close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

הגענו לתחתית החבית?

הרב שמואל דוכן  יח תמוז, תשסח  7/21/2008

הרהורים של ר"מ בישיבה תיכונית בעקבות עלייתה למסך של התוכנית "הפוליגרף" בערוץ 2 בשבוע האחרון

המאמר פורסם לראשונה בעלון "השבת"

 
מי שחשב שהישרדות זה תחתית החבית מגלה שיש גם נמוך יותר. הפוליגרף. וזה לא הסוף.
אנחנו ממש חייבים לצעוק על העניין יומם וליל ולנסות להרעיש על רוע המצב.

קשה לשוחח עם אדם כאשר מאחורי גבו מקרינים סרט מתח או פעולה. עוד יותר קשה לשוחח עם נער שבמוחו מתרוצצים חוויות ליל אמש מן המסך הקטן, בו ישב וצפה עם הוריו ואחיו. הנער ההוא ראה אמש בטלוויזיה את האיש ששיקר ללקוחותיו ובגד ברעייתו (בחודש הנישואין הראשון), את ההוא שנאף עם חברתה של בתו. ולמרות הכול, ציפור לא צייצה, אמו לא קמה מהספה ואביו לא כיבה את המכשיר. בעוד זמן מה, רק כמה שבועות, הוא ישוב לבית הספר או לישיבה התיכונית. מולו יעמוד המורה שידבר אתו בשפת הסימנים. המורה ידבר בשפת הסימנים כי קולו לא יישמע, וכל זאת משום שמאחורי גבו של המורה השקוף יתרוצצו להם על המסך הגדול המון הסטיות והשקרים בהם צפה הנער בחופש. הוא צפה בהם יחד עם הוריו. וגם כשכבר יצליח ראשו של המורה לבצבץ מבעד להררי הזוהמה והוא ישחיל כמה מילים בנוסח: "הי! זה לא ממש ככה בעולם! או לפחות זה לא צריך להיות ככה וזה לא חייב להיות ככה, ואפשר לנהל עולם קצת יותר מורכב מערימת הפנטזיות שלך", יתקל המורה או הר"מ בבוז פטרנליסטי -
משום שבהתמודדות שבין המושך למורכב, ינצח המושך. שלא לדבר על כך שגם אבא שלו, שלא כיבה את הטלוויזיה, אמר לו זאת בדרך עקיפה.

ואז יבואו ההורים בטענות. לא אל הטלוויזיה. לא אל הרגולאטור ובוודאי שלא אל עצמם. הם יבואו בתלונות אל המורה. איך זה שהילד המוצלח שלהם, העדין, החכם, המתפלל - הופך אט אט למדמנה גסת רוח, מקללת, משתחצנת, מוחצנת? "ואיפה התפילין שלו", הם ישאלו. "ולמה בית הספר לא עושה שום דבר" ו"איזה מן דבר זה ששולחים ילד כל כך טוב לבית הספר והוא חוזר מנוול?". אבל איך זה שאבא שלו, זה שרק אתמול בלילה ישב וקבר יחד עם בנו את שרידי המוסר האחרונים שנותרו להם, לא בא בטענות לעצמו? למה הוא לא מבין שבית הספר לא מסוגל לכבס את הכתמים שהוא עצמו מדביק לבן החמוד שלו?

מסתבר, שאין אלוקים בטלוויזיה. איני מדבר על האלוקים ה"דתי", אלא דווקא על זה החילוני- ה"מוסרי" כביכול. אין מוסר בטלוויזיה, אין תרבות, אין גבולות, אלא רק לחם ושעשועים להמון נבער, וזקוק כל הזמן לגירויים חדשים ועדיף שיבואו מהמכנה המשותף הנמוך ביותר: יצרים, סטיות ורכילות צהובה. ייתכן ואין הפרדה בין המוסר ה"דתי" וזה ה"חילוני", אולם מדובר כבר במסקנה תיאולוגית ולא ביותר מכך. שיקולים הרבה יותר פרוזאיים, צריכים להיות אלה שיובילו את כולנו למסקנה ואל האומץ לכבות את המסך כאשר הוא צריך להיות מכובה. לא כל דבר מבוגרים צריכים לראות. לא כל דבר ילדים ונערים צריכים לראות ולחוות, ובודאי לא במסווה של בילוי משפחתי בשעה תשע בערב. אם זה מה שרואים ב"פריים טיים", אני לא רוצה לדמיין מה מוקרן שם מאוחר
יותר.

השמש הזורחת בכל בוקר והחיטה הצומחת לא יעמעמו את הלמות סכיני השחיטה ששחטו בלילה את הנפש, את הנשמה, את העדינות, את המוסר ואת השאיפות הגבוהות להיות בנאדם טוב, ערכי וישר. אחרי הרבה לילות שכאלה, כל מה שנותר לעשות למורים בבית הספר, הוא לאסוף את שברי צלם האנוש המתהלכים לידם, ללטף את ראשם בחמלה ולנסות להסביר ש"בחיים זה לא ככה".

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה