close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

מכתב מאשתו של שוטר

אשתו של שוטרכו תמוז, תשסה02/08/2005

את כל זה ניסה בעלי להעביר לי בטלפון. אף פעם לא דיבר בסיגנון כזה. חשבתי שזה העייפות והמתח המצטברים של הימים האחרונים. אבל זה לא עוזב אותו מאז. "את היית חייבת להיות שם" הוא אומר לי.

זה קטע שכתבתי בתחילת השבוע לסדנת כתיבה יוצרת שאני משתתפת בה, ואני רוצה לשתף גם אתכם.
כמה ימים

לא ראיתי אותו. בטלפון כמעט ולא יכולנו לדבר בגלל קשיי קליטה.
אני רק יודעת איך הוא יצא למשימה. חדור מוטיבציה לשמור לנו על הדמוקרטיה.
אנחנו לא פוליטיים. בניגוד לאנשים אחרים לא ראינו אף פעם את עצמנו מזדהים עם מפלגה כלשהי, למרות שבד"כ אנחנו בסוף מחליטים לאיזו מפלגה להצביע.
בעלי לא רואה את עצמו כשליח של שרון. אבל הוא כן ראה את הצורך לשמור על החלטות המדינה. לשמור על המדינה שלנו כמדינת חוק.
ואז ביום חמישי בערב, סוף סוף יכולתי לדבר איתו.
"את לא מאמינה מה שעברנו כאן" הוא אמר לי. חשבתי שהוא מתכוון להתפרעויות של הימין הקיצוני. אבל הוא המשיך בסגנון הזה
"הייתי בהרבה הפגנות. אבל אף פעם לא ראיתי דבר כזה. המוני בני אדם, פשוט המונים כמו נחיל ענק של דבורים, או עדר עצום שרואים בסרטים על אפריקה, שזה נראה בהתחלה פשוט מפחיד!"
"אבל לא היה שם עדר. היו שם אנשים. אנשים שמחים, איכפתיים ומלאים באמונה. אנשים שרובם התייחסו אלינו באהבה גדולה. אנשים שעזרו זה לזה, והתנהגו בסדר מופתי. אנשים שהשאירו את התיקים שלהם ללא חשש שמישהו ינסה לגנוב..."
"הסתכלתי עלינו. עמדנו בכמויות של שוטרים וחיילים. אף פעם לא ראיתי כמויות כאלה בארץ. רק בכתבות של 'רואים עולם' גם אצלנו היה סדר. אבל סדר מסוג אחר. סדר כפוי. סדר של מנגנון מתוכנת ללא רגש.
היו כאלה שלא החזיקו מעמד ונכנעו. התחילו לדבר עם המפגינים. היו חיילים שהכירו אותם מהאזרחות. אני חשבתי שאני אצליח להישאר השוטר הקשוח.שיכנעתי את עצמי שאני ממלא את תפקידי במדינה דמוקרטית. אבל כשהסתכלתי על חלק מחברי ששמרו על מבטים קרים ויבשים, נבהלתי. זה לא נראה לי אנושי. זה לא נראה לי אמיתי. איפה חדוות המשימה? משהו כאן כל כך מוזר.
מולנו עומדים אנשים שבטוחים שהם יוצאים להגן על אחים שלהם מפשע נורא, אבל הם לא נראים כועסים, ולא שונאים. ואילו אנחנו- איזה תפקיד מלאנו כאן? פתאום ראיתי את עצמי בסרט. נזכרתי בכל הסרטים שראינו פעם. שאלתי את עצמי איך היה מתבונן עלינו צופה בלתי משוחד אם היו כולם חלק מסרט על מסך.
ואז נשברתי. נפתחתי לאנשים האלה, שהם בסך הכל אזרחי מדינתי, שתפקידי הטבעי הוא להגן עליהם.
תוך כדי שיחה הבטחתי להם הבטחה אחת.
לשאול את הדרגים שמעלי מה בעצם המטרה של כל זה?
יצאתי למשימה במטרה לשמור על שלטון החוק. ראיתי את החצציות והאלות שהכנו למפגינים. אבל לא ראיתי שם פורעי חוק. ראיתי שם אנשים בעלי מוסר אדיר.
ואז הבטחתי לעצמי עוד משהו- אני חייב לברר מה עושה אותם כאלה? מה הניע אותם לעמוד בתנאים קשים כל כך במשך כמה ימים, כשאין בליבם לא שנאה ולא אלימות?"
את כל זה ניסה בעלי להעביר לי בטלפון. אף פעם לא דיבר בסיגנון כזה. חשבתי שזה העייפות והמתח המצטברים של הימים האחרונים. אבל זה לא עוזב אותו מאז.
"את היית חייבת להיות שם" הוא אומר לי.
"אני מבטיח לך שזה היה עושה לך את זה"
אכן, לא הייתי שם. אבל משהו מתחיל לעשות לי את זה. מוצא חן בעיני השינוי העצום שעבר בעלי. ההתלהבות שלו. החיות שבקולו. יש כאן משהו סוחף שקשה שלא לאהוב.
ואני פונה לכולם. אני לא יודעת איך כולנו נעבור את התקופה הזאת. אני רק מקוה שיהיה טוב לכולנו.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה