close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

ברק מסנוור בעניים

הרב יניב חניאכח אייר, תשסו26/05/2006

במילים הכי מיושנות שאפשר למצוא: "מי שמתחתנת עם גוי, כורתת את ענף קישורה לעם ישראל, מוציאה את עצמה מהכלל". יותר מזה, נאמר עם דמעות שמהיכרות עם משפחת אברג'ל המעטירה ורבניה, הענף הנכרת הוא ענף חשוב, ושמאות אבות ואמהות קדושים יתהפכו בקברם בצער איום בזמן שהזיקוקים יתפוצצו אחרי חופת המילניום

החל מסיום העונה באנ.בי.אי, בשבוע שעבר, התחילו עיתוני הספורט והרכילות בארץ לעסוק באינטנסיביות במה שמכונה בפיהם "חתונת המילניום". שארס, שחקן הכדורסל האוקראני של מכבי תל אביב (לשעבר, היום באנ.בי.אי) מתחתן עם מיס עולם היהודיה מאשקלון, לינור אברג'ל. העיתונאים, שלא כהרגלם, נוטפי נופת צופים... הם מספרים לקוראים השוקקים מתי "לינור אמרה את הכן הנכסף...", כמה נרגשת היתה הפגישה בשדה התעופה, כמה התגעגע השחקן לאשתו לעתיד ועוד... וזאת כנראה רק ההתחלה, עד ל"חתונת המילניום" כולנו נוצף בפרטים ובפרטי של האירוע הגדול. מי יהיה (סילברטאים וספורטאים), מי לא (רב,לפחות

יהודי, לא יהיה שם), מה יאכלו וכדומה...
ובכל זאת, דקה לפני שאבק הכוכבים חודר לעינינו, אנחנו רוצים להזכיר, לזעוק ולבכות: מדובר בחתונה של יהודיה לגוי, אלוקים אדירים...
כאשר אנחנו מדברים על התבוללות איומה- אנחנו מדברים בדיוק על זה, כאשר אנחנו מזכירים את ה"שואה השקטה"- זה בדיוק מה שעומד לנו בראש, האובדן של 70% מעם ישראל, העובדה שהעם היהודי קטן משנה לשנה- זה חתונה של בת ישראל עם אוקראני.
בל נניח לרעש ולצלצולים לבלבל גם אותנו, בל נניח לסחרור הכוכבים לשבש גם לנו את האמיתות הפשוטות ביותר של חיינו. נרשה לעצמנו להניח בצד את הציניות ונאמר בצורה הרגשנית ביותר, במילים הכי מיושנות שאפשר למצוא: "מי שמתחתנת עם גוי, כורתת את ענף קישורה לעם ישראל, מוציאה את עצמה מהכלל". יותר מזה, נאמר עם דמעות שמהיכרות עם משפחת אברג'ל המעטירה ורבניה, הענף הנכרת הוא ענף חשוב, ושמאות אבות ואמהות קדושים יתהפכו בקברם בצער איום בזמן שהזיקוקים יתפוצצו אחרי חופת המילניום.
בדיוק כמו בסיפורו של רבי נחמן מברסלב, נסמן את עצמנו בתו על המצח, לא ניתן (לפחות הפעם) לסיקור העיתונאי האוהב ולמסכת האושר והעושר לאטום את מוחינו לאמיתות הפשוטות של החיים ונבכה על ההתבוללות האוכלת בנו בכל פה, גם כאן, בארץ ישראל.

ובכל זאת, צריך להבין איך זה קורה בקלות רבה כל כך, לא רק לאדם הפרטי ולמשפחתו החשובה, אלא גם לנו. מדוע שוב, דברים שהיו נראים ברורים לחלוטין, הולכים ומאבדים את בהירותם?
נדמה לי ש(לפחות) אחת התשובות טמונה בסינוור הגדול של הכל, ב"אלוהי המסיכה" שכולנו סוגדים לו יותר ויותר.
מסיכת ה"שמחה", מסיכת ה"אושר", מסיכת ה"כאילו הכל אצלם נהדר ורק אצלי הכל דפוק...". האורות מנצנצים, הכוכבים מחייכים, העיתונאים מדווחים בטירוף... ועוד משהו פנימי ואמיתי נמחק אצלנו בלב, בתובנה. עוד אמת מושלכת כי כולנו מרקדים בפני המסיכות. אנחנו יודעים בתוכנו (בשלב ההתחלה) שזה לא בסדר, שיש כאן חטא שאף אחד ואחת מאיתנו לא היה עושה תחת נשק שלוף... אולם, אנחנו קוראים בשקיקה את הכתבות, מסתנוורים מהתמונות (שעוברות טיפול של "תיקון פגמים", הוספת "צבע חזק", טשטוש הרקע והבלטת ה"יפה"), צופים בפטמת הזכוכית המטמיעה בנו את השקפתה עולמה... ולאט לאט נופלת החומה, ועם שיצא מהשואה, מובל לחופה לקול מנגינות עוגב... מאבד את עצמו לדעת.

המאמר פורסם גם בעלון הנוער "עולם קטן"
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה