close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

גילוי לב בציבור הדתי

הרב יניב חניא  יא אייר, תשסז  4/29/2007

פעם, בתקופה שאני מנסה היום בכל כוחי לשכוח, ניסיתי לקבל על עצמי להיות "גלוי לב", לנסות לומר את האמת בצורה ישירה וגלויה לכל אדם וכדומה. אולם מהר מאוד העסק הסתבך... רוב האנשים פשוט לא אהבו את השיטה וחלק ניכר מהם ראו בה גסות אדירה.

פעם, בתקופה שאני מנסה היום בכל כוחי לשכוח, ניסיתי לקבל על עצמי להיות "גלוי לב", לנסות לומר את האמת בצורה ישירה וגלויה לכל אדם וכדומה. אולם מהר מאוד העסק הסתבך... רוב האנשים פשוט לא אהבו את השיטה וחלק ניכר מהם ראו בה גסות אדירה. בסופו של דבר ראשי העמותה שבה עבדתי אז פנו לרב מכובד וביקשו ממנו שילמד אותי שלא שואלים אדם "למה אתה משקר לי?", אלא צריך לומר "נראה שיש סתירות בין הדברים שאתה אומר למציאות כפי שאני זוכר אותה" עם דגש על ה"כפי שאני זוכר אותה" וכן הלאה...
נזכרתי בסיפור העצוב הזה (שהסתיים בכך שגירשו אותי בבושת פנים מהעיר) לאחרונה, כשקראתי ספר של כוכב עסקים אמריקאי שעסק, כמעט ברובו, בחשיבותו של "גילוי הלב" לעולם העסקים. על פי הספר גילוי הלב ואמירות ישירות וחסרות פניות על מצב העובדים, מצב הכספים, היחסים האישיים ויעדים תורמים תרומה מכרעת להתקדמותם של חברות הענק בעולם. מדובר כבר על תרבות שלימה, על עולם שבו העובדים מוערכים על ידי מדדים מדוייקים, יודעים את מקומם והישגיהם בצורה מדויקת וישירה וממילא הם אינם צריכים ל"נחש" מה יהיה, לאן החברה הולכת, מה מעמדם הכללי ועוד...
אין ספק שבעולם הדתי אין גילוי לב ובטח לא "תרבות של גילוי לב". אף אחד לא רגיל לומר את האמת או להעריך מציאות בצורה ישירה וחסרת פניות. כמה פעמים נתקלתם ב"הסכמה" לספר שהסתכמה בביטויים כמו- "ראיתי כמה עלים לתרופה, כפי מיסת הפנאי (בדיבור ישיר- "דפדפתי מעט...") או "כבר איתמחי גברא בספריו..." (בגלוי- "אני מכיר אותו, הוא בטח לא יכתוב שטויות") וכדומה...
אולם חוסר גילוי הלב והדיבור הישיר נוגע בעיקר לביצועיהם של אנשים או פרוייקטים. "שמעת שפתחנו חוג יהדות חדש לחילונים?", שואל אותך מישהו, "אה, באמת, כמה אנשים באים?"... אתה עונה. והתשובה הצפויה מראש היא "הרבה יחסית!!". ו"כמה זה הרבה?", אתה שואל, וכבר מעלה תמיהות של כעס קל מחוסר הטאקט שלך, "אתה יודע, באים... בקיץ יותר ובחורף פחות", אומר בן שיח שלך ונעלם, כולו פגוע מהישירות שלא במקומה.
חוסר גילוי הלב, כתרבות, פוגע בתחומים רבים. במדידה של הישגיות, במחויבות שבחורי ישיבה חשים לגבי לימודיהם, בעבודתן של בנות שירות (שהרי אסור, פשוט אסור, למדוד מי עובד באמת ומי "רואה את המציאות אחרת" מכולם), ביכולת לסמוך על הסכמות והמלצות של רבנים, שלא יכולים ולא רגילים לומר לא לאף בקשה, גם המוזרה ביותר, ועוד... האם הבחורה שהציעו לך היא באמת "בחורה טובה ונהדרת", או שפשוט אסור לומר אחרת? האם הגרעין התורני הוא הצלחה מסחררת או שאף אחד לא בא? האם הרב באמת ימליץ עליך למשרה, או שפשוט לא נעים לו להגיד לך בפנים לא? וכן הלאה.
היום, המצב הוא כה גרוע בתחום של גילוי הלב, עד שאמירת האמת נחשבת לגסות של ממש ושולט עולם שלם של ניחושים, הינהונים סמויים ולעיתים קרובות- "ראיית המציאות בצורה מעט שונה" מהאמת.
בדיוק כמו עולם העסקים, התרגלות לגילוי לב ואמירות ישירות, יכולות לתרום מאוד לביצועים, להערכה העצמית, להישגים של הציבור הדתי ואפילו, עד כמה שזה ישמע מוזר, להתקדמות האישית של כל אחד. כי אם נתרגל לתרבות של גילוי לב אמיתי הרי שפחות אנשים יחששו לבוא וללמוד, להתייעץ, להחליף רעיונות, לשמוע ולחשוף חולשות, כי אף אחד לא יסתיר ופתאום תראה את החולשות שלך והקשיים שאיתם אתה מתמודד אצל אנשים נוספים. זה אכן חזון למועד והוא מצריך טיהור מערכות שלם ותרבות שלימה של גילוי לב ואמירת אמת במשך שנים, אולם הרווח יהיה של כולנו.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה