close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

הצעה למדיניות חברתית חדשה- חלק שני

אראל סגל/ מהגולשיםיד שבט, תשסו12/02/2006

מאבק זה הוא, לעניות דעתי, המאבק הראוי ביותר לתואר "צדק חברתי", משום שהוא אינו מדבר על חסד ורחמים או על עזרה לנזקקים, אלא על צדק - פיצוי הולם על זכות שמגיעה לכל אזרח ואזרח על-פי התורה

חלק שני ממאמר ששלח לנו אראל סגל, גולש, שבו הצעה למדיניות חברתית על פי התורה, את החלק הראשון  ניתן לקרוא כאן.

 
בחלק הראשון של המאמר סקרנו את זכותו של אדם לקרקע ואת העובדה שבמדינת ישראל זכות זו לא ניתנת, בחלק זה ברצוני להתרכז בהבטים מעשיים של הצעתי.

מה יכול להוות פיצוי הולם לקרקע? בסעיף הקודם ראינו, שהבעלות על קרקע נותנת לאזרח חופש,

בשתי דרכים עיקריות (מקור פרנסה קבוע, ועסק עצמאי); פיצוי הולם להלאמת הקרקע צריך להחזיר לאזרח את החופש בשני עניינים אלה:

1. מקור פרנסה קבוע - דמי שכירות קבועים

כאמור, אדם שיש לו קרקע, יכול לעבוד בה ולהפיק ממנה את צרכי הקיום המינימליים; כפיצוי על הלאמת הקרקע, המדינה צריכה לספק לכל אדם שרוצה בכך את אותם תנאים בדיוק - היא צריכה לספק לו מקום סמוך לביתו, שבו יוכל להיות במשך היום, ולקבל על כך שכר הולם. אם המדינה אינה מוצאת מקום שבו האדם יכול לעבוד ולהביא תועלת (למשל ע"י עבודות ציבוריות יזומות), היא עדיין חייבת לשלם לו שכר, גם אם הוא אינו מביא תועלת. קיצבת הבטחת ההכנסה של ימינו מהווה יישום מסויים של רעיון זה: אדם שאינו מוצא עבודה, יכול לבוא ללשכת התעסוקה, ו"בתמורה" לנוכחות בלשכת התעסוקה, הוא מקבל קיצבת הבטחת הכנסה (אמנם היישום אינו מדוייק, כי האדם אינו חייב להיות בלשכה כל יום אלא רק לחתום פעם בשבוע). הבטחת ההכנסה נחשבת בדרך-כלל כמעשה חסד שהמדינה עושה עם הנזקקים; כפי שעולה מדברינו עד כאן, מתברר שקיצבה זו כלל אינה קשורה לחסד: זוהי חובה שמוטלת על המדינה מצד הצדק, לפצות את האנשים על כך ששללה מהם את האפשרות להתפרנס על הקרקע הפרטית שלהם. אולם, הבטחת ההכנסה נחשבת למנגנון שגורם נזק לכלכלה, ולכן במאמר זה ברצוני להציע הצעה אחרת.

אדם שיש לו קרקע אינו חייב לעבוד בה - הוא יכול גם להשכיר אותה לאדם אחר תמורת תשלום. אם כך, אפשרות נוספת לתת פיצוי על הלאמת הקרקע היא, שהמדינה תשלם לכל אזרח2 דמי-שכירות חודשיים קבועים - בהתאם למחיר השוק הממוצע של הקרקעות בארץ ישראל (במונחים כלכליים מדובר על "דיבידנדה חברתית"; ע' למשל בספר "כלכלת ישראל" מאת ד"ר יעקב קונדור, עמ' 184 והלאה; ניתן למצוא מקורות רבים באינטרנט ע"י חיפוש המחרוזת social dividend).
כדי לחשב את גובה הקצבה השנתית, יש לחשב, כמה היה צריך לשלם אדם, אילו היה רוצה לשכור את כל הקרקעות במדינת ישראל למשך שנה; סכום זה יש לחלק במספר האזרחים, והתוצאה היא - גובה דמי-השכירות השנתית המגיעים לאזרח.
אפשרות אחרת היא לחשב, כמה היה צריך לשלם אדם, אילו היה רוצה לקנות את כל הקרקעות במדינת ישראל; סכום זה יש לחלק ב- 49 (כי ע"פ התורה, כל קנייה של קרקע היא רק ל- 49 שנים לכל היותר), ואת התוצאה יש לחלק במספר האזרחים.
למשל, אם הערך של כל הקרקעות במדינה הוא 1960 מיליארד ש"ח, אז דמי השכירות על כל הקרקעות במדינה הם 1960 / 49 = 40 מיליארד ש"ח; אם יש 4 מיליון אזרחים, אז כל אזרח זכאי לדמי שכירות בסך 10 אלף ש"ח לשנה.

תשלום זה יכול להחליף חלק מהקצבאות הניתנות בימינו מביטוח לאומי, ויש לו יתרונות כלכליים חשובים על-פני הקצבאות:
• דמי האבטלה ניתנים רק לאנשים שאינם עובדים, וכך פוגעים במוטיבציה של אנשים לצאת לעבוד, שהרי, מי שייצא לעבוד עלול להפסיד כסף. מבחינה כלכלית הדבר שקול למס-הכנסה שולי גבוה מאד, קרוב ל100%, ברמות השכר הנמוכות - מס בלתי-הגיוני בעליל (ע' בספר "כלכלת ישראל", שם, עמ' 160). לעומת זאת, דמי-השכירות שיש לשלם ע"פ הצעתי זו, יינתנו לכל אזרח במידה שווה, בין אם הוא עובד ובין אם לא. אנשים יוכלו לצאת לעבוד ולהרוויח יותר, בלי חשש שיפסידו את הקיצבה המינימלית שמגיעה להם.
• הבטחת ההכנסה ניתנת רק לאנשים שאינם מסוגלים לעבוד, וכך נותנת לאנשים מוטיבציה לרמות ולהציג את עצמם כחולים וחלשים, ומצד שני מחייבת הקמת מערכת ביורוקרטית לצורך בדיקת הזכאות לקיצבה. לעומת זאת, דמי-השכירות שאני מציע לשלם, יינתנו לכל אדם בשווה, וכך יחסכו חלק גדול מהביורוקרטיה של ביטוח לאומי.

ניתן לטעון כנגד הצעה זו, שהיא מנוגדת לערך היהודי החשוב של חריצות, שכן בזמן התנ"ך אדם היה צריך לצאת לעבוד כדי שיהיה לו אוכל, ודמי השכירות לכאורה מאפשרים לכל אדם לחיות בלי לעבוד כלל. אולם, ערך החריצות אין משמעו שאדם חייב לעבוד אצל מישהו אחר ש"מספק" לו את העבודה וקובע את תנאי העבודה, אלא שהוא חייב לעבוד אצל עצמו (ע' למשל משלי כד 30-31: "עַל-שְׂדֵה אִישׁ-עָצֵל עָבַרְתִּי; וְעַל-כֶּרֶם, אָדָם חֲסַר-לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ, קִמְּשֹׂנִים--כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים; וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" - העצל הוא אדם שאינו עובד בשדה ובכרם שלו). אם המדינה אינה מאפשרת לאנשים לעבוד בשביל עצמם, בקרקע הפרטית שלהם - היא צריכה לפצות אותם על כך.
עוד ניתן לטעון, שההצעה תגרום לכך שאף אדם לא ירצה לעבוד. באמת ייתכן שיהיו מעטים שיחליטו להסתפק במועט ולא לעבוד כלל, אולם רוב האנשים בוודאי ירצו לעבוד כדי להרוויח יותר. והרי אנו רואים בעינינו שרוב העשירים ממשיכים לעבוד ולהרוויח כדי שיוכלו לחיות ברמת-חיים גבוהה, למרות שהחסכונות שלהם מספיקים בהחלט כדי לחיות בצמצום עד סוף ימיהם (ומוזר שאף אחד מהתומכים בביטול הקצבאות, אינו מציע במקביל לבטל את הריבית על חסכונות, בטענה שהריבית פוגעת במוטיבציה של העשירים לעבוד... כנראה יש חוקי-מוטיבציה שונים לעניים ולעשירים...). כפי שחז"ל תיארו את טבע האדם - "יש לו מנה - רוצה מאתיים, יש לו מאתיים - רוצה ארבע-מאות": ככל שלאדם יש יותר, הוא רוצה יותר.
אך מעבר לשיקולים של מוטיבציה ויעילות, הסיבה העיקרית לתמיכה ברעיון זה היא החובה לתת פיצוי צודק והוגן לאנשים, על כך שהמדינה מונעת מהם להתפרנס באופן עצמאי על קרקע ששייכת להם.

2. עסק עצמאי - עידוד הקמת עסקים קטנים
כאמור, אדם שיש לו קרקע הוא למעשה בעל-עסק עצמאי; כפיצוי על הלאמת הקרקעות, המדינה צריכה להקל על אנשים להקים עסקים עצמאיים משלהם.
כיום, רשויות המדינה מערימות קשיים רבים על מי שרוצה להקים עסק עצמאי: מיסים גבוהים, ביורוקרטיה ומגבלות חוקיות שונות. כשיש רווחים - מייד באים פקידי השומה ודורשים את חלקם; אבל כשיש הפסדים - אף פקיד לא בא לעזור. כשחברה גדולה נקלעת לקשיים, היא מקבלת מענקים ממשלתיים; כשחברה קטנה פושטת את הרגל זו בעיה שלה - עצמאי שפושט רגל אינו זכאי אפילו לדמי אבטלה...

מכיוון שהקמת עסק היא ממילא עניין מסוכן למדי, רוב האנשים בכלל לא מעזים להתחיל, ומעדיפים לסבול כשכירים בתנאים גרועים. הנה כמה דברים שאפשר לעשות כדי לשפר את המצב, לפי סדר החשיבות:

  1. פטור ממיסים לעסקים חדשים קטנים, למשך חצי שנה לפחות (עסק קטן = שמעסיק רק את בעליו ואת בני משפחתו).
  2. ייעוץ חינם לכל אדם שרוצה להקים עסק חדש - הן בתחום המשפטי והן בתחום העסקי. כיום יש מרכזים שמטרתם לטפח את היזמות (מט"י) ; ייתכן שצריך לשפר ולהרחיב את השירותים שהם מספקים.
  3. קרקע קטנה בחינם באיזור מסחרי - תמורת ויתור על דמי השכירות מההצעה הקודמת;
  4. הלוואה בלי ריבית, או השקעה בתנאי שותפות (כמצוות התורה - ויקרא כה - "והחזקת בו... וחי עמך, אל תיקח מאיתו נשך ותרבית...").

אם העסק ירוויח - המדינה תהיה שותפה מלאה ברווחים (דרך מס הכנסה); אם כך - ראוי והוגן שהמדינה תהיה שותפה מלאה כבר מהשלבים הראשונים של הקמת העסק.

התרגלנו לכלכלה של שכירים, כלכלה שבה רוב האנשים עובדים אצל מספר קטן של מעסיקים; כלכלה זו מתאימה לעידן התעשייתי, שבו דרושים עובדים רבים שיעשו מספר קטן של עבודות שגרתיות. בעידן ההיי-טק, שבו יש חשיבות רבה יותר למחשבה האישית והיצירתית של כל אחד ואחד, ייתכן שאפשר לחזור לכלכלה של עצמאיים - כלכלה שבה רוב האנשים מחזיקים עסקים קטנים - כפי שהיה בזמן התנ"ך.

השלכות על שוק העבודה
כל אחת מההצעות הללו, אם תמומש, תשפיע באופן מיידי על שוק העבודה.
העובדים לא יהיו עוד תלויים במעסיקיהם; אם תנאי העבודה לא ימצאו חן בעיניהם, הם יוכלו תמיד לעזוב ולהתפרנס מדמי-השכירות שמגיעים להם, או להקים עסק עצמאי.
כתוצאה מכך, יגדל הביקוש לעובדים; בעלי-עסקים שירצו להרחיב את העסק שלהם, יצטרכו להציע לעובדיהם תנאים טובים; לא יהיה צורך בחקיקה מיוחדת בנושא שכר מינימום או זכויות סוציאליות - כוחות השוק יעשו את העבודה.
המדינה תוכל לצמצם את התערבותה בשוק העבודה, וכך בסופו של דבר כולם ייהנו מחופש - גם המעסיקים וגם העובדים.

מימון
גם מי שמזדהה עם ההצעות, בוודאי שואל את עצמו "מאיפה יבוא הכסף?!".
אפשרות אחת היא, לגבות דמי-שכירות מאנשים שמחזיקים בבעלותם קרקע, שערכה גבוה יותר מערכה של הקרקע שהיו מקבלים אילו היינו מחלקים את הקרקעות באופן שווה3. למשל, אם ערכן של כל הקרקעות במדינה הוא 1960 מיליארד ש"ח, ויש 4 מיליון אזרחים, אז כל אזרח שמחזיק בקרקע שערכה מעל 490 אלף ש"ח - יצטרך לשלם למדינה דמי-שכירות שגובהם ייקבע לפי ההפרש בין ערך הקרקע שלו לבין 490 אלף ש"ח4. מי שערך הקרקע שבבעלותו שווה לסכום זה, לא יצטרך לשלם דמי-שכירות, אך גם לא יקבל דמי-שכירות מהמדינה; מי שערך הקרקע שבבעלותו נמוך מסכום זה, יקבל דמי-שכירות מהמדינה לפי ההפרש.
מי שמרוויח הרבה מהקרקע שבבעלותו (למשל, מי שמנצל משאבי טבע - מפעלי ים המלח, מים מינרליים, מלון ליד חוף הים...) לא יתקשה לשלם את דמי-השכירות.
אולם יש אנשים שיש להם קרקעות גדולות ויקרות, והם לא מרוויחים מהן; למשל - חקלאים שמגדלים ואינם מצליחים לשווק את תוצרתם. אם המדינה תחייב אותם לשלם דמי שכירות, ייתכן שהם יחליטו לוותר על הקרקע ולחפש להם פרנסה אחרת. תגובתנו למצב זה תלויה בערכים שאנחנו מאמינים בהם: אם אנחנו חושבים שיש ערך לאומי לחקלאות ישראלית (מסיבות אידיאולוגיות או מעשיות), אז המשמעות היא שהחקלאות היא למעשה אינטרס של המדינה; אם כך, המדינה צריכה לקחת לבעלותה את הקרקעות החקלאיות, ולהעסיק את החקלאים כפועלים שכירים. מצד שני, אם אנחנו לא מייחסים כל ערך לאומי לחקלאות, או שאנחנו מתנגדים להתערבות ממשלתית בתחום זה, אז באמת אין סיבה להמשיך לקיים חקלאות במקומות שבהם החקלאות אינה רווחית, ועדיף להשתמש בקרקע למטרות רווחיות יותר. במקרה זה אפשר, למשל, להשכיר את הקרקע לבעלי עסקים פרטיים, שישתמשו בהם לצורך הרחבת עסקיהם, וישלמו דמי שכירות לפי החשבון הנ"ל.
מקור מימון נוסף יכול להיות גביית אגרות על שימוש בקרקע, ובפרט על נסיעה בכבישים. מי שנוסע בכביש, למעשה משתמש בקרקע למשך זמן הנסיעה, ולכן הוא צריך לשלם מעין "דמי שכירות" קטנים לפי משך הזמן הוא משתמש בכביש.

בכל מקרה, המדינה כנראה תצטרך עדיין להחזיק בבעלותה חלק גדול מהקרקעות בארץ ישראל. לפיכך, רוב המימון ליישום ההצעות שהועלו למעלה צריך לבוא מתקציב המדינה, או ליתר דיוק - מתקציב המשרדים שמשתמשים בקרקעות. למשל:
• משרד הביטחון משתמש בחלק גדול מהקרקעות בארץ ישראל לצורך בסיסים צבאיים ושטחי אימונים; לפיכך, חלק מתקציב הביטחון צריך לכלול גם תשלום של דמי-שכירות על אותן קרקעות.
• משרד החקלאות עשוי להחליט שהוא רוצה להחזיק בבעלותו חלק מהקרקעות החקלאיות (כנ"ל); לפיכך, חלק מתקציב משרד החקלאות צריך לכלול גם תשלום של דמי-שכירות על אותן קרקעות.
• וכך גם לגבי שאר המשרדים, למשל - משרד התחבורה (דמי-שכירות על הקרקעות שמתחת לכבישים), משרד המשפטים (דמי-שכירות על הקרקעות שמתחת לבתי-המשפט), וכו'.
אם כך, יישום ההצעות יגרום להגדלת הוצאות המדינה, והמימון לכך צריך להיות מאותו מקור שממנו מממנים את הוצאות המדינה - מיסים. בכמה בדיוק יעלו המיסים?
כדי לתת סדר-גודל, הנה כמה מספרים (מתוך הצעת התקציב, אתר משרד האוצר): תקבולי המדינה ממסים בשנת 2005 היו קצת יותר מ- 160 מיליארד ש"ח, מתוכם כ- 75 מיליארד ש"ח מס הכנסה. הטבות המס (= זיכויים, ניכויים, ופטורים הניתנים למגזרים מסויימים או לסוגים מסויימים של פעילות כלכלית) עלו לאוצר המדינה כ- 23 מיליארד ש"ח. נניח שגובה דמי-השכירות המגיעים לכל אדם, ע"פ החישוב בפרק 1 למעלה, יהיה 10 אלף ש"ח לשנה, ושהם יינתנו לכל אדם מגיל 25 ומעלה. מספר האנשים מגיל 25 ומעלה הוא כ- 4 מיליון (אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), אבל מתוכם בערך 2 מיליון כבר מקבלים קצבאות שונות מהמדינה או מביטוח לאומי - קצבאות שיהיה אפשר לבטל או לקצץ אם תתקבל ההצעה. לכן העלות הנוספת של דמי השכירות למדינה תהיה כ- 20 מיליארד ש"ח לשנה.

אם לא רוצים לממן עלות זו ע"י קיצוצים בתחומים אחרים, ניתן לממן אותה ע"י ביטול חלק מהטבות המס (למשל הטבת המס על רווחי הון - שעולה לאוצר המדינה כ- 13.5 מיליארד ש"ח), וע"י הגדלת כל המסים בכ- 5%, או הגדלת מס ההכנסה בלבד בכ- 10%. גם אם תיבחר האפשרות האחרונה, המס השולי שישלמו העשירים ביותר יהיה נמוך מהמס השולי האפקטיבי שמשלם כיום כל אדם מובטל היוצא לעבודה (כפי שהסברנו למעלה בהצעה 1).

למעשה המיסים יעלו בשיעור קטן יותר - יש להפחית את דמי השכירות שישלמו האנשים הפרטיים שיחליטו להשאיר בבעלותם קרקעות יקרות (למשל משום שהם משתמשים בהן באופן רווחי), את ההכנסות מכבישי אגרה, ואת ההוצאות שייחסכו מהקיצוץ בביורוקרטיה של שירותי הרווחה.
בנוסף לכך, כאמור למעלה, ההצעה תאפשר לצמצם את הפיקוח הממשלתי על שוק העבודה, ובכך תאפשר להגדיל את התוצר, כך שהתקבולים ממיסים יהיו גבוהים יותר גם ללא העלאה בשיעור המס השולי.
מי שמתנגד באופן עקרוני לכל העלאה של המיסים, או להגדלת נטל המס על העשירים, צריך להציע דרך אחרת למימון הוצאות המדינה. השאלה "איך צריכה המדינה לממן את הוצאותיה" היא שאלה הראויה למאמר בפני עצמו. במאמר זה, הטענה המרכזית היא, שיש לפצות את כל האזרחים על הקרקע שהמדינה מונעת מהם לקבל; פיצוי זה הוא חלק חיוני מהוצאות המדינה, בדיוק כמו כל פיצוי שהמדינה צריכה לשלם למי שנפגע מפעולותיה. צריך לממן פיצוי זה כמו שמממנים את כל שאר ההוצאות החיוניות של המדינה.

סיכום
בתחילת המאמר הצגנו שתי טענות מנוגדות לגבי התערבות הממשלה בשוק העבודה. הגענו למסקנה שיש דרך שלישית - דרך שמציעה פתרון לשתי הבעיות המנוגדות.
הפתרון לבעיות בשוק העבודה אינו טמון בהתערבות ממשלתית נרחבת, אלא בהגדלת העצמאות והחירות של כל אזרח, ע"י תשלום דמי-שכירות קבועים או ע"י עידוד הקמת עסקים עצמאיים.
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל על-פי תורת ישראל - את זה כולנו יודעים, ואנו גם משקיעים משאבים רבים כדי להילחם על עובדה זו; אך תורת ישראל אינה מסתפקת בקביעה כללית זו, אלא קובעת גם שלכל אזרח ואזרח בישראל יש זכות על חלק מארץ ישראל; ראוי שנצא למאבק ציבורי כדי שכל אזרח יקבל פיצוי הולם על זכות זו.
ניתן לטעון שההצעה אינה משחזרת במדוייק את המצב שהיה בזמן התורה, ולכן אין בה תועלת. מי שטוען כך, ראוי שישאל את עצמו, האם המצב של היום, שבו רוב האזרחים אינם יכולים לחיות אלא-אם-כן ימצאו מישהו שיסכים "לספק להם תעסוקה", כן מהווה שיחזור מדוייק של המצב בזמן התורה? לעניות דעתי, מצב שבו המדינה מכירה בחירותו של כל אדם להתפרנס באופן עצמאי וללא תלות באנשים אחרים, דומה למצב המתואר בתורה הרבה יותר מהמצב הנוכחי.
מאבק זה הוא, לעניות דעתי, המאבק הראוי ביותר לתואר "צדק חברתי", משום שהוא אינו מדבר על חסד ורחמים או על עזרה לנזקקים, אלא על צדק - פיצוי הולם על זכות שמגיעה לכל אזרח ואזרח על-פי התורה.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה