close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

להיזהר במגע עם עיתונאים

הרב יניב חניאיב אלול, תשסט01/09/2009

תחושת העליהום, ההסתייגות של פוליטיקאים בגרוש והאיומים של שר החינוך גורמים לי באופן טבעי (אולי בניגוד לרוב האנשים) לחוש הזדהות עם הקרבן. של התקשורת.

המאמר פורסם לראשונה בעיתון "מקור ראשון"

לפני זמן מה כתבתי מאמר (פורסם בראש יהודי) שקיבל תגובות מעניינות, שנושאו היה הנטיה שלנו "לא להאמין" לתקשורת רק כאשר מדובר על עצמנו או על אנשים מאוד קרובים לנו. בשאר הדברים, כך נדמה לי, אנחנו מאוד אוהבים להאמין ולחשוב ש"אין עשן בלי אש" וכדומה.
אני חש את אותה תחושה לגבי סיפור קליטת האתיופים בבתי הספר בפתח תקווה. אני מקדים ואומר שאני לא מכיר את הפרטים שפורסמו בתקשורת, בטח לא העובדות האמיתיות... אבל תחושת העליהום, ההסתייגות של פוליטיקאים בגרוש והאיומים של שר החינוך


גורמים לי באופן טבעי (אולי בניגוד לרוב האנשים) לחוש הזדהות עם הקרבן. של התקשורת. מבלי להכיר את מנהלי בתי הספר, אני מניח שישנן בעיות שלא מתוארות במדוייק, שיש התלבטויות, ושישנן קשיים שהמאשים התורן לא ממש טורח לציין. למה? כי כאשר כולם צועקים בבוז (בייחוד עיתונאים ופוליטיקאים) ברור שהאמת טובעת.
זכור לי מקרה שבו אשתי לימדה בבית ספר של אתיופים שעלו לפני קצר מאוד. באותו מקום (אתר קליטה בקראוונים) התגלו כמה וכמה מקרים של שחפת ו... אחת המורות נדבקה. בעקבות כך סגר משרד החינוך את בית הספר לכמה ימים של בירורים. הייתם צריכים לראות את הכותרות המדהימות של העיתונים יום לאחר מכן- "הפליות", "גטו", "אפרטהייד" ועוד. באותו זמן קיימתי שיחה עם העורכת של שלי יחימוביץ' שהעבירה אז את התוכנית "הכל דיבורים" בבקשה להגיב על אשמות חמורות המיוחד בתוכנית. "תבין", היא אמרה לי בלי להתבייש, "לא מעניינת אותנו האמת. לא מעניין אותנו המקרה... אנחנו תמיד עם השחורים, בכל מקרה".
זו הצורה שבה יש להתייחס למקרים הללו, כל עוד אנחנו לא יודעים את המקרה האמיתי יש יסוד להניח שהוא מוגזם, מעוות ומוטה לרעת מנהלי בתי הספר. שוב, אני לא ממש מכיר את העובדות, אבל אני ידוע שמנהלי בתי הספר טוענים שהסיבות לקשיים בקליטה הם הרצון לקלוט יותר טוב, קשיים אמיתיים של התמודדות ורצון לעשות את זה טוב יותר...
אחר כך? צריך לברר מה באמת קרה, בהנחה שלמברר יש אפשרות לשנות במשהו את המציאות.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה