עבדות

מוסד העבדות נתפס על פי רוב בימינו כעיוות מוסרי אשר האנושות ברובה הגדול השתחררה ממנו. התפיסה הליברלית-הומניסטית, המשמשת כיום כתבנית החשיבה הבלעדית בעולם המערבי, אינה מבחנת בין אדם לאדם - וממילא שוללת בעלות של אדם אחד על רעהו. תפיסה זו מושלכת אף למישור התרבותי: התרבויות כולן נתפסות כלגיטימיות; כל אומה הינה בעלת 'נרטיב' משלה - וזכאית אם כן לשלטון עצמאי. בהתאם לזאת, נשמעות לעיתים תמיהות על תורת ישראל המאפשרת את מוסד העבדות ואף מקדישה לכך פרשיות ודינים מרובים.

הרב קוק, כדרכו, מביא כיוון חשיבה מקורי הנותן משמעות למוסד העבדות התורני אף בימינו אנו. על פי דבריו, על מנת לתקן את המציאות באופן שורשי נדרש מבט רחב, אשר איננו מצטמצם בטובת ההווה לבדו אלא משקלל מהי הטובה שתצמח לדורות כולם - בעבר, בהווה ובעתיד. לעיתים, מצויה תקנה תורנית הנדמית לפי שעה כאכזרית, אולם ביטולה, עקב פרץ התחסדות לא מבוקר, עלול לגרום לנזקים מוסריים כבדים בעתיד: "הרבה דעות כוזבות, המשוטטות בעולם ומעבירות רבים על דעתם ועל דעת קונם, לא באו כי אם מסיבת השאיפה הנפרזה שלא תדע עת וזמן לכל חפץ, ואין לה מעצור וגבול" (אפיקים בנגב ז).
דוגמא מובהקת לכך, אומר הרב קוק, היא התביעה המודרנית לביטולו המוחלט והמיידי של מוסד העבדות. התביעה לביטול העבדות, לדבריו, מתעלמת מן 'העבדות הטבעית', כלומר מן ההבדלים הטבעיים הקיימים בהכרח בין אדם לרעהו ובין אומה לזולתה. בטבע העולם קיימים במציאות אנשים מוכשרים יותר ומוכשרים פחות, עשירים יותר ועשירים פחות - דבר המביא באופן בלתי נמנע לשליטה של הראשונים על השניים. יתרה מזאת, בטבע העולם אף קיימים אנשים או אומות אשר אינם בשלים עדיין לניהול חיים עצמאיים; חיים הדורשים בגרות מסוימת.
תפקידו של מוסד העבדות על פי התורה אם כן, הינו מחד - לסייג את השליטה של הקבוצות החזקות בחברה באמצעות גדרים תורניים, ומאידך - לתת לשכבות החלשות פטרונים אשר יביאום בסופו של דבר למצב של אוטונומיה אישיותית. העבדות, על פי תורת ישראל, הינה מסגרת בה ניתנת האפשרות לאדם מסוים לנהל זמנית את חייו של השני, לא על מנת לנצלו לצרכיו האישיים אלא אדרבה - להדריכו אט אט אל עבר ניהול חיים עצמאיים. ראה אגרות הראיה (א, עמ' צה-צח): "העבדות, כמו כל דרכי ד' הישרים, שצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, לא הביאה מצד עצמה לעולם שום תקלה, כי עצם חוק העבדות הוא חוק טבעי בבני אדם... על כן תורתנו הקדושה היא הולכת בדרכה לרומם את לב האדם... אבל מיום שחרב בית המקדש ונתפזרנו בין העמים, חשכת ימי הביניים דווקא אז הרימה ראש, ותעוות את יושר התעודה של אורחות חיים, ותעשה העבדות למפלצת... ותגמר האנושיות אומר לבטל את חוק העבדות החוקית, אף על פי שלא תעצור כוח לבטל את העבדות הטבעית... עד תקופת האורה שמציון תצא תורה, שאז תכיר החברה האנושית כולה שראוי וכשר הוא לירודים שבבני אדם שיהיו כולם מסורים תחת חסות מעולים וצדיקים חכמי לב, שתהיה דאגתם עליהם מתייחסת כיחס הקניין ובזה ימצאו אשרם וביטחונם בחיים... והאנשים הראויים להיות עבדים המה על פי תיקונו של עולם אנשים כאלה, שהרחבת חופשתם תביא רעה להם ורעה לעולם, בהיותם בטבעם נוטים לחיים שפלים, שרק על ידי כוח מעיק מבחוץ יתיישרו ויתרוממו... ורוממות אומה על חברתה, הקבוע בסדר עליות וירידות העמים, היא גם כן בנויה על יסוד זה".

לסיכום, על פי הרב קוק, עניינו של מוסד העבדות במתכונתו התורנית הינו לשמש כמסגרת תיקון הדרגתית לבני אדם/עמים אשר אינם בשלים עדיין לחיים עצמאיים. ביטולן הנמהר של כל מסגרות השליטה של אדם על רעהו ואומה על זולתה בשם תביעת 'החופש' נתן אמנם לתרבות המודרנית תחושת סיפוק מוסרית של דאגה לזכויות אדם; עם זאת, בחשבון ארוך טווח גרמה 'דעה כוזבת' זו - המגיעה מ'שאיפה נפרזה' לחסד חסר גבולות - לנזק חברתי בהעניקה חופש (שתורגם להפקרות) לבני אדם ועמים הזקוקים לפי שעה למסגרת חיצונית-כפייתית לניהול חייהם היומיומיים.