close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

מדת קנאות, משובחת או מגונה?

הרב משה צוריאלכו כסליו, תשעא03/12/2010

מדות רבות נצטוינו עליהן בתורה. לפעמים הן לשבח גדול, ולפעמים הן לרועץ. הכל תלוי אם האדם השתמש בהן לפי גדרי תורה, או מקיים אותן לפי רגשיות יצרו הרע...

הדרכות שלמדנו מתורת הרב אברהם יצחק הכהן קוק

מדות רבות נצטוינו עליהן בתורה. לפעמים הן לשבח גדול, ולפעמים הן לרועץ. הכל תלוי אם האדם השתמש בהן לפי גדרי תורה, או מקיים אותן לפי רגשיות יצרו הרע. נדבר עכשיו על מדת הקנאות. בימינו ישנם חוגים מסויימים הפועלים בתוקפנות ובאלימות, לפי דעתם זה נקרא "עזות דקדושה". ולפעמים הם הורסים יותר מאשר בונים.
נתחיל עם סיפור שאמר תלמידו הנאמן של הרב זצ"ל, הרב אברהם ביק. הדברים דלהלן הועתקו מהספר "בשמן רענן" (מהדורת מרכז רצי"ה, ח"א עמ' פט-צ).
הזמן ליל שבת, תחילת חורף תרצ"ג. בחוץ ירדו גשמים עזים ורוח עזה

הסעירה את העצים בחצר הישיבה.
המתפללים, רובם תלמידי הישיבה עזבו את ההיכל. אני הצעיר, שדירתי הייתה אז בשכונת "נחלת - אחים" הרחוקה – נשארתי, וחיכיתי להפסקת הגשם. מרן הרב זצ"ל , שמנהגו היה לקדש על היין בשעת שבע , הסתובב בחדר הבית דין . פעם בפעם ניגש לאיצטבת הספרים והוציא ספר. פתאום שמעתי פסיעות על המדרגות ורעש קולות הגיע לאזני. פתחתי את הדלת וראיתי עשרות אברכים מ"מאה שערים" ו"בתי אונגארין" צובאים על הדלת . צועקים:"ברחוב המלך ג'ורג' בעל בית קפה מוזג קפה לאחר כניסת השבת". "חילול שאבעס" ילך הרב הראשי עמנו לפחות למחות. עליו להפסיק חילול שבת בעיר הקודש" "ילך!" זעקו כולם כאחד. "לא ילך! - הוא רבם של הציונים... לא ילך!" ענו בקול קנטרני רם.
"מה אתם צועקים", פראים, יצאתם מדעתכם"? – נזפתי בהם. הייתי נכון למריבה ואפילו לתגרה. אבל כשסגרתי את הדלת ראיתי את מרן הרב עומד באולם בישיבה, ראשו מורכן. כנראה שמע את צעקת האברכים על המדרגות. אחרי שהות–מה עזב את האולם ונכנס לחדרו הקטן. לאחר חצי שעה שכך הגשם. ברקים ורעמים פלחו את הרקיע. רציתי ללכת. והנה שמעתי את קולו הצרוד במקצת של מרן, ששאל את הרבנית: "דומה שראיתי כאן תלמיד ישיבה? היכן הוא?" מיהרתי והתייצבתי לפני מרן הרב:"רבינו שאל עלי?" – "במטותא ! תתלווה עימי למסעדה ברחוב ג'ורג' לראות במה מדובר? הכצעקתה?".
"מה זה?" הרהרתי – מעיקרא מאי סבר ? קודם לא רצה ללכת ועכשיו נמלך"? עזרתי לו בלבישת מעיל על גלימת השבת, ירדנו במורד הרחוב שהיה ריק מאדם. כשהגענו לפינת רחוב שבו היתה המסעדה, מצאנו את פינת האוכל סגורה על מסגר. בדרך חזרה, משהגענו לפרשת הדרכים בקצה הרחוב. ראינו ממול איש רץ נגדינו. זה היה הרב אהרון טייטלבוים, מתומכי הישיבה, ביחד עם ר' נתן ממונה על בית האוכל של תלמידי הישיבה. "שבת שלום? מה קרה כבוד הרב?" שאל. "שבת שלום ומבורך!" ענה מרן הרב. הלכנו, והרב טייטלבוים עדיין תוהה ומחכה לפשר הדבר. והנה עמד מרן הרב ופנה אלי: "מה מספר האנשים שהיו בחצר? דומה שהיו יותר ממניין?". "ודאי יותר ממניין, הרי מילאו את כל המדרגות", עניתי. "ואיך זה עלה על דעתם שאתלווה אליהם למחות נגד חילול שבת" – אחז מרן הרב בידו של ר' אהרון- "אילו באתי והמסעדה עדיין פתוחה, הרי מחובתי היתה להתרות בבעל המסעדה, ואם לא היה שומע לי , הרי הייתי גורם לחילול שבת בפרהסיא , כדין בפני עשרה, אבל אני והוא" – הצביע עלי , "היינו רק בבחינת עדים...".

[עניתי] "אבל כעת הם ישובו ויפיצו שמועה שהרב סירב למחות על חילול שבת"?!.
"מילא, מילא!" – הרים הרב את ידו – "כבר התרגלנו לעשות דברים בצנעא..."
לווינו את הרב למעונו. על יד הדלת לחש הרב טייטלבוים באזני: "הנה הערב נוכחתי לדעת שהרב הוא יותר גדול מכפי שחשבנו כולנו.."

עד כאן מהספר הנ"ל. למדנו מהמעשה הזה עד כמה חשוב כי גם במעשה קנאות יש להקדים לה מחשבה ויישוב הדעת. אם הרב היה נשמע ללוהטים, היה נכשל והופך את העבריין מחוטא ברגיל להיות מחלל שבת בפני עשרה מישראל, ודינו אז חמור מאד. ולכן המתין עד יגיד תוכחתו בצנעה וברוגע. וזאת למרות כי ידע שישתמשו בכך שונאיו מקטרגיו כדי להשמיץ אותו ולפרסם קלונו ברבים. אבל הענין של "קנאות" הוא לעשות רצון ה', להציל את השני העוון, ולא כדי להרויח "שם טוב" בעיני הבריות. במיוחד כי הנכשל בעת קנאותו לכעוס, עובר חטא חמור ביותר, ובמיוחד בשבת (תקוני זהר, תיקון מ"ח). גם משה רבנו נכשל בכעס בעת שהוכיח אותם במי מריבה (אריז"ל, שער רוח הקודש, עמ' לג). התורה כתבה זאת כדי ללמדנו מה לא לעשות.

על המשנה בסנהדרין (עג ע"א) "ואלו שמצילין אותן בנפשן, הרודף אחר חברו להורגו, ואחר הזכר ואחר נערה מאורסה" כותב רש"י הערה נפלאה. "ואלו שמצילין אותן: מן העבירה" עכ"ל. את מי מצילים? את הרודף או את הנרדף? בא רש"י להשמיענו חידוש שהקנאי בא להציל את הרודף, להיטיב אתו. ואם לא כך כוונת רש"י, מפני מה היה לו צורך להעיר "מן העבירה"? איזו טעות יכולנו לטעות בהבנת המשנה שמשום זה היה נחוץ לפרש פירושו? אלא הקנאי צריך לפעול מתוך אהבת הזולת, ולא מתוך שנאה כלל.

ולכן כתב מרן הראי"ה בענין פנחס, שהרג את זמרי, שזה דוקא אם כוונתו היתה לשם שמים, ולא מתוך תכונות רעות. אבל אם הקנאי עצמו נגוע במקצת, קנאותו פסולה (עולת ראיה, ח"א עמ' שצד).
כתב הרב: "כל הסתערות כחות והתחדשות מצב תוכל להביא הריסה לכחותיו המוסריים של האדם. צריך הוא אז לשמור ביותר את מוסרו, שקנה לו בעמלו בדעת ובכשרון. על כן חובה מיוחדת להשמר מהכעסנות, אפילו במקום המותר. שלא תחטא מתוך התרגשות, המביאה לאיבוד ציורי המוסר". (עולת ראיה, ח"א עמ' תא-תב).

כאשר חז"ל נקטו באמצעי של "הפגנה" דברו באהבה ובחיבה גם מול נכרים רומאים. כאשר השלטונות גזרו על ישראל שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות, יצאו אבותינו והפגינו בלילה, עת שהקול נשמע למרחוק, והתחננו "אי שמים! לא אחיכם אנחנו? ולא בני אב אחד אנחנו? [כי בני עשו הם בני יצחק אבינו]. ולא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרים עלינו גזירות קשות?". וביטלו השלטונות את גזירותיהם (ראש השנה יט ע"א). איזה מרחק רב מההפגנות הסוערות בימינו, בו חלק מהמתלהמים צועקים מול השוטרים "נאצים!" וחלק אף זורקים חפצים עליהם. והיא לא תצלח. עובדא אנו רואים כי מהפגנות אלו לא צומחות תוצאות טובות. וזאת מפני שהרגש שולט על השכל, ולא נוהגים על פי יישוב הדעת.
על קנאות מנותקת מעצת התורה כתב הרב: "הקנאות הפחזנית הבאה מחסרון דיעה ורפיון כח" (אגרות ח"א עמ' כ). ודאי אין רצון התורה שהאדם יהא אדיש לחטאים של הזולת. אין זאת סובלנות כי אם לא אכפתיות. אבל קנאות צריכה להיות מתוך אהבה, וכמו ש"מסילת ישרים" פרק יט, הכליל את הקנאות כסעיף של אהבה.

איזה מרחק רב יש "חסידות" הנהוגה בימינו לבין "חסידות" שהיתה בימי הבעל שם טוב ותלמידיו!
"אני רואה שעיקר מניעת ההצלחה בכל מה שעושים לחזק את היהדות, ומעמדם של ישראל בכל, הוא מפני שנזנח האור האלוקי, נזנח לגמרי מן הלב והמח. הכל פונים עכשיו רק לתקן את ה'פראסטע פרומקייט' [ביאר הרצי"ה בהערה בתחתית הדף: החרדות הפשוטה] כאילו היה אפשר להחיות את העולם בגוף בלא נשמה. הנני מוכרח לומר לכבודו שאפילו החסידות, שכל יסוד הווייתה בעולם היה להאיר את האור האלוקי בעשירות ובזריחה מבהקת בכל לב ובכל מח, שינתה את טעמה, והיא הולכת עכשיו רק בדרך החרדות הפשוטה, עד שאין בינה ובין המתנגדות [הערת המעתיק: העולם הליטאי] מאומה. על כן סר אור החסד מתוך הלב, וכל הפנים הנם נזעמים [הערת המעתיק: כועסים] ומלאים דינים תקיפים, קשים ועצובים. על כן הכל נופל" עכ"ל (אגרות הראי"ה, ח"א עמ' קס-קסא).

הדברים שכתב אז, אקטואליים גם בימינו. אם רוצים אנו להועיל לאחינו התועים, עלינו לדבר רק בסגנון של אהבה. כאשר יעקב הגיע לארם, ורצה להוכיח את הרועים על שמפסיקים באמצע יום עבודה ואינם מטפלים כראוי בצאנם, פתח במלת חיבה "אחי, מאין אתם?" (בראשית כט, ו). ורק כך נצליח, בעז"ה.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה