close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

אהבת ישראל מעשית

הרב יניב חניא  כז טבת, תשסז  1/17/2007

במפגש שנערך לאחרונה בין אברכים "פעילים" לבין אחד מראשי העמותות הותיקות שעוסקות בהחזרה בתשובה במגזר החרדי, שאל מנהל העמותה את האברכים מה הם חשים כאשר הם רואים יהודי שמחלל שבת, או יהודיה בלבושה בצורה מאוד לא צנועה...

המאמר פורסם בעלון "קומי אורי", טבת התשס"ז

 בפרשת וישלח מתארת התורה את התנהלותו האיטית של יעקב אבינו לפחות פעמיים. הפעם הבולטת יותר היא כאשר יעקב אומר לעשיו "ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה ולרגל הילדים..." והפעם השניה היא נסתרת יותר, כאשר חז"ל מדייקים שיעקב אבינו התעכב בדרכו מהירדן עד באר שבע לפחות שנה וחצי.

מעיון בדברי חכמים על הפרשה, נראה שיחסם של חז"ל למהירות התנועה האיטית של יעקב שונה מפעם לפעם, מצד אחד חכמים משבחים את "הרחבת הדרך" של יעקב ומציינים את העובדה שהמפגש בהר שעיר עתיד להתבצע בימי המשיח ומצד שני חכמים מדייקים מהכתוב שהליכתו האיטית כל כך של יעקב לקראת אביו הובילה למקרים המסובכים והקשים שאירעו לו בדרך.

נראה שההבדל בגישתם של חז"ל נובע מהשוני בין המקרים. במקרה הראשון, יעקב אבינו מדבר על האידיאל הרחוק, על דרך רחוקה שסופה הוא ב"סוף העולם" ובגאולה השלימה. ובפעם השניה מדובר על התנהלות מעשית ויום יומית של יעקב אבינו ובניו. כאשר יעקב מביט רחוק, לגאולה עצמה, הרי שיש מקום וצורך בהתנהלות איטית ורק ראיה ארוכת טווח ועליונה יכולה לתת את הכוחות הדרושים להתמודדות. אולם כאשר מדובר במשימה מעשית ועכשווית, כמו ההגעה מהירדן לחברון, הרי ששם אין מקום להליכה האיטית, הצופה רק למרחוק. ישנם מקרים שבהם צריכים להיות מאוד מעשיים, החלטיים ולצעוד מהר.

כמובן שצריכים להיות יחסי גומלין בין הראיות השונות. הראיה העכשווית והמעשית צריכה להיות מושפעת מהראיה רחוקת הטווח והרוחנית יותר (ולעיתים גם להיפך), אולם ערבוב ו"זליגה" של דרכי התנהגות בין שתי תפיסות העולם, יכולים להיות הרי אסון, כמו שהיה אצל יעקב אבינו בדרכו ארצה.

לעיתים קרובות אני חש שיש להפעיל את אותו סוג של חלוקה כאשר ניגשים למקצוע התורני, על פי הגדרת הרב, של אהבת ישראל. נקדים ונאמר, למן הסר כל ספק בתחילה- אהבת ישראל צריכה לכל אשר בשם ישראל יכונה, אהבה עמוקה, אמיתית, בוערת בעצמות ומשפיעה על כל נקודת מבט ועל כל פעולה שאנו עושים. אנו צריכים לחנך את עצמנו ולהביא את עצמנו למצב שבו כאבו של כל יהודי, באשר הוא, הדברים שמעניינים אותו, מצבו הרוחני והגשמי- הם בראש מעיננו. מותר לאהבה זו לקלקל את השורה ולהוביל למצב של שפיטה לא אוביקטיבית ומוטה לטובה של אחינו בני ישראל. אולם, לעניות דעתי חייבת להיות בבסיס האהבה הזו גם מטרה ברורה וישימה...

במפגש שנערך לאחרונה בין אברכים "פעילים" לבין אחד מראשי העמותות הותיקות שעוסקות בהחזרה בתשובה במגזר החרדי, שאל מנהל העמותה את האברכים מה הם חשים כאשר הם רואים יהודי שמחלל שבת, או יהודיה בלבושה בצורה מאוד לא צנועה... האברכים, שהיתה להם גם מטרה להרשים את מי שאחראי על חלוקת הכספים במערכת, העלו תחושות שונות שהם חשים, החל מצער ורחמים ועד כעס ופגיעה אישית... מנהל העמותה הקשיב לכולם ובסופו של דבר אמר שכל התחושות הללו אכן צריכות להיות שם, אולם התחושה המרכזית של מי שרואה יהודי מחלל שבת צריכה להיות שהיות שאני עצמי מחלל שבת. הצער על חילול שבת של האחר צריך להיות בדיוק כאילו אני עצמי נכשלתי בעוון הנורא... ללא ספק מדובר על משימה קשה, גם ברמת הקשר שצריך לחוש לבני ישראל, אולם בעיקר בגלל העובדה שהתחושות האחרות מחפות על התחושה הטבעית הזו. לאחרונה יצא לי לבלות "שבת חתן" בבית מלון במרכז תל אביב ואני זוכר את התחושה הקשה שלי כאשר השבת (לא) ירדה על העיר... העסקים המשיכו כרגיל לחלוטין, החנויות פתוחות, בתי הקפה הומי אדם... מוניות, בתי מלון שוקקים, סופרמרקטים והצער העמוק על ה"מצב" מכסה את הכל, יוצר בלב חיץ של ממש ביני ל"בינם", מין רצון כזה לחתוך את התינוק לשניים, כדי לא להרגיש את הלב נחמץ מכל מכונית שעוברת... ובכל זאת, המטרה המעשית צריכה להיות להרגיש שאתה עצמך שם, שדמך ובשרך נהנים עכשיו בבתי הקפה, תוך חילול שבת או חג המוני.

תחושה כזו צריכה להוביל ל"אהבת ישראל" שכולה מעשיות. נדמה לי שבמצבים הללו אמירה "רוחנית" מידי של ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא, היא לא במקומה. כמובן שהיא נכונה, אולם היא צריכה להיות רחוקה מהמציאות. צריך לגבש את התחושות הללו למצבו של יעקב אבינו בדרכו ארצה- מעשיות, זריזות ופעילות ערה. בדיוק כשם שלא הייתי סולח לעצמי על חילול שבת ושם שמיים, והייתי מחפש דרכי שיפור וקידום- כך אני חייב לחוש כאשר מישהו אחר מחלל קודשים. הרצון לשנות, להשפיע ולקדם נובע בראש ובראשונה מתוך אהבת ישראל טהורה. גם אהבה ליהודי האחר ומשפחתו שהייתי רוצה ל"זכות" וגם אהבה לאומה הישראלית, ככלל, שכל עוון בודד מרחיק אותה ממטרתה.

פעמים רבות ישנה את התחושה שערבוב התחומים באהבה ישראל שלנו מוביל לאובדן העצמיות והדרך האישית של האוהב, לויתור על ערכים שאנו מאוד מאמינים בהם בגלל אהבת אמת ורצון להימנע מלומר ולעשות דברים חדים מידי. אולם טענתי היא שדווקא אהבה זו צריכה להוביל ליותר מעשיות, לחיפוש דרכי השפעה אמיתית על המציאות שסביבנו וסביב עם ישראל.

בתקופת ההתנתקות כתבתי מכתב לרב חשוב שהרבה להתבטאות נגד אמירות חדות מידי של הציבור האמוני מול הממשלה והמבצעים בפועל של התוכנית, סגנון הטענות של הרב היה מבוסס על העיקרון שאהבת ישראל צריכה לכסות על הכל, על הכעס, על תחושת העוול, על התסכול ועוד, שלדעתו, מהם נבעו האמירות החדות. במכתב כתבתי לרב שלדעתי דווקא אהבת ישראל צריכה להוביל למלחמה קשה ככל הניתן בתוכנית הגירוש. דווקא האהבה המעשית גורמת לי לחוש את האסונות שיביא המהלך, כמעט יכולתי לספור את ההרוגים שתביא התוכנית, את ההתעצמות של כוחות הרשע, את הטילים שינחתו... בדיוק כמו שהמאבק נגד הסכמי אוסלו נבע לא רק מדאגה לארץ ישראל, כי אם בעיקר מדאגה לנדוניה שיביאו איתם הארכי מחבלים כשיבואו לארץ הקודש. אני זוכר לילות ללא שינה, בתקופה ההיא, שבהם ראינו בעיני רוחינו את אלפי ההרוגים שיביא איתו הסכם אוסלו ודווקא תחושת בכאב הזו, של עם ישראל, היא זו שדחפה לפעולות יותר חד משמעיות נגד ביצועו.
 
מבחינות רבות השאלה הזו הביאה למיצוי את שאלת "אהבת ישראל המעשית". אולם ניתן לפגוש את הסוגיה במקומות ובתחומים אחרים לגמרי. אימי, שתחיה, מרכזת בצפת את "מרכז החסד" ובית התבשיל המחלק מידי יום מאות ארוחות ומידי חודש עשרות רבות של סלי מזון לתושבים. אני מעיד עלי שמיים וארץ שליבי נחמץ פעמים רבות למשמע הסיפורים הקשים שמלווים את הפעילות ושבפעמים הבודדות שהצטרפתי ל"חלוקה", חשתי את עוצם הכאב של המשפחות ואת הקשיים חסרי התכלית שבהם הן נתונות. אולם, פעמים רבות אני חש שמבחינה מעשית, מבחינת אהבת ישראל מעשית, חלוקת סלי המזון איננה הפתרון הנכון למצוקות ולכן ממילא איננה מבטאת אהבת ישראל בגדרה העליון. כמובן שברור שינן משפחות שזו הדרך היחידה לעזר להן וברור ש"כל הפושט יד נותנין לו", אבל אי אפשר להתחמק מהראיה המפוכחת שצריך כאשר ניגשים לעזור באמת ליהודי.
כמובן שחייבים להיזהר גם מזליגה הפוכה ואסור להגיע למצב שבו אנו מתעלמים ממצוקות מעשיות של יהודים בגלל מבט מעשי מידי או מגיעים לאמירה של "ממילא תקנה בכסף שלי שתיה חריפה ולא אוכל לילדים ולכן אני לא נותן לך כלום"... הבחינה חייבת להיות אמיתית, כנה ומושפעת מהאהבה הרבה שאנו חשים למבקש בגלל עצם היותו בן לעם ה' ובנו יחידו של הקב"ה. ולעיתים גם ברור שדוק הדמעות צריך לכסות על עין השכל ולהוביל לפתיחת הארנק גם למי שאולי יהנה מהמתת רק בחיי שעה, מכיוון שגם חיי שעה של יהודי קרויים חיים. אולם כגישה, כדרך כללית לציבור, צריך להיות מעשיים.
 
ומכיוון שעסקנו במעשיות, הרי שפטור בלא משהו מעשי אי אפשר. כמעט כל מתרים מתחיל יאמר לך שהרבה יותר קל לגייס כספים ולארגן פעילות של חסד, במובן הפשוט של המילה. גרעינים תורניים רבים אף "בורחים" לכיוון הזה ופותחים "מועדוניות", "בתים חמים", מרכזי חלוקת מזון ועוד... חלק מהעמותות (בעיקר חרדיות) שאיתן אני בקשר אף הופכות את העניין לאסטרטגיה של ממש- "מכיוון שאף אחד לא יסרב לקבל ממך סל מזון ולעומת זאת רבים יסרבו לבוא לשמוע שיעור, הרי שעדיף ללכת על סלי המזון... ומשם למשוך אנשים". לעניות דעתי אהבת ישראל מעשית, רצון אמיתי לקדם את בניו של הקב"ה למקומם הטבעי, חייב להיות כלול בהפניית משאבים (מעשית לחלוטין, החל מתורמים גדולים וכלה בהוראות הקבע של כל אחד מאיתנו) לטובת קירוב רוחני, בירורים רוחניים, הפקות של תכנים שידברו אל העם ויגדירו לו את החסר ועוד... בסופו של דבר נראה שהוכח כבר שזו הדרך האמיתית לעזור לאנשים ולאהוב את ישראל.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה