close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

חג העצמאות תשס"ד – הרהורים/ יונתן

מהגולשיםיד אייר, תשסד05/05/2004

מדוע נקבעו התאריכים לימי ההודיה בתאריך שנקבעו? יונתן מעלה שורה של הרהורים ודיונים מעט הלכתיים.

השנה, עבי סכנת ה'התנתקות' באופק, העלתה שוב מתוכי תקופת יום השואה – יום הזכרון – חג העצמאות, וביתר חדות, הרהורים מטרידים. אבקש לשתף

את הקוראים בהתחבטויותיי, ותשועה ברב יועץ (משלי י"א י"ד). כידוע, יום-השואה לא נקבע ע"פ גדולי ישראל. מעבר לשאלה היסודית, האם ראוי לקבוע יום מיוחד לזכר השואה בנפרד מימי האבלות האחרים, הרי שחודש ניסן בודאי איננו הזמן לכך. (שו"ע או"ח סי' תכ"ט ס"ב, שאין נפ"א ואין מספידין ואין מתענין בו כלל וא"א צידוק הדין ואין מזכירין נשמות בכל חודש ניסן.) לפחות היה צריך לדחות זאת עד לימי האבלות של ספירת העומר. הרבנות הראשית לישראל קבעה את תענית עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי. ואילו תחילת חודש אייר, הנמצא בתוך תקופת האבלות של ספירת העומר לפי כל הדעות (עיין שו"ע שם סי' תצ"ג ובמשנה ברורה שם ס"ק י"ד ט"ו, שישנם שלשה מנהגים בדבר, וחלקו הראשון של אייר בכלל לכולי עלמא) איננו הזמן האידיאלי לחגיגת עצמאותנו. לעד"נ שע"פ התורה היה ראוי לחוג את הישועה והפדות שבהקמת מדינת ישראל בזמן סיום מלחמת הקוממיות, שאז חלפה הסכנה לעצמאותנו, ואף לעצם קיומינו ר"ל. ולא בזמן הכרזת העצמאות, שכשלעצמה, ללא מימושה בפועל, עדיין אין לה משמעות מהותית. הרי אז הסכנה היתה בשיאה והמלחמה רק התחילה. לאחר הנצחון המופלא על צבאות ערב המאומנות והמצוידות, אז הזמן להודות על הנסים שבמסירת רבים ביד מעטים וכו'. ואולי בסביבות שבועות, חג עצמאותנו המקורי. ובפרט, שלרוב חל החג [כמו השנה, אלא שהשנה דחו את החג ליום שלישי] בתענית שני קמא מתעניות בה"ב. (שנקבעו משום שחוששין שמא מתוך משתה ושמחת הרגל באו לידי עבירה כמו שמצינו באיוב, שם סי' תצ"ב ובנ"כ. ויש אומרים סליחות אף אם אין מתענים.) והנה, השאלה ההלכתית בדבר כחינו לחדש חגים (אמירת הלל, הסתפרות לכבוד החג, וכו') איננה פשוטה (עיין למשל שו"ת יביע אומר חלק ו' סי' מ"א, הדן בארוכה בצדדים לכאן ולכאן). ובודאי שאין לנו לערער על הכרעת גדולי התורה שלנו שהורונו בכך בשל גודל ההודיה על ראשית צמיחת גאולתנו. אך בה"ב איננו בטל, ואם התענית הראשונה מפנית את מקומה בפני החג, הרי עדיין השנים האחרות במקומן עומדין. אך זה יוצר לנו מושג מוזר וקשה לעיכול-רעיוני, ה"ב במקום בה"ב. [ואולי היה צריך לדחות את בה"ב לשבוע השני של אייר? הרי מברכים בה"ב בשבת הראשון שאחר ר"ח אייר (כי בניסן אין זה ראוי), ואם בדר"ח אייר חל בשבת אזי הכרזת בה"ב הינה בשבת השניה של אייר, ח' בו. וא"כ לאחר חידוש חג העצמאות אולי גם כשחל בדר"ח ביום חמישי יש להכריז בה"ב בשבת השניה של אייר, י' בו? ובה"ב יהיה בימים י"ב ט"ו וי"ט בו, במקום ה' ח' וי"ב בו. ובזה היה רווח שהתעניות יכפרו דרך אגב גם על עבירות אפשריות בחג העצמאות. (ואף שאחרי שבועות אין עושין בה"ב, רק אחרי פסח וסוכות, כי בחג של יום אחד אין חוששין. ודוק.) אלא שגם זה א"א, שתענית חמישי תהיה בפסח שני.] ובאמת הכרזת העצמאות נכנסה לתוקף בחצות ליל שבת קודש ו' באייר, עם סיום המנדט. ואף אם כבר קובעים את החג לפי ההכרזה ולא לפי הנצחון, כפי שכתבתי לעיל, עדיין מועדו הנכון היה צריך להיות בשעת התחולה המהותית של ההכרזה ולא בשעת ההכרזה גרידא. וגם הכרת אומות-העולם ניתנה כשכאן בארץ ישראל כבר היה שבת. וזה היה חוסך את הבעיה של חלות החג בתענית. [זה גם היה מונע הרבה מהבעיות של חילול-שבת עקב החג, והקדמתו ודחייתו בשל כך, שאדון בהם להלן. כי ה' באייר חל בימים ו', ז', ב', וד' בשבוע, ובכולם חוץ מיום רביעי ישנם בעיות, מה שאין כן בו' באייר.] וישנו אי-נחת מרובה מאופן ציון הימים, הטקסים הגויים המערביים-שטחיים שאימצה הציונות-החילונית, (הצפירות וכו'), והצמדת יום הזכרון ליום העצמאות. איך אפשר לעבור ברגע אחד מאבילות לשיא השמחה והעליצות. הלא זה כמו להצמיד את תשעה באב לפורים. [כמה שונה הזכרת-נשמות יהודית שמהותה פעולות לע"נ בעולם הנצח, לבין 'זכרון' מערבי רדוד בעולם שהוא ח"ו ג'ונגל משוכלל ביקום מקרי. מכזה 'זכרון' אפשר ואפשר לעבור כהרף עין לחגיגות של הוללות גשמית. אך לא כאלה חלק יעקב (ירמיהו י' ט"ז).] רק השבוע קראנו בפרשה ובחקותיהם לא תלכו (ויקרא י"ח ג'). ומזה מגיעים לענין הקדמת צמד-הימים ואיחורם. [הקדימו הרבה פעמים, אך זוהי הפעם הראשונה הזכורה לי, שדוחים.] מחד, אקדומי פורענותא לא מקדמינן. ומאידך, היכן מצינו דחיית חג. אך מעבר לכך, יצא השנה שציינו את יום-הזכרון ביום ה' באייר, ואידיאולוגית א"ז פשוט להתאבל ביום שהוא במהותו יום שמחת עצמאותנו. בודאי שיש לעשות כל שנדרש למנוע חילול שבת, אך יש לשים לב לכרסום שזה גורם במעמדו של היום כחג בעל משמעות מהותית-אמיתית. חושבני שרבים בציבורינו שותפים להרהוריי המודחקים. קיבלנו על עצמנו בדיעבד את קביעות הציונות-החילונית בנושאים אלו. גדולינו עשו זאת בבחינת ועל כל פשעים תכסה האהבה (משלי י' י"ב). חוששני שקטנינו קבלו זאת כמובן מאליו מתוך רגש-נחיתות לא-מוצדק-מאין-כמוהו כלפי הציונות-החילונית (ואין כאן המקום להאריך בזה). ובתווך נמצאים אנחנו המהרהרים. מוטב לשים את הדברים על השלחן ולטפל בהם בכנות עד מקום שידינו מגעת, ויפה שעה אחת קודם. ונבקש מהציבור, הנה כלכם בני ישראל הבו לכם דבר ועצה הלום (שופטים כ' ז'). נקודות מעין אלו, העלולים להתפרש ע"י הנוער הנפלא שלנו, הביקורתי והאידיאליסטי, כחוסר-עקביות השקפתי, מהווים סכנה נוספת בדרך העקלקלה לנשירה, ר"ל. לע"ד, עצם העלאת הנושא וההתבוננות בשאלות, עוד לפני התשובות והמסקנות, יועיל לחיתוי וניטרול הפצע. זה רק יחזק אותם, ואותנו. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. לפני בא יום ה' הגדול והנורא.
הוסף תגובה
הדפס את המאמר
המלץ לחבר
הגדל /הקטן טקסט
שמור קישור
שם השולח
תוכן ההודעה