close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

כתמים לבנים

דמוסתנס/ תחרות המאמרים  יח כסליו, תשעד  11/21/2013

ואתה נסחף ונשבה. כמו בור ללא תחתית. ואתה לא יכול להגיד דבר, כי זה הדבר הכי נורא בעולם, ואף אחד לא יגיד לך דבר. כי הם לא יודעים

תגיות:

כתמים לבנים. בחלומות. על הבגדים, על הגוף, על המטה. צפים ושבים. צרעת הגוף וצרעת הבית. גם עין רגישה ביותר לא תצליח לזהות את הפצעים על הקירות ועל המקלדת. כמו כוויות קטנות ומכוערות, כוויות שלעולם יהיו חלק ממך, שלקחו ממך משהו שלעולם עוד לא ישוב. מה שמניע אותי לכתוב על האינטרנט זה שהוא זורם בעורקיי, עצם מעצמי. כבר מגיל צעיר למדתי לשחות בו, וגם היום, כשאני סוף סוף מתחיל להתרחק, אני שולט בו ככף ידי.

הסיפור שלי מתחיל בתור ילד צעיר, בערך בן 13. מכור למחשב? יכול להיות. אף פעם לא הייתי סגור על ההגדרה. הרב שפירא עוד לא חלם על אינטרנט רימון והמודעות לתוכן באינטרנט, וליכולת הקלילה של לחדור אליך הייתה אפס. זה התחיל בפורומים שהייתי משוטט בהם שעות. משחקי תפקידים, משחקי רשת אינטראקטיביים. שעות על גבי שעות. ואז, אתה מגיע לגיל מסוים, שבו הכימיה והביולוגיה גוברות על השכל הישר וזה תופס אותך.המודעה הלא נכונה, הקישור הלא נכון, ואתה כמו עכבר ברגע שנסגרת עליו המלכודת. הצד האפל והגדול של האינטרנט בא וסוחף אותך אליו, כמו גל אפור וענקי. ואתה נסחף ונשבה. כמו בור ללא תחתית. ואתה לא יכול להגיד דבר, כי זה הדבר הכי נורא בעולם, ואף אחד לא יגיד לך דבר. כי הם לא יודעים, או שהם לא יודעים איך לדבר. לא ההורים, לא המחנכים. אני זוכר את עצמי שואל בתמימות את אחד המחנכים בישיבה בה למדתי. אדם נפלא, רק חבל שלא הבין אותי אז. שאלתי אותו אם יש חטא שאין עליו כפרה, אז הוא התחיל להסביר לי שנכון שיש חטאים חמורים אבל בסוף גם המיתה מכפרת על הכול. לא מה שהייתי צריך לשמוע. חייתי כמה שנים בחושך הזה עד שלאט לאט עם הגיל נפגשתי עם מחנכים אחרים, עם אנשים שהעזתי לדבר איתם על זה. עד היום עוד קשה לי, אני עוד חווה נפילות חזקות. אבל אני מגלה בי גם כוחות חדשים, אני מבין שהתמודדות נמשכת הרבה זמן.

אני לא יכול להגיד שהאינטרנט לא עזר לי, לא עיצב אותי לטובה. כלים שימושיים מאוד של תוכנות מחשב ושל חיפוש. ההבנה שהעולם גדול ומלא באנשים שונים ומחשבות שונות, החשיפה לדעות אחרות בגיל צעיר. כל מיני תובנות שלא הייתי מגיע אליהם בלעדיו. אולם ברור לי שיצא שכרי בהפסדי. הסטירות שהחטפתי לעצמי גדולות לאין ערוך מהליטופים והחיבוקים.

את עצמי האשמתי הרבה, את הנפילות, את הביישנות. הנדרים שנדרתי והפרתי, הטבלאות שהחמצתי, השעות שנעלמו מן השעון, כל אלה מלווים אותי שעה שעה. עם זאת, אני מפנה גם אצבע אל החינוך הדתי האהוב שממנו באתי. לא כזריקת אחריות, אלא כזעקת התעוררות עמוקה וכואבת. אני חושב שאם עולם החינוך הדתי היה מספיק מוכן ומודע לעולם הוא היה יכול למנוע עוד הרבה כמוני. אם היה מוצא אותי מספיק בזמן. הבעיה העיקרית היא שהשיח הזה מחוק מן הלקסיקון. זה מתחיל בהפרדה בין המינים הברורה מאליה, עד שמתחיל בך איזה קול קטן שתוהה. הגוף מתפתח, ניצנים של תשוקות ויצרים מתחילים לפרוח. המיניות מתחילה לזרום בעורקים, למלא את חללי הגוף והנפש. והיא חזקה ומסוכנת, והיה נדמה לי שהמחנכים כאילו מתעלמים ממנה. יש מין הסכמה כוללת כזו על "מדיניות העמימות" עד שמגיעים לגיל מסוים. שבו כבר יכול להיות מאוחר. גם את הורי והורים אחרים אני מאשים. כאילו מנותקים מן העולם החיצון, שכל כך זוהר וסוחף אבל גם כל כך קטלני. כאילו מתביישים לדבר על המיני, על החיוב והשלילה בו. באין חינוך עמוק ושורשי, נוצר וואקום. וכשיש ריק הרבה יותר קל לרוע להתפרץ. מדוע במשך הרבה שנים לא דיברו על המיניות ביהדות, על ההחטאות, על הבזבוז. על התהליכים שהגוף עובר. הדבר הראשון שידעתי הוא על חטא שאין לו כפרה. ואין לאנשים מושג איך כמה מילים עתיקות בספר יכולות להרוס לבן אדם את החיים. לדכא אותו עד עומק נשמתו, לכתוש אותו עד דק. כל הדיבורים האלה על טומאה וטהרה, על טבילה. לו רק היו משקיעים את אותו הזמן בעידוד, בדיבורים רציונאליים. היו כמה נקודות אור, אבל הם היו קטנות ומזעריות בעלטה שכמו סבבה את הכול.

לא החסימות, האיומים, המשטר הקפדני הם אלו שיכניעו את הרוע ששוצף שם. התאווה קיימת בכל מקום והייתה קיימת בכל זמן. החינוך הדתי חייב להתאים את עצמו לעולם המשתנה סביבו במהירות.

בגמרא בפסחים מופיע הקטע הבא:

אמר רבי יוחנן: שלשה - מכריז עליהן הקב"ה בכל יום:

על רווק הדר בכרך ואינו חוטא...

כשלמדתי את האמרה הזו - שמחתי. יש פה הבנה לקושי העצום שאני חווה. אולם בהמשך הגמרא מופיע הסיפור על רב ספרא שחושב שמדובר עליו, אולם הוא נגער – מדובר על אנשים כרב חנינא ורב אושעיא, שמכינים סנדלים בשוק בשביל הזונות ולא מרימים את מבטים. הרגע הראשון מאכזב. אבל אז הבנתי - מי הם רב חנינא ורב אושעיא לעומתי? הזונות נמצאות אצלי 24/7 בכיס. ברחוב, בעיתון, בספרים. זה מזכיר לי את הסיפור על הדו שיח בין רב אשי למלך מנשה. המלך מנשה אומר לרב אשי, שאילו היה בדורו היה מקפל את שולי גלימתו לרוץ לעבודה זרה. אני אומר – אילו היה בדורי, היה לוקח מונית אל הדברים האסורים.

הורים ומחנכים יקרים. אם אתם קוראים את זה, בבקשה תנסו להפנים. להקשיב. אתם חייבים להעלות את הנושא, בצורה הנכונה. אסור שהחשש מפני המחשבות שהדברים יגרמו אחר כך יקפיא אתכם לשתיקה המטריפה את הדעת. אנשים סביבכם נופלים וקמים, נלחמים, מִדַכְּאים, מתייאשים. אל תחשבו שעם הגיל ועם החתונה זה יעבור, הכוויות נשארות לכל החיים, והדמיונות שבים ומציפים אותך אל עולם חשוך ומגעיל שהיית שמח אם לא פגשת אותו מעולם. בבקשה מכם, דברו על התהליכים הגופניים, על המקום שהיהדות נותנת למיניות בחיים. על הצורך העמוק בחתונה, על השאיפה לקדושה ולטהרה. תעודדו את התלמידים שלכם. תסבירו להם שכל מאבק שמצליח הוא ענק ושווה המון. שהתמודדות היא קשה אבל שהם מסוגלים לה.

הורים, אל תפקירו זאת בידי המחנכים. הביישנות שלכם יכולה לגרום נזק עצום. תודו שגם לכם יש תאווה, שגם לכם יש יצר. שאתם שמים לעצמכם גבולות, שאתם מתמודדים. תבינו שהילדים שלכם לא חושבים כמוכם. הם לא מכירים את העולם, אין להם את ניסיון החיים שלכם. אל תעמדו מן הצד, כי הדברים יכולים לקרות ממש מתחת לאף שלכם.

מחנכים, בבקשה תמעיטו מהסיפורים על האנשים המושלמים. במקום לעזור הם בעיקר מנמיכים את המאזינים, ורק מגבירים את תחושות הניכור והריחוק הקיימות. ספרו להם סיפורים על התמודדות, על נפילה, על התגברות.

זהו הסיפור שלי, ושל עוד רבים אחרים. מסתתרים מאחורי מקלדת, פנים נבוכות מאחורי מסך. משוחחים בקולות מעוותים בטלפונים של קבוצות תמיכה, מחפשים מזור בפורומים תחת שמות בדויים. סביר להניח שהם נמצאים אצלכם בכיתה, בישיבה, בבית.

הכתמים הלבנים לא נעלמים עם הכביסה או המקלחת. הם תוהים בי תהיות, חושקים בי חשקים. בלילות אני מרגיש אותם כואבים ואני רוצה לצעוק אבל הגרון שלי חסום. את הנעשה אין להשיב. אבל לכם אני קורא - אפשר למנוע את מה שעוד לא.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה