סדרת השמחה חלק שלישי- לב שבור הוא לב שלם

מאמר שלישי בסדרת השמחה של נדה כהן בשורש, לחלק הראשון, להיות בשמחה זה אמצעי, הקליקו כאן
לחלק השני, להיות בשמחה תמיד, הקליקו כאן

עד כה דיברנו על סוגים שונים של מחשבות המפריעות לנו לשמוח ועל דרכי הטיפול בהן.
אך מה לגבי מצב בו אנחנו אכן מתגברים על מחשבות שליליות אך אנו לא מצליחים לשמוח כיוון שהלב אטום, הלב קשה כאבן ולא מצליח להרגיש שמחה.

מצב כזה נקרא "טמטום הלב" (טמטום מלשום אטום) והפיתרון שלו שונה.

כלומר עד עכשיו הפיתרון לעצבות היה הבנה שכלית. העצבות נובעת מהבנה לא נכונה של התמונה, וכאשר נבין כי יש בורא לעולם, הוא שולט בהכל ורוצה בטובתנו אז ממילא נוכל להיות בשמחה.
עכשיו אנחנו מדברים על מצב אחר. כאן מדובר על משיהו שמבין את התמונה הנכונה, מבין כי הכל לטובה, אך אף על פי שהוא מבין את זה, הוא לא מרגיש את זה. הבעיה היא לא בהבנה, אלא בקליטה, בהרגשה.

כיוון שהלב אטום לא מצליחים להתפלל, לא מצליחים לנקות את הלב, ולכן ממשיכים להיות כבדים ועצובים. לא יעזור להבין שהכל לטובה, כיוון שהבעיה היא בלב ולא בשכל, בהרגשה ולא בהבנה.

האטימות בלב נובעת בעיקר מעודף של שביעות רצון עצמית.

בן אדם מרוצה מעצמו ברמה כזו שהוא לא שם לב לחסרונות שלו, הוא לא שם לב לסביבה שלו, והוא גם לא מצליח להרגיש שום דבר. הוא כל כך בטוח שהוא "הכי בסדר", הוא מלא מעצמו ולכן ליבו אטום.
כתוצאה מהלב האטום יש לו בעיות רגשיות, זה יכול להתבטא בחוסר שמחה, יכול להתבטא בכעס, במירמור עצמי וכיו"ב.
במצב כזה לא יעזור לבוא ולהסביר, כיוון שהבעיה היא לא בהבנה, במצב כזה האדם נדרש לעבודה מסוג אחר.

הפיתרון לכך מבוסס על דברי הזוהר, האומר שכשם שכשעץ עבה לא עולה באש, יש לחתוך אותו לחתיכות קטנות ואז האש תיתפס. כך גם עם הלב. כאשר הלב אטום, כאשר האדם הגיע למצב שהוא אטום לרוחניות, הוא נטול רגש, אזי צריך "לשבור" את הלב כדי שיוכל להיתפס.

עד שהלב לא "יישבר" קצת הוא לא יוכל להגיע לשלימות.

עבודה זו נעשית על ידי חשבון נפש אמיתי, כאשר האדם מתבונן במצבו בצורה אובייקטיבית ללא ניסיון לייפות את הדברים. הוא בוחן את מעשיו לעומק ומגלה, כי עדיין יש בו נפש בהמית והיא היא העיקר שבו (גם בבינוני).
עדיין יש לו תאוות, עדיין יש לו מחשבות שליליות, הוא עדיין רחוק מהשם. גם אם הוא מרגיש שהוא כבר עבר את השלב הזה והוא לא עובר עבירות, הוא יכול להיזכר בעבירות שהיו לא בעבר ולהבין שהוא לא מושלם.

גם כשהוא מתפלל כראוי ומרגיש אהבת השם, זה חולף לו אחרי התפילה.

אם הוא עשה כזה חשבון נפש ולא מצא בעצמו שום פסול, אז שיתבונן בחלומות שלו וילמד מהם מה מצבו האמיתי,
דווקא על ידי עבודה זו, דווקא על ידי שיהיה לבו ישבר והוא יצטער על מצבו, על ידי שיכעס על היצר הרע שבקרבו, על ידי זה יתגבר על הנפש הבהמית.

למשל, אדם שמתעצבן בקלות, ולא מצליח להתגבר על מידת הכעס שבו, או לחילופין שהוא עצוב ולא מצליח לשמוח. הוא כבר מבין שזה לא נכון להרגיש כך, כיוון שלמד את הפרקים הקודמים, אך אף על פי שהוא יודע שזה לא הדבר הנכון להרגיש, זה לא עוזר לו. כיוון שהבעיה היא לא בחוסר הבנה, הבעיה היא בחוסר יכולת להרגיש את מה שמבינים. לכן, העצה היא "לשבור" את היישות, לשבור את ה"תדמית" שיצר לעצמו שהוא במדרגה גבוהה ממה שהוא באמת, ועל ידי שכביכול יכעס על הכעס שלו, יהיה עצוב מזה שהוא עצוב, על ידי זה הלב יפתח ויוכל להשתחרר ולהוריד את ההבנה השכלית להרגשה.

חזרה בתשובה מתוך משבר
כשהחברה רואה אדם שחזר בתשובה כתוצאה ממשבר בחיים, גירושין, פשיטת רגל וכיו"ב, היא מניחה כי אותו אדם היה במשבר, הוא היה במצב רגיש שבו היה צריך ליד מלטפת אותה מצא בדת וכך חזר בתשובה. האמת היא שזה לא ככה. כל עוד שהוא חיים רגילים, הוא לא שם לב בכלל לנשמה שלו, ברגע שעבר את המשבר ו"האגו" קצת נשבר, הוא יכול להרגיש קצת את הנשמה וכתוצאה מזה חזר בתשובה.

תוקף
כאמור הבעיה איתה אנו מתמודדים בפרק זה בשונה מהפעמים הקודמות היא לא החוסר הבנה, אלא בחוסר הרגשה, בחוסר של קליטה. חוסר זה נובע מעודף של יישות.
הישות משולה לחושך והנשמה משולה לאור, כמו שהמציאות האמיתית היא האור בשעה שהחושך אין לו מציאות אלא הוא רק העדר של אור, כך גם אצלנו המציאות האמיתית היא הנשמה והיישות היא רק העדר בהרגשת הנשמה.
לכן ישנה דרך נוספת להתגבר על החושך, על היישות, על ידי תוקף.
לפעמים צריך לדבר בתוקף כלפי הנפש הבהמית וכיוון של"חושך" אין מציאות משל עצמו, על ידי הדיבור התקיף יתגלה כי בחושך אין ממשות, וכל הסיבה שהקליפה מגבירה את עצמה הוא בשביל שאנחנו נתחזק ונעמוד בתוקף כנגדה.

מסופר בגמרא על רבי אלעזר בן שמעון שראה יהודי בשוק וכינה אותו "מכוער", אותו יהודי ענה לו שאם יש לו בעיה עם איך שהוא נראה שילך לאומן שעשה אותו (בורא עולם). מובן שרבי אלעזר לא התכוון מכוער בגשמיות אלא מכוער ברוחניות, הסיבה שדיבר בכזו שפה לאותו יהודי היא כיוון שרצה לשבור את הקליפה העוטפת אותו, קליפת היישות, כדי להגיע אליו לנשמה, ואכן כך היה שאותו יהודי פתאום גילה את האמונה שבו ובשתשובתו לרבי אלעזר הפנה אותו לבורא עולם.

וכפי שעשה משה למרגלים, שדיברו רעה על ארץ ישראל, לא ניסה לשכנע אותם, אלא ידע שבתוכן בוודאי שגם הם מאמינים בני מאמינים רק שהקליפה התגברה עליהם, ולכן על ידי שדיבר איתם בתוקף וקצף עליהם נתבטלה הקליפה, והם אכן חזרו בתשובה והצטערו על מה שאמרו נגד ארץ ישראל.

ספיקות באמונה
כך גם צריך להתייחס לספיקות באמונה, צריך לדעת שאין בהם ממשות ולעמוד כנגדן בתוקף ואז ממילא יתבטלו כבר מעצמם.

גרוע אפילו מ"קל שבקלים"
ייתכן כי בסופה של התבוננות זו האדם אכן ירגיש פחות שבע רצון מעצמו, אך עדיין ירגיש עצמו למעלה מאחרים ולכן ישנה התבוננות נוספת שיכולה לעזור לו.

דרך התבוננות זו נלמד גם שיעור חשוב בלימוד זכות על כל אדם

איך אנחנו שופטים אנשים אחרים ?

לימוד זכות
לפעמים כשמסתכלים על אנשים אחרים שופטים אותם לפי אמות המוסר שלנו ומגיעים למסקנה כי הם גרועים מאיתנו מהרבה. אך בפועל יש לבחון אותם בהתאם למצבם ומעמדם, אל תדין אדם עד שתגיע למקומו, כי מקומו הוא שגורם לו לחטוא. ייתכן כי אם אני הייתי במקום אותו אחד, עם התנאים בהם גדל, עם מצבו הנוכחי, עם הנפש איתה נולד הייתי חוטא בדיוק כמוהו ואולי אפילו הרבה יותר.
אדרבה, הרי אצל אדם אחד הניסיון הוא לעבור עבירה או למשול בתאוותו ולשם כך הוא נדרש להפעיל את כל הכוחות הפנימיים על מנת להתגבר, בעוד שאדם אחר נדרש לגלות את אותם כוחות כדי להתפלל בכוונה, לברך בכוונה, להתאפק מדיבור של לשון הרע, או סתם דברים בטלים. אם הוא לא מוצא את הכוחות לעשות זאת במה הוא טוב יותר מאותו אחד שעובר עבירה בפועל ? שניהם נמצאים מול ניסיון ולא עומדים בו. ייתכן כי הניסיון של האחר קשה בהרבה משלי, שהרי זה אינדיבידואלי לכל אחד ואחד.

כמובן שהסתכלות זו שייכת רק על אחרים, בעוד שכלפי עצמי אי אפשר להשתמש בזה כתירוץ לעשיית עבירות.

ומכאן שכשרוצים ללמד זכות על מישהו אחר, מספיק להתבונן בכל הגורמים המשפיעים על חייו ולהבין עד כמה הניסיון קשה מצד אחד, ולשאול את עצמי האם אני עומד בניסיונות קשים פחות מצד שני.

במילים אחרות, כשעושים חשבון נפש אז בודקים את עצמנו (ולא את האחרים..)בשני מדדים.
מדד אחד הוא כמותי, ונוגע לכמה מעשים טובים עשינו בפועל. לפי מדד זה אכן אני יכול להרגיש שאני טוב מאחרים (במידה ואני אכן עושה יותר מהם).
אך ישנו מדד נוסף, מדד איכותי.
כמה התאמצתי כדי להגיע לאן שהגעתי, כמה התאמצתי כדי לעשות את אותם מעשים טובים, כמה התאמצתי להתגבר על היצר הרע שבתוכי, או במילים אחרות, כמה התבטלתי לבורא באותם מעשים.
מדד זה אינו נראה לעיניים.
במדד זה יכול להיות שאני גרוע בהרבה מאותו "קל שבקלים" כיוון שייתכן והוא מתאמץ הרבה יותר ממני ואף מתגבר על יצרו הרבה יותר ממני אלא שמכיוון שנתוני הפתיחה הם שונים, אז במדד הכמותי, במדד של המעשים אני מעליו.
כאשר עושים התבוננות זו כראוי אפשר לקיים את מאמר המשנה "הוי שפל רוח בפני כל האדם", להרגיש באמת שאני לא יותר מכולם אלא מתחת לכולם.
על ידי זה אפשר להתגבר על בעיית אטימות הלב שכאמור נובעת מכך שאדם הינו שבע רצון מעצמו יתר על המידה.

ההתבוננויות הנ"ל עלולות להביא את האדם לעצבות על מצבו, ולכן בהמשך נלמד איך למנף את העצבות הזו, איך לעבור מעצבות לשמחה.

לסיכום
חוץ מעצבות המפריעה לשמחה גם אטימות הלב מפריעה, אטימות הלב נובעת משביעות רצון עצמית יתירה ונפתרת על ידי התבוננות המשקפת לאדם את מצבו האמיתי, כיוון שהאטימות נובעת מהקליפה אשר מלכתחילה באה רק כדי להסתיר על האמת ואין בה ממשות ניתן להתגבר עליה גם על ידי תוקף.