close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

כיצד מתכוננים למתן תורה?

הרב חגי לונדיןיט שבט, תשע03/02/2010

הרב חגי לונדין מנתח את ה"שלבים" שעברו בני ישראל עד למתן תורה. מה ניתן ללמוד מכך על חיינו שלנו?

בגמרא במסכת שבת (פו, ב-פז, א) אנו מוצאים סוגיה העוסקת בתיאור השבוע המופלא אשר עבר על בני ישראל לפני קבלת התורה במעמד הר סיני. מובן כי אין כאן תיאור 'היסטורי' התקף לאותו הדור ותו לא, אלא מצוי כאן פירוט של הסדר האלוהי בו מופיעה התורה בעולם:

א) "בחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא" (ביום הראשון בשבוע לא אמר להם הקב"ה כלום משום חלישות הדרך) - על מנת להגיע למצב של קדושה לא ניתן לזלזל בגוף ולהותיר אותו בחולשתו. תפיסה צרת אופקים עלולה ליפול באותה טעות אשר ממנה מזהיר אותנו הרמב"ם (שמונה פרקים, ד) כאילו "הקדוש

ברוך הוא שונא הגוף ומבקש לאבדו". מובן שאין הדבר כן: בראשיתה של עבודת ד' קיימים אמנם שלבים של זהירות ופרישה מן הגסות של החומר אולם אין התורה נלחמת כנגד עצם כוחות החיים ונטיותיהם. חז"ל מלמדים אותנו כי על מנת לקבל את התורה זקוק עם ישראל להבראת הגוף, או בלשונו של הרב קוק (אורות התחייה, לג): ל"דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים"; כלומר ל'מצע' רחב של כוחות חיים אשר אותם ניתן יהיה לקדש.

ב) "בתרי בשבא (ביום השני בשבוע) אמר להו 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'" - היסוד השני שבהכנה למתן תורה הוא הודעת המטרה הסופית. לאחר הוידוא כי הכוחות הגופניים מצויים במילואם, וטרם הכניסה לתהליך ארוך של עמל רוחני מייגע הכולל זהירות, זריזות, פרישות וכן הלאה - יש להשקיף על האידיאל השלם. "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא - שיתברר ויתאמת אצל האדם... למה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו" (מסילת ישרים, א). ידיעת המטרה הסופית מעניקה לאדם את הכוח ואת הביטחון לאורך הדרך. הידיעה מגלה מהו הטבע הפנימי המצוי בנו בכוח; פוטנציאל שיצא בוודאות אל הפועל גם אם לעיתים נדמה כי אין הדבר כך.

ג)"בתלתא בשבא אמר להו מצוות הגבלה" (ביום השלישי בשבוע נאמר להם הציווי להישמר מלעלות להר) - לאחר שמציבים את האידיאל השלם כנקודת שאיפה, מתעורר באופן טבעי הרצון ל'עלות בהר' ולהתקדש. במצב נפשי זה יש ליזהר מפני התפרצות לא מבוקרת ו'קפיצת מדרגות'. אשר על כן יש צורך בהגבלה המרסנת את השקיקה הרוחנית; הגבלה זו בונה מהלך מסודר ומודרג של התעלות בעבודת ד'.

ד)"ברביעי עבוד פרישה" (ביום הרביעי בשבוע נאמר הציווי לפרישה מחיי אישות למשך שלושה ימים עד מתן תורה) - רק לאחר התוודעותנו לאידיאל הישראלי הסופי המעוניין בקידוש נטיות החיים והגוף (וכן לצורך במהלך מבוקר ואיטי שירומם אליו) - מגיע שלב הפרישה. על מנת להתעלות מבחינה רוחנית אין מנוס מן המלחמה בצדדים העכורים של החיים, מלחמה הכוללת אף פרישה בתנאים מסוימים מן החומר. אולם כעת, לאחר ההבנה מהי המטרה הסופית, אין פרישה זו נעשית מתוך פסיביות ושנאת החיים אלא מתוך גבורה ועוז. מופיעה כאן הגבורה המוסרית של כיבוש האדם את עצמו ו"טוב... מושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי טז, לב). "מתוך המעמד של הקדושה היותר אדירה שאליה העלתה האומה כולה במעמד הר סיני, ואחרי ההגבלה שבאה אחר הדיבור של 'ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים' - באה במקומה העובדא של הפרישה" (עין איה שבת, ב, עמ'172-171).

על גבי ארבעת המדרגות הללו, המהווים מכלול של השלבים השונים בעבודת ד' - מגיעה האומה הישראלית למעמד הנשגב של ו' בסיון, יום קבלת התורה בו ניתן לנו לומר בלב שלם: "כל אשר דיבר ד' נעשה" (שמות יט, ח).


מעמד הר סיני

מעמד הר סיני הוא המשכה הישיר של יציאת מצרים. אם ביציאת מצרים מופיע עם ישראל - הגוף הלאומי, "לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד), הרי במעמד הר סיני מופיעה תורת ישראל - התודעה הלאומית, "שני לֻחת העדת לֻחת אבן כתבים באצבע אלהים" (שמות לא, יח).

"כה אמר ד', זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב) - דור יציאת מצרים הינו "הדור הפלאי, דור הדורות... אשר קפל בעוזו וכלליותו את כל הדורות כולם" (אגרות ראיה ג, עמ' נט). כלומר, תמצית ההיסטוריה של עם ישראל מרוכזת בדור זה (זוהי אף הסיבה כי התורה מתארת לנו באריכות כה רבה את קורות ישראל במדבר). השאיפה לחיות חיים אמוניים אשר הייתה גנוזה עד כה בכוח בנשמת האומה בזכות נטיעת האבות, יוצאת בדור המדבר אל הפועל, וזאת על ידי לידתו של עם ישראל.

הופעתו של עם ישראל על במת ההיסטוריה נעשית בשני שלבים: השלב הראשון הינו יציאת מצרים, בניית הקומה החומרית-לאומית. שישים ריבוא יהודים (מספר משמעותי כשלעצמו בגאולת ישראל - כדוגמת שש מאות אלף היהודים שמנה הישוב היהודי בארץ בקום המדינה), הולכים ויוצרים את הלאום הישראלי "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים" (שמות יב, מא).

השלב השני הינו מעמד הר סיני, בניית הקומה הרוחנית-הכרתית. לאחר התעלות של ארבעים ותשעה ימים, ביום החמישים, אשר על פי המהר"ל (תפארת ישראל, כה) זהו מספר המבטא את ההתעלות מעל עולם הטבע (המספר שבע, על פי דבריו, מכיל את שבעת מימדי המציאות הטבעית: ימין ושמאל, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, בנוסף לנקודת האמצע המאגדת את הכל, ואילו שבע כפול שבע - זוהי הטוטאליות של עולם הטבע) - מגיע העם להתוודעות הכרתית עם ייעודו, "אנכי ד' אלהיך" (שמות כ, ב).

הדברים נרמזים בדברי חז"ל, המתבטאים, כי 'העומר' אותו אנו מניפים במוצאי הפסח עשוי משעורים הינו "מאכל בהמה" (ירושלמי סנהדרין יב, ב) - הפן החומרי במציאות. ואילו 'שתי הלחם' אותם אנו מביאים בשבועות עשויים מחיטים הינם "מאכל אדם" (הוריות יג, ב) - הפן האנושי במציאות. דהיינו, ישנה התעלות (המבוטאת בספירת העומר) מפסח לשבועות, מן הצד הבהמי אל הצד האנושי, עד לבניין הקומה השלמה של עם ישראל.

במתן תורה ישנה הזדהות בין נשמתה של האומה לתוכן האלהי, עד המצב ש"כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), כלומר, התוכן הנשמתי הגנוז - "נעשה", מגיע אף לפירוט בהכרה הגלויה - "נשמע". ההזדהות הינה כה מוחלטת עד שמעתה מתברר כי אין אפשרות לקיומם של החיים בלעדיה, "מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם" (שבת פח, א). המהלך השלם, החל מיציאת מצרים, דרך מעמד הר סיני וכלה בכניסה לארץ - הוא המעצב את חיי האומה לדורותיה.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה