראל מתייחס אליה כאל קודש- הופכת להיות קודש גמור. וכמובן שבנוגע לתורה הפנימית וספר הזוהר מדובר על הרבה יותר מזה, כי הרעיון הגדול של התורה הפנימית היה ידוע ומקובל.

אם גדולי הגדולים והאומה כולה מקבלים משהו כתורה- זו העדות החשובה ביותר על כך שמדובר על תורה משמיים.
וכאן אולי התשובה לשאלה הראשונה שלך, למה משתמשים בביטוי הזוהר הקדוש דווקא על הזוהר- גם כי האומה רוצה לומר בכל פעם שמזכירים אותו שמדובר על משהו קדוש. על תורה שלימה שהגיעה אלינו דרך התנאים הקדושים (יש כמה וכמה דעות לגבי התקופה המדוייקת שבה נכתבו הדברים, הסגנון שלהם כסגנון תנאי או של ראשונים, האם מדובר ממש ממש ברשב"י וחלמידיו או בהתגלויות שלהם, או אולי בעקרונות שהם נטעו ואחר כך פותחו במשך השנים... ועוד ועוד...), אבל עם ישראל, על גדוליו וקטניו, מעיד שמדובר במשהו קדוש, בתורה עליונה. ולכן אולי השתרש הביטוי "הזוהר הקדוש".

ממילא, זה מה ש"מפסידים" מי שלא מקבלים את ספר הזוהר. היתה תקופה שדנו בו ובאותנטיות שלו, אולם ברגע שהתקבלה הכרעת האומה, הוא נכנס לקודש הקודשים של הספרים. והתורה שלו, שמופיעה בעוד הרבה מקומות, היא חלק מהתורה הגדולה של עם ישראל. מבחינה יהודית אי אפשר לומר שהרמב"ן, האר"י, הגר"א, כל גדולי החסידות, הרש"ש, גדולי הרבנים בדורות האחרונים ועוד ועוד ועוד... כולם טעו והתייחסו בכבוד למשהו שהוא רמאות מוחלטת. ושוב, יש לדברים של הזוהר יסודות בעוד הרבה מקורות קדומים.

לעניות דעתי למי שבאמת לומד זוהר על הסדר עצם השאלה על האותנטיות של הדברים היא בדיחה. אף אדם פרטי, חכם ככל שיהיה, לא היה יכול ל"המציא" כזו תורה סתם ככה. הטענה שהיה מישהו בודד שהגה את כל זה סתם, כשטות של המצאה, היא פשוט מגוחכת לכל מי שמכיר קצת את המורכבות, את העומק, את האחידות המחשבתית... .את העקרונות שלא ניתן היה ל":המציא". זה בערך כמו לטעון שכל המתמטיקה בעולם "הומצאה" סתם כתרגיל מחשבתי ואין באמת כזה דבר. והרי גם במתמטיקה יש שאלות לא פתורות, יש קשיים מחשבתיים, יש שלבים ורעיונות שחדרו וסתירות בין שיטות.

אביא לך דוגמא- כמובן שכל יהודי וישראלי מקבל את הרעיונות של מסילת ישרים כספר יסוד בתורת המוסר. הרמח"ל המחבר של מסילת ישרים, היה גם מקובל ענק שעסק רבות מאוד מאוד בתורת הקבלה וכתב בה המון ספרים. האם יעלה על הדעת לומר- את המסילת ישרים אנחנו מקבלים כספר יסוד ולומדים אותו כתורה שבעל פה... אבל את שאר ספרי הרמח"ל אנחנו דוחים כי הרמח"ל טעה לגמרי ואין דבר כזה קבלה? וכל עשרות הספרים שלו בנושאי קבלה הם טעות אחת גדולה ושטויות? זה הרי חסר כל הגיון. וכן הלאה, לגבי הרבה מאוד גדולים ותורות שלימות.

מה צריך לעשות וללמוד כדי לא להיות כופרים בזה זה כבר יותר מורכב. בשלב ראשון כמובן שאסור לזלזל, כמובן שאסור להגיד שזה שטויות, או משהו מומצא. אבל אם יש מנהגים מבוססים הלכתית בעדה או במשפחה שלכם שככה נוהגים... והם לא לפי הקבלה, והם מקובלים הלכתית. אין צורך לעשות אחרת. כמובן שיש רבים מאוד במהלך הדורות שקיבלו עליהם את מנהגי הקבלה. ועשו גם שינויים במנהגים ואפילו שינויים גדולים. אולם אם יש מנהג משפחתי או עדתי שלכם, לא חייבים לשנות אותו בגלל תורת הסוד. שבכל מקרה רובה הגדול הוא רעיוני, תיאורטי, רוחני ולא קשור בדווקא למנהגים מעשיים. "לא להאמין" בקבלה בכלל, זה דבר לא טוב ולא נכון, מהסיבות שתיארתי, אבל מנהגים מעשיים זה משהו שונה. ושוב, אם יש מנהג שהתקבל בכל ישראל וכולם עושים אותו, גם אם הוא מבוסס על הקבלה ותורת הסוד, חשוב ונכון לשמור אותו. לדוגמא קטנה? המנהג לקדש בחופה עם טבעת מבוסס על תורת הסוד. נראה לי מוזר שמישהו יעשה אחרת. ויש עוד הרבה מאוד דוגמאות כמובן.

לגבי שמיעת דברי תורה מהקבלה, זה באמת ענין של דרגות, של רמות וכדומה. רוב האנשים, שאין להם את הבסיס או את התאווה ללימוד הפנימי, באמת מתקשים להבין מה הכוונה של אותם פירוטים כמו שציינת... אבל הרעיונות הבסיסיים של התורה הפנימית- העובדה שהקב"ה הסתיר את אורו כדי לברוא את העולם, שזה נעשה ב"שלבים" ודרגות, שהקב"ה מכוון את כל מעשי העולם בפרטות (מה שנקרא השגחה פרטית), שהעולם הבא הוא המשך של העולם הזה ולא איזה מקום נפרד לחלוקת שכר, העובדה שלפסוקים יש משמעויות עמוקות, הרעיון שלקב"ה יש המון סוגי התגלויות שבאות לידי ביטוי ב"שמות" שונים ועוד ועוד... אלו רעיונות שהפכו להיות חלק מהיהדות. ואי הקבלה שלהם יכול להיות מאוד קרוב לכפירה. ככה שבהם צריך לעשות ולהפנים וללמוד. אולי דרך "מרככים" למיניהם כמו דרשות של חז"ל, דרשות מאוחרות יותר, החסידות, או דברים אחרים.

לסיום התשובה שכבר התארכה, אביא דוגמא נוספת ל"לימוד" מהקבלה שלדעתי אי אפשר בלעדיו. אחד העניינים המרכזיים שבולטים מאוד ללומדי קבלה רציניים הוא העובדה שבתורת הסוד יכולות להיות הגדרות רבות, לעיתים קרובות סותרות לאותו דבר בדיוק. אותה מדרגה יכולה להיות קרויה בעשרות שמות שונים. ולזכות להתייחסות מזוויות רבות ושונות ו"מתנגשות". בספרי קבלה עמוקים ותיאורטיים ינסו פרטים רבות לתרץ את הסתירה. אולם פעמים רבות מתרגלים לכך שזה פשוט אותו דבר מזווית אחרת. ולכן גם אולי סותר. כי הרי אתה מסתכל על זה מזווית אחרת לגמרי. מבחינה שונה. אנשים מחוץ לעולם הקבלה רואים בכך סתירה. קושי. אולם לומד קבלה רציני פעמים רבות מבין שכאן הוא זכה להסתכל על החדק של הפיל וכאן על רגליו של הפיל. והם באמת שונים (אם להשתמש במשל ההודי הידוע). אבל זה אותו פיל. מי שלומד "פרטים" ומשנן חוקים ומילים גבוהות... מ"בלי לשוטט קודם לכן במחשבתו אחר שורש הדברים" (זה ציטוט מעובד מהרב קוק) מנסה לתרץ את הסתירות כל הזמן. אבל יש איזה שלב נפשי שבו אתה פשוט מבין שככה זה. תורת הסוד גבוהה, עמוקה, אדירה... ויהיה זה רק טפשי לנסות לתאר משהו ענק, נניח כדור הארץ בכמה מילים פשוטות. אז חייבים לפרט מבטים ובחינות שונות. והסתירה מפסיקה להציק.

לדעתי, חייבים לאמץ את העקרון הזה בכל לימוד תורה שהוא. אפילו פשט כבר אי אפשר ללמוד בלי להבין את זה... אז אולי לא חייבים ללמוד מה היא קליפת נוגה. אבל כן חייבים לקבל את העיקרון הזה של התורה הפנימית.

ברכות