close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

אני אל מול עצמי – המשך – טיפול שורש

יהונתן גליסט אלול, תשע19/08/2010

איך מתמודד האדם עם הפגיעה ב"אני"? מה קורה עם שיטות שנוסו על מליונים ובסופו של דבר הוכחו כלא נכונות? חלק נוסף בסיפור המתפתח...

לקריאת החלק הקודם של המאמר

כמה חודשים עברו מאז הפיגוע הנורא. הפצועים בתהליכי שיקום וכואבים, ההרוגים "זכו" לאתרי זיכרון מפוארים והפצועים ה"קלים", כפי שמגדירה אותם התקשורת , פצועי ההלם והחרדה, הם הסובלים העיקריים. למחלתם אין מרפא "פיזי", הם חיים את הטראומה מחדש. זיכרונות, חלומות, אובדן יכולת הנאה, התפרצויות פחד, הפרעות שינה, אלו הם פצועי האימה.

כאשר מדובר בפגיעת ה"אני", עומד המדע נבוך אל מול האתגר. התחום מכונה 'פסיכו-לוגיה' – 'תורת הנפש', אך זו, רחוקה מאוד מלהיות

תורה, אין כאן אפילו תיאוריה היושבת על בסיס מוצק.
התיאוריות הפסיכולוגיות – מתחלפות בקצב מהיר מגרביים. קחו למשל חינוך ילדים- מה שנהגת עם ילדך לפני מספר שנים, נחשב כנזק בלתי הפיך ביחס לגילויים החדשים. יאמר לזכותן שהן כל הזמן מתעדכנות, אך מה בנוגע למיליוני אזרחים שכבר טופלו בשיטות 'חדשניות' שכעבור שנים הפכו ללא רלוונטיות?!
האבחון – כאשר מדובר בהונאה, דומה כי ההישג המוצלח ביותר של הפסיכיאטריה הוא המדריך (DSM) היוצא לאור ע"י האגודה האמריקאית APA ובן לוויתה ה ICD.
כמו בכל הונאה, הדברים קשורים בכסף, הרבה כסף. ההכנסות ברוטו בעשרות מליוני דולרים כשההכנסה הישירה היא רק חלק קטן מההכנסות המופקות ממדריכים אלו.
הפסיכיאטרים ליטשו ושיווקו מדריכים אלו במשך יותר מ40 שנה ומרבים להשתמש בהם כעת ככלי אבחון לא לצורך טיפול אלא אף במאבקים על משמורת ילדים, עדויות בבית משפט, חינוך ועוד. בעצם , בכל מקום שבו מבוקשת או מוצעת חוות דעת פסיכיאטרית, מוצגים מדריכים מלומדים אלו ונעשים יותר ויותר מקובלים כפוסקים בענייני שפיות, אי שפיות ומה שקרוי מחלת נפש, למרות ההתקפה על חוסר האמת המדעית שבהם. במחקרים של פרופ' נכבדים מאונ' קליפורניה נמצא כי קיימת סיבה מספקת להסיק כי לא ניתן להסתמך על המדריכים ככלי קליני. "כמעט לא ניתן להבדיל בין ענווה ושחצנות הנבלעות זו בזו ככלבלבים במשחק. הרמה הנמוכה של המאמץ האינטלקטואלי היתה מזעזעת. אבחונים פותחו עפ"י הצבעת הרוב, ברמה שבה משתמשים על מנת לבחור מסעדה. 'אתה רוצה איטלקית? אני רוצה סינית, אז בוא נלך לקפיטריה', ואז מקלידים את זה למחשב". מדריכים אלו הביאו ל'סימום' של מיליוני אזרחים ברחבי העולם שניתן היה לאבחן אותם ולטפל בהם ללא שימוש בתרופות רעילות בעלות פוטנציאל קטלני. יש האומרים שאבחונים אלה נעשים על מנת ליצור התאמה לאמת מידה שרירותית ל'עולם טוב יותר' , בעודם מרחיבים את ציבור הלקוחות של 'תעשית' בריאות הנפש.
המחקר – מדע ה"אני" מצריך הרבה יותר עומק. האם אנו רואים הכל דרך תצפית? הרי ברור שלא. אם כך היה , לא היינו צריכים לשנות תיאוריות בתדירות כ"כ גבוהה. הדרישה היא לחוקר הניחן בחכמה ודעת ולא רק בידע נצפה ונלמד. "אנו מלווים את המטופלים ומשפרים את איכות חייהם" יאמרו אנשי המקצוע. מדובר בחסד נפלא, אך לא ברפואה. כאשר איש מחשבים מצליח שבמקרה הגרוע יפגע בכרטיס הקול, יהיה זה פחות נורא. אך כאשר אנו מפקידים "אני" שברירי בידיו של אדם 'כל יכול ויודע',הנתון באופן קבוע, לא פחות משאר האנושות, לתאוות ודחפים – תחשבו על הנזק, ל"אני" ול'כיס'... מטפלים מנסים לכפות על המטופלים שלהם את התבניות שלהם עצמם ולכופף את התיאוריות המוכרות להם כך שיתאימו למקרים. אין זה אומר שכל המטפלים אינם הוגנים. רובם רוצים להועיל, אך מה שמציעים רחוק בדר"כ מלרפא. ההנחות של 'הוא פנה אלי אחרי שניסה כל דבר אחר' או 'הטיפול המסוים הזה היה מוצא אחרון', כבר הוחלו בשימוש אצל פרויד עצמו. ההנחה השקרית היא שהמטופל עמד על סף אשפוז ממושך וכד'. צניעות לא תזיק, הרי ישנם גורמים נוספים, סביבתיים וחברתיים המשפיעים על המטופל ועל יכולת ההצלחה שלו בבואו להתמודד עם משבר.

החברה בכללה סומכת ידיה בלי הרהור שני על הערכים של הפסיכיאטריה. הגיע הזמן שפסיכיאטרים ישובו להיות רופאים ולא ידעונים, כהנים 'גורו' או סוחרי גלולות. הגיע הזמן שיתחילו לשאול מה באמת אינו כשורה ולא רק להחביא את הסימפטומים תחת מעטה של תרופות מסוכנות היוצרות תלות. ההיסטוריה מלמדת כי בעצם כל סם פסיכותרפי 'בטוח' או 'בלתי מזיק' התגלה מאוחר יותר כבעל השפעה לא בריאה. באופן כללי ניתן לראות שכל סם מועיל לחלק אחד בגוף או בנפש ומזיק לאחר. ישנן ראיות לכך כי אוכל מזין מסוגים שונים וזמינים מסוגל להפסיק מיידית את התגובות הנוירוטיות והפסיכוטיות, אלא שכפי הנראה קשה לסבול תחרות אפילו כאשר האלטרנטיבה מועילה.
הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה יחסו למוח את מקורן של צורות התנהגות והציעו טיפולים מזיקים כ'פתרונות', בעוד שאין להם אמצעי למדוד את הנפש ותופעותיה. עדיין לא הוכיחו בצורה משכנעת את הגורם הגנטי-ביולוגי. אין להם הגדרות מדויקות ומקובלות על הכל ואין ביניהם הסכמה על מונחי מפתח כגון 'סכיזופרניה'. לא הגדירו תופעות בבירור ומסקנותיהם משתנות לפי המתבונן. כשקוראים כיום בכתבי עת פסיכיאטריים, נתקפים סחרחורת מסוכנת כאשר קוראים על 'תגליות' ו'התקדמות' בתחום. מדובר בהגזמה קיצונית, מופרזת וחסרת אחריות. עיון בכתבי מחקר בריטיים מגלה שכמעט 40 אחוז מהכתבים היו "הצגה עלובה או מטעה של התוצאות". הרווח הנקי בידע מועיל שהופק ב50 שנות מחקר פסיכיאטרי הוא הדיכוי האקראי של סימפטומים באמצעות תרופות מקהות חושים. ואפילו זה מותקף יותר ויותר מבית ומחוץ.

אם נהיה פחות נוקשים, נאמר שאנשי מקצוע בתחום 'תורת הנפש' עושים עבודה חשובה במסגרת המגבלות והידע המדעי הקיים, בתנאי שהם הגונים.
שיחות נפש ותרופות, בודאי מסייעות לפגועי נפש אך בשום אופן אינן מרפאות את מחלתם.
התפקיד של מקצוע בחברה חופשית צריך להיות מוגבל למסירת מידע טכני הדרוש לאנשים, כדי להגיע בעצמם להחלטות על בסיס ערכיהם ותפיסת עולמם. ניתן להמליץ ולאפשר בחירה. כיום יש הסכמה כללית כי כל פסיכותרפיה מושפעת מערכים וכל מטפל אינו יכול להימנע מלנטוע את ערכיו שלו בלב המטופל.

האדם הפסיבי המחפש את ה'כל יכול ויודע' יעזר בפסיכולוגיה המודרנית וישפר ללא ספק את איכות חייו.
האדם האקטיבי, שאינו מסתפק בשיפור אלא בריפוי, יכניע את ה"עצמי" באמצעות נטילת אחריות כבדה והתמודדות נחושה. שליטה ב'עיוורון' אינה ניתנת לרכישה בעבור כמה מאות שקלים לשעה.
לכל אדם "אני" פגוע ברמה זו או אחרת. המידות השונות כגון עצבות או כעס מעידות על סוג של פגיעה ב"אני" והן שורשים לפגיעות קשות ומורכבות יותר. לכולנו יש 'קווים אישיותיים', לחלקנו יש הפרעות אישיות ולמיעוטנו מחלות נפש.
ה"אני" הוא כח רוחני הנתון בדרך כלל לשליטת ה"עצמי" על פי צרכיו ויצריו היותר חומריים. ההזנחה ב'תזונת' ה"אני" היא הגורם המרכזי לתחלואיו.


מחבר הספר "אני אל מול עצמי" שימש למעלה מעשור בתפקיד קב"ן במערך הלוחם הסדיר , משמש כיום כפסיכולוג אגף באחד משירותי הביטחון ומעביר שיעורים באמונה ובקבלה בירושלים. את ספרו כתב בעילום שם. ניתן להשיגו דרכי

יהונתן גליס 83- 0504-0504- yonatan_ge@walla.com
יעוץ וטיפול בתחומי הרפואה ההוליסטית, לכל בעיה – גופנפש.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה