close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

אכילה קדושה?

הרב חגי לונדיןיג שבט, תשע28/01/2010

לכאורה, המפגש הראשוני שלנו בתורה עם אכילה פירות איננו חיובי. חטא אדם הראשון, שורש החטאים כולם, היה מלווה באכילת פרי

סביב טו' בשבט התגבש צביון חגיגי במהלך הדורות. זאת, על אף שעיקר משמעות תיארוכו של חמישה עשר בשבט כראש השנה לאילנות הינו הלכתי (משנה ראש השנה א, א): בטו' בשבט אין אומרים תחנון (או"ח קלא, ו), לובשים בו בגדי חג (ליקוטי מהרי"ח ג, קטו ב) ונוהגים בו מנהגים שונים אשר המרכזי בהם הינו אכילת פירות אילן (מג"א קלא, ס"ק טז).

לכאורה, המפגש הראשוני שלנו בתורה עם אכילה פירות איננו חיובי. חטא אדם הראשון, שורש החטאים כולם, היה מלווה באכילת פרי:"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם... וַתִּקַּח

מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל"
(בראשית ג, ו). וככלל, אכילה על פי רוב אינה ביטוי של קדושה אלא אדרבה - שקיעה בחומרנות. מהו, אם כן, מקומו של מנהג אכילת פירות בטו' בשבט?

על מנת לרדת לעומקם של הדברים יש להתבונן במושג 'אכילה': בניגוד לצרכים אחרים, אשר האדם לעיתים נזקק להם אך אינו מתאווה להם, כדוגמת הגנה מקור או הצורך בהתניידות - מתייחדת האכילה בכך שמלווה אליה תחושת תאווה. כלומר, האדם מקבל סיפוק נפשי תוך כדי אכילה, דבר המלמדנו כי שורש תאוות האכילה הינו במישור הרוחני. הגמרא בברכות (י, א וראה עין איה שם) כדוגמא, מאירה את עינינו בעובדה כי בניגוד ליונקים בעולם החי המקבלים את מזונם מאיברים תחתוניים, ללא מפגש אינטימי עם מיניקתם - סיבבה ההשגחה האלוהית כי המפגש הראשוני של התינוק האנושי עם האכילה יהיה בליווי מובנה של חום ואהבה פנים אל פנים עם אימו - עדות למימד הפנימי העומד ביסוד התהליך.

כאשר מנתקים את תאוות האכילה משורשה ומותירים אותה לצד הגופני לבדו, מופיע החיסרון - "בֶּטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" (משלי יג, כה), אולם כאשר נעשית האכילה בברכה ובכוונה הראויה הרי - "צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ" (שם) ו"יוסיף קרבה אל האלוה" (כוזרי ג, יא). לזיקה שבין מעשה האכילה למישור הנפשי שבה ישנם ביטויים נוספים: ביום השבת, אשר בו - דווקא עקב התגדלות הצדדים הנשמתיים גדלים אף הצרכים הגופניים - אנו מצווים להרבות ב'בשר ודגים' (שבת קיח, ב); בדימויים הנבואיים הרבים מעולם האכילה להמשׂגת עונג רוחני, כדוגמת "מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהילים יט,יא); - ואף בהבנה הפסיכולוגית כיום, המבחינה בקשר הקיים בין סוגי מאכלים שונים למצבים נפשיים.

כל זאת מביא אותנו למנהג אכילת הפירות בטו' בשבט: בטו' בשבט מתנוצצת הקדושה שבאכילה, טעם אכילת פרותיה של ארץ ישראל - "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ד'" (תהילים לד, ט). בייחוד בפירות - שהם תוצר תהליך היניקה מלשדו הפנימי של העץ - מופיעים ביתר שאת מזונותיה הנפשיים של ארץ ישראל, כדבריו היסודיים של הב"ח (טור או"ח רח, ח):"קדושת הארץ הנשפעת בה - מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת, גם בפרותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי באכילת פרותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה".

אם מנהג אכילת פירות בטו' בשבט היה תקף בכל דור, הרי בדורנו, דור התחייה, על אחת כמה וכמה: "מצווה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ ישראל... וצריכים אנו להודיע לכל העולם כולו כי... הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת היא את זרועותיה אליהם באהבה... שובו, שובו, בנים גולים, בנים נידחים, לחיק אמכם" (אורות ישראל ט, ט).
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה