close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

אל תהיה כבד, תזרום...

הרב אלישע אבינר  ו אלול, תשע  8/16/2010

האם צריך ל"זרום" או לחיות בפחד מתמיד? האם היהדות קוראת לכבישת היצר על חשבון החיים הטבעיים... זרימה או שליטה?

שמעתי שיחה בין שני נערים. אחד פנה לשני ואמר לו: "אל תהיה כבד, תזרום, תהיה ספונטני. אתה שוקל כל מעשה לפני שאתה עושה אותו, מתבונן בו ומדקדק בו, מעיין בספרים, קורא את האותיות הקטנות. עזוב, תן לחיים לזרום. מרוב איפוק וזהירות, אתה כובל את עצמך באזיקים ומקרקע את עצמך. תרגיש חופשי, תנשום עמוק את העולם, וסע קדימה. תזרום".

שיחה זו היא אופיינית להלכי הרוח של התקופה האחרונה. לא רק בתוכנה אלא גם בסגנונה. "לזרום עם החיים" הפך לסיסמה של בני נוער רבים בחברה המערבית והישראלית. עבור רבים סיסמה זו היא דרך חיים, אצל חלקם גם פילוסופיה. לתת לחיים לזרום ללא עכבות וללא מעצורים, לאפשר להרגשות, לתחושות ולרצונות, לנוע באופן חופשי ללא הגבלה וללא סינון אלא בצורה אוטנטית - זהו ביטוי עמוק לרצון לחיות חיים טבעיים. יש המדמים את החיים למים. מי המעיין בוקעים מן הסלע וזורמים בצורה חופשית במורד ההר. הזרימה הטבעית נפסקת רק כאשר המים נלכדים בצינור המסיט אותם ממסלולם. יד האדם התערבה בטבע, עיוותה אותו וקלקלה אותו. גם החיים פורצים בצורה טבעית מתוככי האדם. אם יאפשרו להם לזרום בצורה חופשית, הם יהיו טבעיים ותוססים. אבל אם יתערב האדם בזרימתם בגלל כניעתו לנורמות ולעקרונות, לאידיאולוגיות ולמחוייבויות, הם יאבדו את טבעיותם ואת רעננותם. זו תמצית הפילוסופיה של אלו שדוגלים ב"לתת לחיים לזרום".
 
לפעמים נראה שדמותו של יהודי שומר המצוות היא האנטי-תיזה לדמות המתוארת לעיל. יהודי שומר המצוות הוא חסיד של ה"מסילת ישרים" הפותח במידת הזהירות. "הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא" (פ"ב). מידת הזהירות היא היפוכה של הספונטניוּת, היא שיא "הכבדוּת". מקורותיה הפילוסופים של חובת הזהירות הם במאמר חז"ל (עירובין יג): "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואיכא דאמרי [= ויש אומרים] ימשמש במעשיו". ביאר הרמח"ל שהפִשפוּש הוא המיון בין הטוב לרע, והמִשמוּש הוא "החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם", לראות היש בהם חלק פגום על מנת לזכך את הטוב. ומדוע לפשפש ולמשמש? מדוע מתנגדת היהדוּת לזרימת החיים הטבעיים? יש אומרים שהתשובה מונחת בפתיחת המאמר: "נוח לו לאדם שלא נברא משנברא". כלומר, "האדם" הוא יצור בעייתי (לא רק אדם מסויים אלא כל אדם), טבעוֹ איננו מבשר טובות, לכן יפשפש וימשמש במעשיו.

האם נסיק מכאן שהיהדוּת שוללת את הטבע? הראי"ה קוק זצ"ל (עו"ר ח"ב, רפח) כותב שמצות אכילת המצה בפסח מסמלת את תמיכתה של היהדות בחופש ובחירוּת (המצה היא זכר לחירוּת), ו"החירות האמיתית היא להתפתח על פי הטבע הפנימי בלא עירוב [= לְערב] יסודות זרים שמעיקים". הרב רומז בדבריו להרכב הפשוט של המצה - קמח ומים - ללא כל תוספת, בלא "עירוב יסודות זרים". המצה היא טבעית יותר מהלחם שתפח, לכן היא מסמלת את העצמיוּת ואת החירות מכל גורם זר. שואל הרב: כיצד זה מתיישב עם חובתנו לקיים תורה ומצוות? משיב הרב ש"דרך ה', כתורה, היא תולדה נאמנה מכוּונת לפי אמיתת טבעיותנו הכללית". פירוש: מאמינים אנו בבסיסו החיובי של הטבע האנושי, וכמו כן מאמינים אנו בהתאמתו של הטבע האנושי לתורה, לטוב ולמוסר האלוקי. התורה איננה "זרה" לנו, היא איננה מטילה עלינו דרישות מוסריות שהן חיצוניות לנו, אלא היא מתאימה לטבע המוסרי של עם ישראל. אם כן, מדוע להתנגד לזרימת החיים הטבעיים ולספונטניוּת? משיב הרב ש"ישנם גם כן סיגים שנבדקו בנו, והם אינם נותנים לטבע הטהור הישראלי לצאת אל הפועל". הוי אומר: אין לסמוך הסתמכות מלאה על הטבע היפה והטוב של האדם, מפני שהוא מתלכלך ונפגם. נדבקים בנו "סיגים" המעכירים את אישיותנו. על כן נדרשת פעולה של זיכוך האדם מסיגים באמצעות פשפוש ומשמוש במעשים. זוהי מלאכה מעיקה וכבדה ואף מרירה. סמלה הוא המרור הנאכל יחד עם המצה.

בלשון אחרת. האדם מורכב מטוב ומרע. הטוב הוא טבעי יותר מהרע לכן הוא שוכן בשכבה עמוקה ובסיסית בפנימיותו של האדם. לעומתו ממוקם הרע במעגל החיצוני של האישיות. אבל שניהם יחד - הטוב והרע - מרכיבים את האדם. מי שנותן לחיים לזרום בצורה טבעית וחופשית, מאפשר באותה מידה לטוב ולרע לזרום. מי ביוב קולחים יחד עם מים זכים וטהורים. הכל זורם, השאיפות הנעלות יחד עם הדחפים החייתיים, האהבה האצילה יחד עם התאוות הגסות והתשוקות הירודות. הטוב והרע פורצים בערבוביה מתוככי האדם. לפעמים, הרע שוצף וגואה, הזוהמה מציפה את האישיוּת ואיננה מניחה ליצר הטוב לזרום.

אנחנו מעונינים להיות טבעיים וספונטניים, אבל כל עוד קיימים "סיגים שנדבקו בנו", אנו נאלצים לאחוז במידת האיפוק, כדי לעצור את זרימת הרע ולאפשר רק את זרימתו של הטוב.
באמירה "אל תהיה כבד, תזרום" יש התעלמות גמורה ממה שראוי וצריך לזרום, יש התעלמות מהמוּרכבוּת האנושית. לזרום - זו היתה סיסמתם של עובדי האלילים, שדגלו בזרימה חופשית של כל כוחות החיים: אקסטזה דתית, יצרים, חייתיוּת, תשוקות ודחפים. הכל התערבב יחד לבליל אחד של פולחן אלילי מלא חיוניוּת יצרית. בשורתה הגדולה של התורה היא הסינון והמיון של כוחות האדם, פתיחת הברז וסגירתו, על מנת לאפשר לטוב לזרום לבדו.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה