close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

מתוך שלא לשמה בא לשמה

שאול בן נתן  טו אב, תשסז  7/30/2007

ידוע שלימוד התורה וקיום המצוות צריכים להיות בכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו. בכדי להגיע לכך, יש לכוון את המחשבה, הדיבור והמעשה, שיהיו כולם לשם שמים.

ידוע, שעבודת ה' וקיום המצוות, צריכה להיות לשמה, שפירושו: לעשות נחת רוח ליוצרו. אבל כבר הנהיגו חז"ל, לעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, כדי "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה".
 
מתוך שלא לשמה יבוא לשמה

האדם לעולם אינו יכול להתחיל את עבודתו מתוך "לשמה". אלא, בכל דור ודור, מוכרח כל עובד ה' להתחיל בעבודה "מתוך שלא לשמה", אשר מתוכה יבוא אל "לשמה".
הדרך להגיע לדרגה זו, אינה תלויה בזמן, אלא במידת שליטתו של האדם על לבו, ועל כן רבים יכולים לעבוד כל חייהם בבחינת "שלא לשמה", ולהיפטר מן העולם מבלי שיזכו להגיע "לשמה".
במאמר "מצווה אחת", כותב הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, שהדבר היחיד שהאדם צריך לקיים בשביל לבא ל"לשמה", הוא, לקבל על עצמו שלא לעשות שום דבר לתועלתו האישית, חוץ מדברים הכרחיים שבלעדיהם לא יוכל להתקיים. ואת יתר הזמן יקדיש למען הציבור, להושיע נדכאים, ולסייע לכל בריה בעולם הצריכה ישועה והטבה.

בין אדם לחברו

מצוות התורה נחלקות לשני סוגים: מצוות שבין אדם למקום, ומצוות שבין אדם לחברו.
"ואני קורא אתכם, על כל פנים, לעסוק ולקבל עליכם מה שבין אדם לחברו, ועל ידי זה תשתלמו גם במה שנוגע בין אדם למקום". (בעל הסולם, מצווה אחת).

בעל הסולם מביא לכך שני טעמים:
א מפני שקל יותר להתחיל בקיום מצוות שבין אדם לחברו, משום שכל בני העולם מעודדים ואוהדים מעשים שנעשים לטובת הכלל.
ב. מפני שקיום מצוות שבין אדם לחברו מסוגל להכשיר את האדם להגיע לקיום המצוות שבין אדם למקום. כי אם האדם מתרגל לעבוד לטובת הבריות ולא לטובת עצמו, לאט לאט, הוא יוכשר לקיום המצוות בצורה הנכונה: לטובת ה', ולא לטובת עצמו. שהרי עיקר המצווה הוא הכוונה ולא המעשה, ומובן שהכוונה צריכה להיות למען קיום מצוות ה'.

מחשבה, דיבור, מעשה

כל מצווה, מכל סוג שהוא, צריכה תמיד לכלול בתוכה: מחשבה, דיבור ומעשה.
את החלק המעשי כבר ביארנו, שהאדם יקבל על עצמו, שכל שעות הפנאי שלו, יהיו מוקדשות לתועלת בריות העולם.
ולעניין המחשבה יש חשיבות מכרעת במצוות שבין אדם לחברו, יותר מבמצוות שבין אדם למקום. כי במצוות שבין אדם למקום, המעשה בעצמו מוכיח על הכוונה, שהיא לשם יוצרו, כי אחרת אין שום מקום לאותו המעשה.
אבל המעשים שבין אדם לחברו, הם מוצדקים מתוך עצמם, שכן המצפון האנושי מחייב לעשותם. אולם אם יעשה אותם מנקודת השקפה זו, ודאי שלא עשה כלום, זאת אומרת, שהמעשים לא יביאוהו לידי קרבת ה', ולידי עבודה לשמה ממש. 
"שזוהי המטרה המחויבת להמצא לעיני כל בשעת היגיעה לצרכי חברו, שהוראתו, שעושה ומתייגע רק כדי למצוא חן בעיני הבורא ית' שאמר ועושים רצונו ית'". (בעל הסולם, מאמר השלום).
על כן, צריך כל אחד ואחד, לחשוב במחשבתו שעושה את כל מעשיו, רק בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו, ולהדמות לדרכיו, כמו שכתוב: "מה הוא רחום אף אתה היה רחום" - כשם שהוא משפיע תמיד טובות לבריות, אף אתה כן. אם יצרף את המחשבה הזאת למעשים הטובים שמבצע – יזכה האדם להתקרב לה', להדבק במידותיו, ויוכשר לקבל את השפע העליון.

ועניין הדיבור, הוא התפילה, הבקשה מה', שיזכהו לעשות את כל מעשיו לשם שמים. תפילה זו חייבת להתבצע בכל עת, ובמיוחד בזמן לימוד התורה, בעניינים המביאים לידי "לשמה".
"ותזכנו, אבינו שבשמים, אל מלא רחמים, שנייחד את לבבנו ומחשבותינו ודיבורינו ומעשינו וכל תנועותינו והרגשותינו, הידועות לנו ושאינן ידועות לנו, הנגלות והנסתרות, שיהא הכל בייחוד אליך באמת ובתמים... ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא יעלה קנאת אדם על ליבנו, ולא קנאתנו על אחרים. אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה.
ותחזק התקשרותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכל נחת רוח אליך. וזה עקר כוונתנו".
(רבי אלימלך מליז'נסק, תפילה קודם תפילה)
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה