close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

האם יש פתרון ממלכתי לבעיית העבודה העברית?

ד"ר יצחק קלייןכז תמוז, תשסח30/07/2008

ד"ר יצחק קליין, ראש המרכז המדיני לישראל, מנתח הצורה מדעית את אחוזי ההעסקה של בני מיעוטים בישראל ובודק האם המצב השתנה ב80 השנה האחרונות (כאשר הם היו הרוב). האם יש סיכוי לעבודה עברית בקנה מידה ממלכתי?

ואנחנו... ציבור גדול המונה רבבות, אשר מתפאר בדבר אחד, שהוא זכותו המיוחדת בעם היהודי, בחלוציותו, הציבור הזה הועמד עכשיו לפני השאלה אם בשעה קשה זו יהיה לו הכוח לתבוע מעצמו דבר אשר בצדק ובזכות גמורה תבע הרבה שנים מאחרים: לא להתחשב עם שום דבר, לא לעשות חשבון כיס... אלא לשמור על נשמת נשמתה ותוכן תוכנה של הגשמה הציונית, על


העבודה העברית.

דוד בן-גוריון, הרצאה בפני מועצת מפלגת מפא"י, ב"הפועל הצעיר", גליון 24-25, ניסן תרצ"ד.

בעיית העבודה העברית בארץ-ישראל לא שינתה את אופיה היסודי ב-90 השנים האחרונות. בספרה על עבודה עברית, "המאבק הנכזב: עבודה עברית 1929-1939", מתארת ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא את הכוחות שעיצבו את התבססות העיקרון של עבודה עברית במשק היישוב. בעשור ה-30 של המאה הלועזית הקודמת ענף התעשייה התפתח מאוד ביישוב, והעבודה בענף, הדורשת מידה מסוימת של השכלה והכשרה מקצועית, התאימה לכוח העבודה העירוני היהודי. איש לא חשש כי ענפים אלו, שהיו המובילים במשק ארץ-ישראל, "יפלו" בידי כוח עבודה ערבי בלתי-מיומן. שאלת העבודה העברית עלתה בעיקר בענף החקלאות, ענף שבו יהודים לא ביקשו לעבוד, וכאשר ביקשו לעבוד בו, מכורח האילוצים בימי שפל כלכלי, דרשו לעצמם שכר הגבוה בהרבה משכר הפועל הערבי.
פרופ' שפירא מציינת כי בכל זאת עקרון העבודה העברית התקבל במישור האידיאולוגי בכל היישוב. תפקיד מרכזי בהישג זה שיחק הלחץ הפוליטי של מפא"י, שארגן את דעת הקהל ביישוב נגד פרדסנים המעסיקים ערבים. אך הקץ לעבודה ערבית בפרדסי המושבות הגיע בפועל רק בתקופת המרד הערבי, 1936-1939, כאשר המעסיק פועל ערבי הסתכן בחייו.
 
מאז אותה תקופה הציבור הערבי במדינת ישראל "כבש" ענפים רבים, שחלקם אמנם דורשים מקצוענות ומיומנות, אך לא ברמת טכנולוגיה עילית. חלק מענפים אלו חיוניים למשק.
ניתן לחלק את ענפי המשק, כל משק, לפי שני קריטריונים: הרמה הטכנולוגית של הענף, כלומר אם הוא מתבסס בעיקר על טכנולוגיה או על עבודה זולה, והיותו בעיקר סחיר או בלתי-סחיר (ר' טבלה להלן). ענף סחיר הוא ענף שניתן בקלות יחסית לייצא את תוצרתו, או לחלופין לייבא אותו. דוגמה לענף סחיר: תוכנה, שבה יש למשק הישראלי יתרון מכריע בעולם. ענף בלתי סחיר הוא ענף שחייבים ליצור את המוצר שלו במשק המקומי, כגון מקצועות הבנייה, או שירותים שונים כמו תחבורה, תחזוקת רכב, וכו'.
ענפים טכנולוגיים, סחירים או בלתי-סחירים, הם ה"רצויים" ביותר מבחינה כלכלית. לענפים סחירים עתירי העבודה אין עתיד בישראל ויש לצפות שתעסוקת יהודים וערבים בהם כאחד תפחת. אלה ענפים שבהם התוצר הישראלי מתחרה עם תוצרת חוץ זולה, למשל ממזרח אסיה, ואפשר בנקל לספק את צרכי המשק מיבוא. הענפים המעניינים ביותר מבחינתנו הם הענפים עתירי העבודה הבלתי-סחירים. הרמה הטכנולוגית בהן נמוכה, אך אי-אפשר לנהל משק בלעדיהם.

טבלה א': ענפי המשק

עתיר טכנולוגיה
תחרות על בסיס ידע/
תהליך ייצור
עתיר עבודה
תחרות על בסיס
שכר עבודה
סחיר
בעיקר תעשיה 
עתיר טכנולוגיה - סחיר:
תוכנה
צבאי
מכשור רפואי
עתיר עבודה - סחיר:
מלפפונים חמוצים
תחתונים
סוללות ל-MP3
בלתי-סחיר
בעיקר שירותים
עתיר טכנולוגיה - בלתי סחיר
השתלות לב-ריאה
תמיכה טכנית בחומרה
עתיר עבודה - בלתי סחיר
בניין
תחבורה
קמעונאות


משקלם היחסי של בני מיעוטים בכלל כוח העבודה הוא 14.1%. ועל פי החלוקה בטבלה שהבאנו עולה כי כ-70% מבני המיעוטים מועסקים בשירותים, תעשייה ובינוי, וכן עובדים בלתי מקצועיים ללא כישורים מיוחדים. כצפוי, אלו משלוחי יד שבהם כוח העבודה פחות מיומן. עובדי שירותים ובינוי ודומיהם מועסקים בענפים בלתי סחירים. ואולם בני מיעוטים אינם מהווים רוב העובדים באף ענף; רוב המועסקים בכל הענפים – יהודים. בשולי הדברים ניתן לציין כי מספר בני המיעוטים העובדים בחקלאות, במונחים אבסולוטיים, כמעט זניח – 6,000 עובדים בסה"כ.

מצב בני המיעוטים אינו שונה עקרונית מאשר לפני כ-80 שנה (עת לא היו מיעוט). הם מתחרים לרוב עם עבודה עברית במשלוחי יד הקרובים לתחתית סולם השכר. נצפה למצוא חלק מבני המיעוטים מועסקים ברשויות השלטון או בתאגידים ציבוריים גדולים דוגמת בתי-חולים – כאנשי תחזוקה ולא כרופאים מומחים – שם מובטח להם שכר בסקלה שווה ליהודים. מטבע הדברים, יהודי שיכול למצוא עבודה ברמת שכר גבוהה יותר יעשה זאת, וינטוש את המשרות הללו לבני מיעוטים. חלק ניכר מבני המיעוטים יועסקו בחברות פרטיות בענפי בנייה ושירותים שונים: כשלעצמי, איני זוכר את הפעם האחרונה שפגשתי עובד מוסך, נהג מונית או פועל בניין יהודי, ואני מניח שרובנו כך. בני מיעוטים מתחרים בענפים הללו על סמך נכונותם לעבודה פיזית קשה בשכר נמוך – והפעם, יש לציין, כשהם שולטים במקצועות שיהודים כבר נטשום לרוב.

אין זאת אומרת שיחידים אינם יכולים להקפיד להעסיק בעלי עסקים קטנים – קבלנים, מוסכניקים, וכיוצא באלה – על טהרת העבודה העברית. אך לא ניתן לעשות כן בקנה מידה לאומי. תאגידים גדולים או גופים ממשלתיים אינם רשאים, כמובן, להפלות עובדים על רקע לאומי. אלה חוקים שמערכת המשפט תקפיד לאכוף אותם. ואילו לעסקים קטנים – קבלנים קטנים, בעלי מוסכים, וכו' – אי-העסקת בני מיעוטים כרוך בהפסד משמעותי, הפוגע ברווחיות ואולי אפילו בסיכויי העסק לשרוד. ללא הגיבוי של הנהגה סמכותית, דוגמת מפא"י בשנות ה-30, הסיכוי להתגבר על המחסומים שהמדינה מערימה בפני עיקרון העבודה העברית קלושים. כמו בתחומים רבים, גם בתחום זה המדיניות אינה יכולה להיקבע על-ידי גוף אזרחי שולי אלא על-ידי מי ששולט במדינה בלבד.

לסיום יש להצביע על בעיה מיוחדת בחקלאות, המתקיימת כיום, כמו כמה ענפים במשק, על "עבודה זרה", ערבית או אחרת. אפשר היה, אולי, להקפיד על עבודה עברית בחקלאות. אך משמעות הדבר היא, שעלויות השכר בענף החקלאות יעלה, והתוצר יצטמצם לשטחים ולענפים הרווחיים יותר. חלק מהאדמות ייצאו מכלל שימוש, או יותר נכון, ייצאו מכלל שימוש על-ידי יהודים. יש מי שיכול להשתלט על אדמות יהודיות שיצאו מכלל שימוש ולהפוך אותן לבסיס של משק משגשג, המבוסס על עבודה ערבית. כך שלעיקרון העבודה העברית בחקלאות מחיר כבד ברמה הלאומית והכללית.

הכותב הוא ראש המרכז המדיני לישראל, הכתבה מבוססת על הרצאה שנשא בכנס רמלה לעבודה עברית.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה