close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

נשמת ר' זירא - חלק א

אור האורותג אדר, תשע17/02/2010

סיפור חייו של האמורא ר' זירא ו...הרב קוק, מיוחד לקראת פורים

תולדות חייו של ר' זירא
ר' זירא היה מגדולי האמוראים בארץ ישראל, בדור השלישי לאמוראים. הוא נולד בבבל, ולמד בישיבות הגדולות בסורא ובפומבדיתא, אצל רבותיו – רב הונא ורב יהודה. כמנהג הימים ההם, שהתלמיד היה מצוי בבית רבו ומשמשו, כדי שיוכל ללמוד את כל מנהגיו, נהג גם ר' זירא עם רב הונא רבו. רב הונא החשיבו מאוד ומחה כנגד אלו שניסו להקל בכבודו [ירושלמי ברכות ח:ה]. על לימודו אצל רב יהודה בהזדמנויות שונות מספר ר' זירא בפירוש [שבת עז:]. רבים המאמרים שמסר בשם שני רבותיו אלה. הוא למד תורה גם מפיהם של שאר אמוראי בבל: רב חסדא, רב נחמן, רב המנונא,

ועוד.
סיפורים רבים ישנם על ענוותנותו. וכך, אם מישהו חטא נגדו, לא נטר לו ר' זירא איבה, אלא חיפש הזדמנויות להתרצות עמו, והמציא עצמו לחברו כדי שיפייסו [יומא פז:]. הוא היה כהן [ירושלמי ברכות ג:א], ואביו ואמו מתו עליו בילדותו המוקדמת [ירושלמי פאה א:א]. נישואיו של ר' זירא חלו בחג הסוכות, ואף שחתן פטור מן הסוכה, לא רצה לוותר על המצווה, וישב בסוכה, באומרו ששמחתו כפולה, שהוא מקיים גם מצוות סוכה [סוכה כה:].
פרנסתו של ר' זירא נמצאה לו ממלאכת הפשתן [ירושלמי ב"מ סוף ד]. הוא זכה לאריכות ימים, וכששאלוהו בזכות מה, השיב: "מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני... ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין... ולא ששתי בתקלת חברי" [מגילה כח.].
עוד מסופר בגמרא, כי ר' זירא היה מקרב את שכניו 'הבריונים', כדי שיחזרו בתשובה, והיו מקפידים על כך חכמים. כאשר נפטר ר' זירא, אמרו הבריונים: עד עכשיו הוא היה מתפלל עלינו, אך עכשיו – כשהוא איננו – מי יתפלל עלינו? ומתוך כך חזרו בתשובה [סנהדרין לז.].

ר' זירא הגיע למדרגתו מתוך גדלותו בתורה
מסופר בגמרא [כתובות יז.] כי כשסמכו חכמים את ר' זירא, שרו לו את השיר הבא: "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס – ויעלת חן".
את משמעות השיר באר מרן הראי"ה, בעת הכתרתו של הגאון ר' יצחק הלוי שולזינגר זצ"ל כרבה של כפר גנים שע"י פתח תקוה. לכבוד ההכתרה ערכו לו בני ישיבתו – ישיבת 'מרכז הרב' מסיבה בביתו של מרן הראי"ה. הרב דיבר בשבחו של רבי יצחק, והעלה על נס את ידענותו והצטיינותו בתורה. גם חבריו נתכבדו להגיד דברים במסיבה, ודברו דברים של טעם. והנה נכח במסיבה רב אורח שעלה לא מזמן מרוסיה, והלה התרשם מאוד ממראה עיניו וממשמע אוזניו – בני ישיבה נואמים בצורה כה יפה בעברית נאה, ובתוכן של רוחב הדעת. וכשנתכבד גם הרב האורח לברך, מצא לנחוץ לציין את התרשמותו מהבחורים, ובין היתר התבטא שהוא שמח לראות בני תורה שהתורה והשכלה צמודה אצלם יחד.
לשמע ביטוי זה, הרצינו פני הראי"ה, שכן הביטוי 'השכלה' התלווה בו צליל זר, והזכיר את אותו הזרם שגרם תקלות מרובות לישראל ותורתו. החליט אפוא הראי"ה שעליו להגיב מיד על הדברים, ואכן כשסיים הרב האורח את דבריו, רמז הראי"ה שרוצה הוא לומר משהו. תמהו התלמידים מה ראה הראי"ה לדבר שוב, ומיד עשו אוזניהם כאפרכסת לשמוע מה בפי הראי"ה.
פתח הראי"ה ואמר: "הגמרא בכתובות [יז.] מספרת לנו, כשסמכו רבנן את רבי זירא, שרו לו כך: "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס – ויעלת חן". וצריך להבין מה עניינה של שירה זו דווקא במסיבה שנערכה לרגל סמיכתו של רבי זירא? אלא כך היה הדבר: כידוע רבי זירא היה חכם גדול ובקי במילי דציבורא [ב"מ פה.], וודאי היו לו הידיעות הנחוצות וההבנה הרחבה הנחוצה להנהגת הציבור. ויש להניח שכבר בצעירותו בלטו בו גם מעלות אלה. והנה חששו חבריו שיחשבו אחרים, שרבי זירא הקדיש חלק רב מזמנו לרכישת הידיעות האחרות, וכל זה על חשבון לימוד התורה. ועל כן השתמשו בשירתם במסיבת הסמיכה במשל היעלת חן: אשה שמצבה הגופני איננו תקין ופניה חיוורים, משתמשת היא בכחל ושרק חיצוניים, ובמלאכותיות של פירכוס, כדי למצוא חן . אולם זו שבריאותה מושלמת, היא אינה זקוקה לשום סממנים חיצוניים, וגם בלי כחל ובלי שרק ובלי פירכוס – יעלת חן היא. והתכוונו לרמוז בזה, שרבי זירא הגיע לדרגתו, לא על-ידי אמצעים חיצוניים, אלא מתוך גדולתו בתורה, מתוך בריאותו הרוחנית הטבעית, נובעת תבונתו וחכמת-החיים שלו" ['בשדה הראי"ה' עמ' 468].

"אפשר ששנינו מקיימים את העולם!"
והנה סיפור מעניין על שקידתו בתורה של מרן הראי"ה, הקשור בעקיפין לר' זירא:
בהיותו בן י"ד שנים, למד הראי"ה בעיירה לוצ'ין, אצל הגאון הגדול רבי אליעזר דון יחייא זצ"ל. על התמדתו המופלאה של מרן הראי"ה, ישנם עדויות רבות. אחת מהן היא עדותו של מי שזכה באותו הזמן ללמוד בחברותא עם הראי"ה – הסופר אברהם שוער ז"ל:
"והיה הנער אברהם יצחק מתמיד גדול, וההתמדה שלו הייתה התמדה הבאה מתוך יראת שמים, ועל כן הייתה נפלאה מאוד. אם הייתה עוברת עליו שעה קלה בביטול תורה היה מרגיש צער אמיתי – כאב מוחשי, פיזי... יום אחד אמר לי: גמרתי בליבי ששתי לילות בשבוע נקבע ללילות משמר, בהם נלמד עד עלות השחר. וזוכר אני משמר אחד אופייני לתכונתו של הגאון הזה.
אנחנו למדנו אז חולין דף ח': "אמר ר' זירא אמר שמואל, ליבן סכין ושחט בה"... אין אני זוכר במה התפלפלנו, אבל היה ויכוח סוער במיוחד. התחילו קושיות ופירכות ופנינו אל המהרש"א המסיים שם ב'ודו"ק' – ועל הדיוק הזה עמדנו והתפלפלנו שוב. לבסוף השלמנו בינינו.
השעה הייתה מאוחרת. אנחנו למדנו על הבימה, מסביב לנו הס, דממה. בחדר השני ישנים זה מכבר כל הבחורים. לפנינו דולק ממעל לארון הקודש נר התמיד – ואנחנו נחנו קצת מעמלנו וישבנו וסחנו בינותינו, והוא אומר לי בקול רווי סוד: "הידעת, אפשר שרק אנחנו שנינו מקיימים עכשיו את כל העולם כולו, אפשר דן הקב"ה בשעה זו את העולם, ושוקלים עתה את עוונותיהם של בני האדם והעוונות מכריעים, ומיכאל המלאך, המליץ האחד מיני אלף, הולך ולוקח את דברי התורה שלנו ומניחם על כף המאזניים של זכויות, והם, דברי התורה שלנו, מכריעים את הכף לזכות. נמצא שאנחנו זכינו לקיים את כל העולם כולו, ואנחנו – ילדים קטנים, אני אך השנה הראשונה שאני מניח תפילין ואתה אפילו בר מצווה אינך עוד...".
הוא מדבר, ואני נישא בעולמות עליונים. רואה אני, כמעט בחוש, את הפמליא של מעלה: מאזנים של אש, כרובים – שוקלים את מעשיהם של בני האדם, והנה... מניחים את הדף ח' אשר בחולין עם הרש"י והתוספות והמהרש"א עם ה'ודו"ק' שלו... והדף הזה מכריע לטובה את כל העולם כולו...
ובעודני יושב שקוע בחזיונותי וקולו של אברהם הולך וחזק, ואני שומע: "יבוא יום ואני אהיה גדול בתורה, גדול מאוד, ואז... והוא נוגע בי כדי להפנותני אליו, ואני רואה: פניו לוהטים, עיניו, בבותיו נדלקות, והן כגחלי אש, ורצות הן רצוא ושוב והוא מלחש: אעלה לארץ ישראל, לירושלים עיר הקודש, ואייסד שם ישיבה גדולה מאוד, כעין "כרם ביבנה", ונאספו אלי בחורים מכל אפסי ארץ, – ומירושלים תצא תורה...".
– כאלה היו חלומות הנוער של רבנו, ואלו היו שאיפותיו וגעגועיו בשנה הראשונה לאחר שהיה בר מצווה... [קובץ 'אזכרה' ח"א, עמ' כד].
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה