close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

קח את זה טבעי...

הרב יניב חניאד אייר, תשסז22/04/2007

הרב יניב חניא מנתח את היחס למדינת ישראל (ולהלל, אם תרצו) מנקודת מבט חדשה ולא רגילה... איך יש לחגוג את יום העצמאות?

המאמר פורסם לראשונה בעלון השבת "עולם קטן"

 לאחרונה הייתה לי שיחה מעניינת עם אם שפנתה בשאלה טלפונית לארגון "לב אבות", שבו אני "מחזיק כוננות" מידי פעם. האם סיפרה שביתה המתבגרת מגיבה מוזר ובאלימות מילולית לכל מיני דברים שנאמרים לה. שאלתי את האם איך הבת מסבירה את התגובות שלה, והאם מאוד הופתעה... "מה זאת אומרת איך היא מסבירה, בכלל לא שאלתי אותה". לאחר מכן היא פרסה באזני תורה פסיכולוגית שלימה (ומוכרת, יש לומר) שמאוד חשוב לה לא לאבד את הבת, שהיא לא רוצה להחמיר את התגובות וכדומה... ולכן היא מעדיפה לפנות לייעוץ להורים

מאשר להתעמת עם הבת בעניין.
כהמשך, ברור שהאמא מאוד הופתעה מהעצה שלי- לכעוס על הבת שלה ולומר לה שההתנהגות שלה פשוט לא מקובלת על ההורים. ככה, בפשטות בריאה ואמיתית... לבוא ולהגיד שזה פשוט לא יתכן, לא הגיוני ולא מקובל.
פעמים רבות ישנה תחושה שהורים בימינו פשוט איבדו את היכולת להיות טבעיים, ישירים, אוהבים וכואבים ולא, זו לא סתירה פנימית. ככה, הכי ישיר והכי אמיתי ו(גם) הכי לבבי.

נדמה לי שתהליך דומה מלווה את הציונות הדתית בשאלת ה"יחס למדינת ישראל". כמו בשאלות רבות, גם כאן אנחנו מאוד אוהבים לדון, לנתח, לשאול ולהשיב- עד שבמובן מסויים איבדנו את הבריאות הטבעית ואת היחס ה"רגיל" למאורעות. בהתנתקות, כמובן, הדברים בלטו מאוד. ניכר היה שיש פער עצום בין השאלות שנשאלות מאז לבין התשובות. השאלות הן, פעמים רבות, "שאלות בטן", ישירות מהכאב, מהעלבון ומתחושות התסכול והתשובות באות ממקום אחר לגמרי, עליונות כאלה, "מנתחות", מסבירות מקורות שונים ופעמים רבות טסות לגבהים אדירים.

כמובן שאין שום רע בתשובות עמוקות ובחינוך למורכבות ובודאי שאין רע בעיסוק וניתוח מקורות תורניים... אלא שנדמה שבתשובות מעין אלה העניין המרכזי מתפספס. כי לא, לאף אחד מהשואלים אין שום כוונה לרדת מהארץ, ואף אחד לא מתכנן לחזור לאירופה המזוויעה, להיפך- פעמים רבות הכאב הגדול ותחושת העלבון נובעים דווקא מהוודאות הגמורה שבתחושת היותנו שייכים, כלומר: הכאב שגורם לנו מצבה של המדינה נובע מתחושה ברורה ומוחלטת שהיא שלנו ואנחנו חלק ממנה וזה גם מה שמחמיר את התסכול! על פי אותו הגיון, דווקא האמונה שלנו בצה"ל מביאה לכעס הנורא כאשר הוא משמש ככלי לגירוש ועוד...

אולי, בדיוק כמו ההורים של ימינו, אנחנו צריכים ללמוד להיות טבעיים ביחס למדינה. יתכן שזה עניין של דורות, אבל נדמה שהויכוח על היותה של המדינה אתחלתא דגאולה ועל היותו של הציבור הדתי לאומי חלק מרכזי וחשוב ממנה הוא כבר נחלת העבר. האם יש באמת מישהו שפוי שחושב שחס וחלילה כל מה שיש כאן ימחק, מיליונים של יהודים ילכו ל (וכאן איננה רוצה אף להקליד את המילה) ואז פתאום יבוא המשיח?
אנחנו כאן, מבינים את החשיבות של מה שנבנה, מכירים בקרבנות שהוקרבו על מזבח העם והמולדת- ומתוך כך, כבנים לארץ הזאת, אנחנו כועסים, נלחמים על דעתינו, מנסים להחיל את דרכנו וכואבים, כואבים מאוד, על הנפילות שהמדינה גורמת לעצמה בדרך. יתכן שיש כאן התקרבות לדרך הספרדית (הכוונה היא לרבני הספרדים בתחילת דרכה של המדינה), של הקשר למדינה. מצד אחד אהבה פשוטה, ישירה, רגילה ומושרשת למדינה, לדגל וליהודים שמרכיבים אותה ומצד שני דווקא הישירות הזאת מאפשרת לכאוב באמת, בטבעיות גדולה, להרגיש תסכול מהכיוון שהדברים כאן תופסים לעיתים קרובות. בדיוק כמו שאפשר לשמוע בבתי הכנסת, בין מנחה לערבית, השמצות קשות על המגרשים ולצידם... שרק תעיז להגיד מילה על "חיילי צה"ל"... וכן, באיזה שהוא מקום הם יודעים שזה אותו דבר.

כמו בתחומים רבים אחרים, אני חש שגם ב"שאלת היחס למדינת ישראל בימינו", יש מקום לטבעיות יתירה, אהבה וכעס, קרבה וריחוק שהולכים ביחד כמו במשפחה. לפחות עד הפאנל הבא שיערך במרכז השכונתי בשעה 18:00.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה