הבן של רחל מתגייס- סיפור על פוסט ציונות

את הסיפור הבא שלחתי לתחרות סיפורים קצרים בנושא ציונות של תנועת ישראל שלי.

את מבינה, אמרה רחל התופרת והרימה את ראשה מסרט המדידה שבידה, הוא מתגייס שבוע הבא לצנחנים, ואני מתה עליו מפחד, כפרה עליו. תאמיני או לא, אבל אבא שלו לא יודע. בינינו, אנחנו מזמן נגד כל זה. אבל... פעם היינו מאוד בעד. לפני שהמדינה דפקה אותנו. לפני שגילינו כמה רע פה וכמה כולם מושחתים. אז הוא התקלקל וזה נכנס לו לראש. מה אני אגיד לך, הילדים של היום... רק אידיאלים יש להם בראש!! צנחנים, צנחנים, צנחנים.... היא נאנחה בדרמטיות ונגשה לכתוב במחברת את היקף המתניים שלי. הם לא מבינים שפעם זה היה אחרת, כולנו היינו מאוחדים, כולנו היינו יחד. היום אין בשביל מה להילחם... את יודעת.
            - כן... ניסיתי להתערב בשיחה, אבל רחל לא היתה זקוקה לתגובות...
            - די השמנת מהפעם האחרונה, היא אמרה כציון עובדה נטולת עוקצנות כלל.
            - אבל... ניסיתי שוב, ורחל בשלה: תרימי ידיים, אני חייבת למדוד שוב, שלא נטעה, את מבינה... ואני, הבנתי, לא סתם הקפדתי לבא דווקא לרחל כדי לתפור את השמלה לחתונה של אחותי, היא אף פעם לא טעתה, הבגדים שהיא תפרה היו תמיד מושלמים, מחמיאים, מרזים ובעיקר - די זולים, ולי, כאשת אברך, היה הטיעון האחרון מכריע בהחלט.
            - הבעל שלך רב, לא? היא אמרה תוך כדי מתיחת הסרט סביב מותני.
            - אה... ניסיתי בשלישית, לא ממש רב, התפעלתי מעצמי על הוצאתו של משפט שלם... הוא...
            - אז אולי, נקטעתי שוב, אולי, רחל קרבה את פיה אל הכיוון הכללי של אוזני תוך כדי בדיקת תוצאות המדידה ועברה ללחישה, אולי את יכולה להשיג לי איזה ברכה מרב? את יודעת, שהבן יחזור בשלום... זה בטח לא קשה, אה? הוא הולך לצנחנים... ואבא שלו לא יודע. ואני... בינינו..., היא הסתכלה לאחור בחשש ועברה ללחישה, בינינו... אני מאוד גאה בו. ושאבא שלו לא ישמע. הוא פגוע, את יודעת, מכל הסיפורים האלה בחדשות, מהרמאים והמושחתים והגנבים. היא נגבה את עיניה בטעות בנייר שעליו רשמה את המספרים והפסיקה לראות אותי... פעם זה לא היה ככה, את יודעת, היינו גאים, תולים דגל, היום הכל רע.

ובכל זאת, היא ישרה את הגב מבלי משים, וחזרה ללחוש- אמרתי לו שיגיד לאבא שלו שהוא אפסנאי בצנחנים, שהוא דופק את כולם. אבל... אבל מה יהיה אם יקרה משהו? אבא שלו יגיד שאני עודדתי אותו. כי פעם הייתי בעד. אני חושבת שבגללי הוא הולך לשם, כי בתוך הלב אני עדיין קצת מאמינה בשטויות האלו. את יודעת.

החלטתי שיש כאן הזדמנות פז שלא תחזור, את יודעת, אמרתי, זה לא ממש ככה. המצב לא עד כדי כך גרוע. רובנו במצב... אבל רחל רק הביטה בי בחוסר אמון - מה? היא אמרה, אל תגידי לי שאת מאלה שלא רואים טלוויזיה. למרות שהבעל שלך רב ("לא בדיוק רב...", ניסיתי להשחיל בקול חלוש וחסר תקווה), את לא רואה את הבלאגן, את השקרים של הפוליטיקאים, את לא רואה שכולם בורחים מכאן? הולכים לגור במקומות יותר זולים בעולם... את לא מאמינה לי כמה טוב היה כאן פעם, ואיך הם קלקלו הכל?

לא, אמרתי, אני דווקא די מאמינה, אבל את יודעת... מי זה "הם" שקילקלו

הא, היא חייכה בציניות, שוכחת לרגע את סרט המדידה, עכשיו אני מבינה טוב מאוד. את רואה, אפילו את לא רוצה לעזור לי. אם יקרה משהו, מה אני אגיד לבעלי?, ובקשר לברכה, שלא ידע שביקשתי ממך, טוב? כי בכלל הוא אלרגי גם לדת כבר. בגלל הרמאים והגנבים והמושחתים. הוא לא מוכן, אפילו לא קידוש - חוץ מיום כיפור - שום דבר!!! ואם הוא ישמע שבקשתי ברכה מרב, אני גמרתי...

כנראה שהיסוסי נכרו על פני מכיוון שרחל שינתה טקטיקה... יודעת מה ? לא צריך ברכה - תשיגי לי רק תהילים עם ברכה, את יודעת, קטן כזה, שאיזה מקובל ברך עליו... שהילד יקח בתיק... בחייך, זה בטח לא קשה לך, אה, בשביל רחל...
            - את תשיגי לי תהילים עם ברכה ואני אעשה לך הנחה גדולה... היא השתמשה בנשק האחרון שבידה, וללא לצפות לתגובה קפלה בתנועות חדות את סרט המדידה.
            - זהו, אמרה בקולה הרגיל, תבואי סוף שבוע הבא והשמלה תחכה לך. ו... היא חזרה ללחוש, אל תשכחי את התהילים...

יצאתי מהבית בתחושת אי נעימות, הרגשתי שפספסתי הזדמנות לשיחה אמיתית ונוקבת... וגם קצת הצטערתי בשביל רחל. פעם היא היתה אשה שמחה. ואיך היא תעבור שלוש שנים של שירות בהסתרה כזו?
ירדתי לי לאיטי במדרגות שבויה במחשבות כשפתאום ראיתי את בעלה של רחל עולה מולי במדרגות, בבת אחת הסמקתי במבוכה, מרגישה שותפה לקשר של האשה כנגד בעלה...

בתחילה חשבתי שהסומק העז נראה על פני מכיוון שהשלום שהוא אמר נשמע נבוך ומתחמק...
            - שלום, עניתי, וחלפתי על פניו במהירות ומבוכה, מתפללת שהוא יעלם כמה שיותר מהר במעלה המדרגות. לכן, כל כך הופתעתי כששמעתי אותו מכחכח בגרונו במין קול מוזר ויבש...
            - אה... הוא אמר....
            - כן, הסתובבתי אליו בשאלה?
            - את הדתיה שבאה לרחל כל הזמן, לא?
            - כן, עניתי, מחפשת מה להוסיף, ומתפללת רק שהסומק לא יבלוט כל כך על פני, כן, אני הדתיה...
            - והבעל שלך רב, לא? הוא שאל מתנדנד מרגל אל רגל, משום מה חשתי שהסיטואציה קשה לו יותר ממני...
            - לא ממש רב, הסברתי בפעם השניה באותו יום...הוא...

כנראה שהיה קצת דמיון בין רחל לבעלה, מכיוון שגם הוא קטע אותי, והתחיל, תוך כדי גמגומים וכחכוחים...
            - אני יכול לספר לך משהו שלא תגלי לרחל? לא משהו נורא, הוא נבהל מהבעת פני, פשוט, הבן שלנו מתגייס שבוע הבא. והוא הולך לצנחנים... ואני לא רוצה שרחל תדע. היא ממש ממש נגד כל זה. כי מה כבר קיבלנו מהמדינה הדפוקה הזאת בשביל שנתגייס לקרבי... ככה היא אומרת. אבל הבן, הוא שמע את הסיפורים שלי על הצבא שאני עשיתי... ובגללי, אני חושב, הוא התקלקל והחליט להתגייס לקרבי. אני לא מספר לרחל, כי היא תכעס עלי שהכנסתי לו שטויות לראש.

ניכר היה בו שהוא מפרש שלא נכונה את החיוך המוזר שעלה על פני.

את לא מבינה... הוא ילד קטן עדיין, לא מבין שהכל פה השתנה מאז הימים שלי בגולני. אז היינו מאוחדים והכל היה טוב. היום ההם קלקלו את כל... כולם מושחתים וגנבים, אני תמיד אומר. תקראי עיתון, תראי מה שהולך בטלוויזיה. יודעת מה, הוא נזכר פתאום, אם אין לך טלוויזיה, תקראי באינטרנט, תראי מה הולך...

אבל הנוער של היום, רק אידיאלים יש להם בראש. אז מה אני יכול לעשות? אני מפחד שזה בגללי שהוא התקלקל, בגלל הדיבורים שלי על הצבא והסיפורים. ואם רחל תשמע, היא כל כך תכעס עלי. אולי נספר לה שהוא סתם ג'ובניק... ואז הוא הזדקף בלי משים. כאילו שהבן של סמל חזיזה יכול להיות ג'ובניק, הא? זה עובר בדם, הוא ציחקק בעניים בורקות. ועכשיו, אם הבעל שלך רב... הוא היסס ואני כבר לא טרחתי לתקן, אולי את יכולה להשיג לי איזה תהילים עם ברכה בשבילו, הא?