close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

האם היהדות מתנגדת לכוחות החיים?!

הרב שי הירשד שבט, תשעב28/01/2012

מתבגרים דתיים רבים חשים בעצמם את הניגודיות הקיימת בין דרישות ההלכה בתחום הצניעות לבין "דרישותיהם" הנפשיות והגופניות בתחום זה. בחוויית הקיום שלהם הם חשים כי ההלכה מתנגדת באופן מוחלט לחיים הטבעיים.

תגיות:

גיל הנעורים והעיסוק בנושאי זוגיות:
אחד הנושאים המעסיקים ביותר את בני הנוער הוא תחום היחסים בין המינים וההתמודדות עם כוחות החיים והיצרים השונים ובעיקר יצר העריות.

לרבים מבני הנוער, הנמצאים בעיצומה של "מלחמת עשר השנים", עולות שאלות רבות בתחום המותר והאסור. כמו כן, רבים מהם לא מסתפקים אך ורק בשאלות אלו והם שואלים את עצמם שאלות נוספות מתחום ה'ראוי' ו'הנכון'.

הם מבינים אומנם שעליהם לחכות לשלב המתאים על מנת ליצור קשר בר קיימא ויציב, אולם ערפל כבד מעיב על הציפייה הזו. הם עוסקים בשאלות שלא נותנות להם מנוח ובהן:


האם התורה אכן מתנגדת לחיים במובן הכי טבעי שלהם?! מדוע הלכות צניעות כל כך מקשות על החיים?! האם יש למה לצפות בעתיד בתחום זה?! האם הציפייה תשתלם?!

בשאלות אלו נעסוק בשורות הבאות. העיסוק בנושא זה מעל בימה ציבורית זו, מבוסס על הנחייתו של בעל 'החפץ חיים' זצ"ל, כי בימינו ראוי שההורים (והמחנכים) ישוחחו עם ילדיהם סביב ההגעה לגיל ההתגברות בנושאים אלו. לא כולם זוכים לשיחה כזו ויש בדברים שלהלן משום רקע חשוב לשיחה שכזו.

כמו כן, עלינו לזכור כי תחום זה מהווה חלק חשוב בתורה ועל כן אין מניעה לעסוק בו וזאת משום שאנו לא בוחרים בצורה סלקטיבית באילו חלקים של התורה לעסוק ובאלו לא. עבורנו, התורה כולה היא אלוקית ויש לעסוק בכל חלקיה. לא בכדי, תקנו חז"ל את הקריאה בפרשת העריות לתפילת המנחה ביום הכיפורים, כדי ללמדנו שגם כאשר אנו משולים למלאכים עלינו להיות מודעים לעוצמתם של כוחות החיים. נסכם את גישתנו בקביעה כי גם בצניעות יש לעסוק אך בצניעות.

קושייה קיומית:
מתבגרים דתיים רבים חשים בעצמם את הניגודיות הקיימת בין דרישות ההלכה בתחום הצניעות לבין 'דרישותיהם' הנפשיות והגופניות בתחום זה. בחוויית הקיום שלהם הם חשים כי ההלכה מתנגדת באופן מוחלט לחיים הטבעיים. תחושת שניות זו לובשת מעטה פילוסופי ובפיה הטענה: אם התורה אכן ניתנה ע"י יוצר האדם המכיר את טבעו, כיצד יכול להיות שהיא סותרת תכונה טבעית מובהקת כל כך?!

תחושה נוראה שכזו, אם לא תזכה למענה חינוכי ראוי, עלולה להביא בסופו של דבר לעזיבת התורה ולאי שמירה על מצוותיה או לחלופין, למעידה חמורה לא פחות, בדמות התכחשות לעצמיות. זאת היא הטרגדיה הנוראה של תחום הצניעות, 'צבת בצבת עשויה', את הקשר הזה קשה מאוד למתבגרים הצעירים להתיר בכוחות עצמם. בנקודה זו הם פונים אל הוריהם ומחנכיהם ומבקשים את עצתם והדרכתם. "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי".

קריאת כיוון:
ראשית כל, נאמר באופן הברור ביותר - היהדות מקדשת דווקא את החיים ולא את ההימנעות מהם. הברכה האלוקית הראשונה לבני המין האנושי הייתה: "פרו ורבו" – ישוב העולם ותיקונו. הלכות צניעות אם כן, אין מגמתן להילחם ולהמעיט את כוחות החיים כי אם להוות הגנה מפני סילופם של כוחות החיים והאהבה, עד לכדי התדרדרות ב'מדרון חלקלק ומהיר' לתאווה הרסנית שמפוררת את יסודות הקיום החברתי בעולם.

על הפסוק "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א', לא') אומר המדרש: "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" זה יצר טוב, "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" זה יצר רע. וכי יצר הרע טוב מאד, אתמהא! אלא שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה, ולא הוליד בנים ולא נשא ונתן. (בראשית רבה, פרשה ט, סימן ט)

יצר הרע מכונה - "טוב מאוד" והוא האחראי להמשך קיומו של העולם, זאת ועוד, הגמרא בתחילת מסכת חגיגה קובעת כי "לא נברא העולם אלא לפריה ורבייה, שנאמר: "לא תוהו בראה, לשבת יצרה". (ישעיהו מה, יח') וכן, אל חזקיהו מלך יהודה, שהיה מהמלכים הצדיקים ביותר, אמר הנביא ישעיהו כי נגזרה עליו מיתה בעולם הזה וכן שאין לו חלק לעולם הבא וזאת, משום שבטל עצמו מקיום מצוות פריה ורביה, למרות שהיו לו נימוקים לכאורה מוצדקים לכך.

דוגמא מאלפת למצב שהיה שורר בעולם ללא אותם כוחות חיים. ניתן למצוא בגמרא במסכת יומא (דף סט) שם מתארת הגמרא, שבראשית ימי הבית השני, בעקבות חולשות בני דורם אנשי כנסת הגדולה ביטלו את 'יצר-העבודה זרה' והעבירו אותו מן העולם. לאחר מכן, הם רצו לנצל עת רצון זו וביקשו רחמים על מנת שיתבטל גם 'יצר העריות'. אולם, מהר מאוד הם נוכחו לדעת שאין העולם יכול להתקיים בלעדיו, וזאת משום שאפילו בעלי החיים הפסיקו להתרבות ועל כן הם רק 'החלישו' אותו וגרמו לכך שלקרובות משפחתה מדרגה ראשונה, לא יתאווה האדם.

מקור היצרים - בקדושה:
בנקודה זו ראוי להרחיב מעט. מהו מקורה של אותה משיכה מינית, מה מקורו של דחף החיים הזה? אין כוונת השאלה, כיצד מתרחש תהליך זה מהבחינה האנטומית, אלא, מהי הסיבה האמונית לכך שהאדם נברא בצורה כזו שבקרבו הוטבעה משיכה עצמית לצורך זיווגו. על מנת להשיב לשאלה זו, יש לצלול אל עבר אחד מסודות הבריאה. זהו "סוד הנסירה".

על פי הגמרא במסכת ברכות (דף סא') אדם הראשון נברא כיצור מורכב מצד זכרי וצד נקבי מחוברים. "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם" "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך". וודאי שדברים אלו עמוקים מאוד ואין להבינם כפשוטם. אולם הכיוון הכללי הוא כי משמעותה של יצירה אלוקית ראשונית היא כקביעת אידיאל, הגדרת המטרה שאליה יש לשאוף. כלומר, יצירת ישות אחת, המורכבת מצד זכרי (משפיע), וצד נקבי (מקבל) . אדם אם כן, לא "בחר" בחווה לבת זוגו, אלא היא נוצרה כחלק ממנו, אחר כך ה' הפריד את הצד ('הצלע') הזו מהאדם, והיא הפכה לישות עצמאית ('עזר כנגדו') לאחר מכן, ה' הפגיש אותם זה עם זו וברך אותם.

המעשה האלוקי הזה מעלה את השאלה הפשוטה הבאה: אם ה' רצה שהם יהיו בסופו של דבר מחוברים - אז מפני מה הפרידם? ואם רצה שיהיו נפרדים, מפני מה בראם מלכתחילה מחוברים?

התשובה לשאלה זו, תפתח לנו פתח להבנת סוד ברית הנישואין. היצירה הבראשיתית הכופה את ההתאחדות, נועדה על מנת לאפשר את היתכנותו של החיבור הזה מלכתחילה. שהרי, לולי שהיו הזכר והנקבה במהותם 'אחד' – כיצד יכלו שתי מהויות שונות כל כך זו מזו לבוא בברית נישואין ולחיות חיים מאוזנים ומשותפים. ועל כן, ה' יוצר אותם מלכתחילה מחוברים ובכך, סולל למעשה את הדרך להתחברות עתידית עצמית שלהם מתוך בחירה חופשית ורצון עצמי וזאת ע"י החלטתם להתחבר בחזרה מרצונם החופשי ולחיות במשותף. יתירה מזו, דווקא הפירוד הפיזי הוא המעיד על החיבור הנפשי העמוק, שהרי במצב שנוצר לאחר הנסירה, כל אחד מהם יכול היה לקחת את רגליו ולפנות לדרכו, ומשלא עשה כן, הראה את קישורו העמוק כלפי השלמתו ע"י הצלע הנגדית לו. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

פעולת החיבור הפיזי בין האיש לאישה מכונה בתורה "ידיעה" "והאדם ידע את חווה אשתו". "ידיעה", היא הדרגה הגבוהה ביותר של חיבור, דווקא בפעולת הזיווג נמצאת הקדושה העליונה, מפני שבה לא רק נשמתם הרוחנית מתאחדת, אלא גם גופם הגשמי! דווקא האדם הוא המחבר בין רוח וגשם ובין שמים לארץ וזאת מפני שהוא עצמו מכיל את שתי המהויות הללו בעצמו.

המעשה היוצר את חלות האיחוד המחודש שבין האיש והאישה, מכונה: קידושין. יש כאן קדושה! וכך אנחנו מברכים תחת החופה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו ע"י חופה וקידושין... ברוך אתה.. מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין".

"הרי את מקודשת לי" אומר החתן, וזאת מלשון 'הקדש' - מיוחדת לי ומיועדת לי כהקדש (תוספות תחילת מסכת קידושין) זהו מקורם של כוחות החיים, לא יצריות יש כאן, לא תאווה, כי אם קדושה ועשיית רצון ה' וממילא התחברות אליו ולכן, "איש ואישה, זכו - שכינה בניהם" (מסכת סוטה דף יז.) וכאשר הם מתאחדים, אזי ה' בעצמו נעשה שותף איתם בהופעת חיים חדשים בעולם.

קשיים בעיכול...:
ייתכן ולחלק מהקוראים הדברים שכתבנו כאן, נראים כסותרים דברים שהורגלו לשמוע מפי גורמים שונים בנושא ועבורם נוסיף עוד תוספת ביאור.

בספרי הנביאים והכתובים נמשלת מערכת היחסים בין כנסת-ישראל לקב"ה, כמערכת יחסים בין איש לאשתו. הדוגמה הבולטת ביותר לכך "שיר השירים" - שהוא, כדברי ר"ע, קודש קודשים. וכן פסוקים רבים בהקשר הזה מופעים דווקא במגילת החורבן איכה: "בתולת ציון" "הייתה כאלמנה" ועוד.

הגמרא במסכת יומא (נד.) אומרת שבקודש הקודש היו הכרובים בדמות זכר ונקיבה וכשהיו ישראל עושים רצונו של מקום, היו הכרובים מעורים זה בזה כדמות זכר ונקיבה! "כמער איש ולויות" עד כדי כך מגיעים הדברים! דבר זה לא יכלו הרומאים הערלים (כלומר, אטומים רוחנית) להבין, וכאשר נכנסו להיכל חשבו שישראל ח"ו, שטופים בתאוות (כמותם). וכן חז"ל לימדו אותנו שעל הפקפוק בייחוס קדושה לענייני הזיווג נסמית (נתעוורה) עינו של בלעם הרשע. "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל" - בלעם לא האמין ביכולת של קידוש המעשה הטבעי והפשוט וחשב שזהו גנאי לייחס לרבש"ע מעורבות בו. דברים חריפים מאוד בנושא זה נכתבו ע"י הרמב"ן, מגדולי הראשונים, באגרת מיוחדת שכתב בנושא, הנקראת: "אגרת הקודש".

דווקא המינות הנוצרית, שלא יכלה לסבול את מחשבת אחדות השם עד אשר פגמה בשיבושי שילושיה, היא זו אשר דוגלת בדיכוי כוחות החיים של האדם כאידיאל דתי, "אשרי הגבר אשר יסרס עצמו למלכות שמים" נאמר בעוון-גיליון. לנזירים ולכמרים (הקטולים) אסור לשאת אישה וכן נאסר עליהם להרבות בצבירת רכוש גשמי.

לעומת זאת, בישראל, האיש הקדוש ביותר, הלא הוא הכהן הגדול מאחיו, חייב להיות נשוי בעת עבודתו במקום הקדוש ביותר - בית המקדש, ביום הקדוש ביותר בשנה - יום הכיפורים וזאת משום שנאמר בו "וכפר בעדו ובעד ביתו" וחז"ל קבלו שהכוונה במילה "ביתו" לאשתו. אדם שאינו נשוי חסר את חווית החיים הפשוטה, הטבעית והנורמאלית, ועל כן אמרו חז"ל כי "כל אדם שאין לו אישה אינו קרוי אדם". (יבמות סג.)

את 'חומרי הגלם' לבניית כיור הנחושת במשכן תרמו הנשים שהיו מקושטות במצרים. הן הביאו את המראות שבהן הן היו מתייפות עבור בעליהן ("מתגנדרות") במצרים וע"י כך גרמו להמשך קיומו של העם היהודי כאשר הגברים היו שבורים מעול הנוגש המצרי. "תחת התפוח עוררתיך" ועליהן אמרו חז"ל שהן היו הנשים הצדקניות שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים. ועל כן, דווקא מראות אלו נתרמו למשכן וביותר יועדו לכיור הנחושת, שממנו מקדשים הכוהנים את ידיהם ורגליהם בהיכנסם לעבודה מידי יום וכן ממנו היו משקים את האישה הסוטה, שלא למדה ממעשי אותן נשים צדקניות והפכה במעשיה ('מעשה בהמה') את היופי האסטטי למקור פירוד, במקום למקור של איחוד.

היום יום הולדת:
גיל החיוב במצוות הינו שונה בין המינים. אצל הבנים הוא שלוש עשרה ואילו אצל הבנות הוא שתים עשרה. מדוע דווקא בגיל זה הופכים הילדים להיחשב כמבוגרים. ההלכה, קבעה קריטריון ברור והוא בשלות מינית. (לא אינטלקטואלית שכלית אלא מינית!) שינויים במקומות צנועים שבגוף מסמנים את עובדת הפיכתו של הילד לבוגר המסוגל להוליד ואת בשלותה של הנערה להיות לאם. המשמעות האמונית היא אדירה, הקב"ה סומך על בני הנעורים והפקיד אצלם את האוצר הגדול ביותר שקיים בעולם, את היכולת להיות שותף במעשה בראשית בהעמדת דורות המשך שישביחו את מעשה ה' שבבריאת העולם. ולכן קיימת הציפייה מהם לשמור אמונים ולא למעול בשליחותם ולהעביר את הפיקדון הלאה לדורות הבאים בקדושה ובטהרה.

לנצח ולייסד את המלכות:
האנושות כולה מאוחדת בכמיהתה לחיים. האדם באשר הוא, מחפש את 'עץ החיים' והוא מתייסר במאבקו עם מר המוות. וזאת משום שהכמיהה לחיים, גנוזה עמוק בנפשו של האדם.

באדם ישנה מציאות רוחנית, נשמה, שמקורה הוא בעולם ללא זמן, היא מעל מושגי הזמן ונצחית. 'נצח' - אינו רצף של זמן בדידי אינסופי, אלא מהות אחרת, אופן קיום אחר, ללא זמן, ללא קצבה וללא הגבלה. האדם כמה לחיות לנצח. הוא רוצה להיות בן אלמוות, כמו נשמתו.

אולם, כיצד מתיישם הדבר בפועל? מסביר הרב קוק זצ"ל, כי יש רק שאיפה אחת יותר חזקה מרצונו של האדם לחיות והיא רצונו להחיות! שאיפה זו מתממשת באמצעות ילדיו. וכך כתב הרב קוק:

"יצרא דעריות יוכל ללפף (לאחוז) את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם...ולעומת זה (במקביל לכך) בקדושה יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות" (שמונה קבצים א, שנ"ז) כוח ההולדה הוא יסוד התחברות האדם אל הנצח. על כן הקפידו חכמים, ובעיקר המקובלים בעלי הסוד ופנימיות התורה העוסקים תדיר בחיבור זה אל הנצח, בהדרכתם על שמירת כוחות החיים בקדושה ובטהרה והכנתם לקראת ייעודם.

מקור החומרה היתירה שהתורה מייחסת לחטאי עריות הינו משום שגילוי עריות הוא ניתוק כוח הנצח ממקורו, זוהי חתירה תחת המרקם החוקי המוחלט המהוה את הבסיס המוסרי לקיום העולם.

לפני שיעסקו בבא העת, בחיבור אל הנצח ובקיום העולם, על המתבגרים הצעירים מוטל האתגר, הלא פחות חשוב והוא: לברר לעצמם כמה נקודות בסיסיות יותר. את מי אני רוצה להנציח כאן? מי אני בכלל? מה תפקידי בעולם ומה עלי לעשות על מנת למלא אותו בהצלחה? כיצד אני רוצה שמשפחתי תראה בעוד כך וכך שנים? על אלו ערכים אחנך את ילדיי?

תהליך זה לוקח זמן, ובחברה מתירנית ולחוצה שאנחנו חיים בה, הוא לוקח הרבה מאוד זמן, אולם לא מפני טרדות הדרך ואתגריה נשכח לרגע את היעד אליו אנו הולכים, ויום אחד, כן, כן, אנחנו נגיע. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

"אתם יודעים רבותיי, בכל חתונה שעם ישראל שר, שרים "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים", מסתמא יש לזה, אלף אלפים טעמים. אבל, אתם יודעים, כשאליעזר, השידוך הראשון, החתונה הראשונה, שהייתה של יצחק ורבקה, וזה בגלל שכשאברהם אבינו התחתן עם שרה, הוא עדיין לא היה בן ברית (מהול) רק אח"כ הקב"ה, גילה לו ועשה ברית עם אברהם אבינו. אבל החתונה הראשונה הייתה של יצחק אבינו. אליעזר הלך למצוא את רבקה וכתוב בתורה: "ויצא יצחק לשוח בשדה", יצחק אבינו הלך להתפלל שאליעזר יביא לו את בת זוגו. וכולם יודעים שבהמ"ק, הר הבית, הר הקודש, נקרא לפעמים: "שדה".

מדוע הוא נקרא "שדה"? בגלל שכתוב בנביאים: "ציון שדה תחרש". אז יצחק הלך "ויצא יצחק לשוח בשדה", הלך להתפלל על עם ישראל, כי הוא ראה את בהמ"ק בחורבנו והלך להתפלל על בניין בהמ"ק. באותו הרגע ממש, באה רבקה, "והנה רבקה". כלומר, הפעם הראשונה שיהודי ראה את בת זוגו, היה ממש בבית-המקדש! לכן, אנו שרים כל הזמן, בכל חתונה "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים" והאמת היא, שכל חתונה היא בירושלים, אפילו אם היא בדאלאס או בסין."
(הרב שלמה קרליבך זצ"ל, 'יום ירושלים')

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה