close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

של מי בית הספר הזה?!

יוני לביא/ חברים מקשיבים  א אלול, תשסח  9/1/2008

חז"ל קבעו כבר לפני אלפי שנים ש'כל ההתחלות קשות'. לא פשוט להתחיל כיתה חדשה עם מורה חדש/ה, ובטח שלא בית ספר חדש (וזו ההזדמנות שלנו לאחל לכל החמשושים והחמשושיות הצעירים המון בהצלחה!), אבל אם נרצה באמת וְנִפְתַח קצת את הראש, ההתחלה הזו יכולה להיות הזדמנות נהדרת למשהו ענק.

המאמר פורסם לראשונה בעלון השבת "עולם קטן"

קוראי השורות הבאות מתחלקים לשתי קבוצות:
המבסוטים – כבר שלושה שבועות שאתם מטפסים על הקירות. מיציתם את מה שהיה לכם לעשות בחופש כבר באמצע השבוע השני, ומאז אתם מחפשים מה שיציל אתכם מהשעמום. משתדלים לקום כמה שיותר מאוחר, בודקים כל חצי שעה מה נשמע במקרר, מנסים להתעניין אצל כל מי שאתם איכשהו מכירים אם שמע על איזו הצעת עבודה בשבילכם, ומדלגים באובססיביות בין האינטרנט, הטלוויזיה והטלפון. למרות ששמחתם מאוד לצאת לחופש, אתם כבר מצפים בערגה שוב לצלצול הגואל שימלא לכם את היום בתוכן כלשהו (מה שלא יפריע לכם תוך שלושה ימים להתגעגע בחזרה שוב לחופש...).
המבואסים – אף פעם לא הבנתם למה הלימודים זה עשרה חודשים והחופש חודשיים, ולא הפוך. אתם צריכים מזכירה צמודה רק כדי לנהל את שפע התוכניות שלכם בחופש: סניף, עבודה בשלוש משרות, טיולים עם חברים, ביקור אצל בני הדודים בקיבוץ, קיאקים בצפון, מסע טרקטורונים בדרום ועוד ועוד. אתם סופרים באימה את הימים שנותרו עד לחזרה ללימודים שתתחיל אצלכם מיד את 'ספירת הגומר' עד לחופש סוכות.

___________________________________

לאחרונה שמתי לב לתופעה מוזרה. יצא לכם לשאול פעם תלמיד איך בישיבה התיכונית שלו? לא יודע מה אתכם, אבל אני, כבר בשלב השאלה מכין את עצמי מראש למבול של קיטורים ותלונות. על מה? על מה לא. על המורים, על הלחץ, על האוכל, על איך שנראות הכיתות... אבל – אם חס וחלילה מישהו ממקום אחר יעז להגיד מילה רעה אחת על הישיבה שלו, הוא יצא להגנתה בשצף קצף, כאילו מישהו דיבר על אמא שלו. שלא לדבר על זה שאחרי סיום השמינית לא יעברו חודשיים והוא כבר יתחיל להתגעגע, ואפילו ינסה לשכנע תלמידים צעירים לעשות את הצעד הנכון וללכת ללמוד, נו, אתם יודעים איפה.
זה אולי יפתיע אתכם, וייתכן שזה יישמע לכם מוזר, אבל האמת היא שהרבה יותר טוב לנו בבית הספר ממה שהיינו רוצים לחשוב. אז למה מקטרים כל כך הרבה, אתם שואלים? ככה! זה חלק מההווי הבית ספרי. ציפורים עפות, דגים שוחים, ותלמידים מקטרים. חוק טבע. ועדיין – רובנו המוחלט די אוהב את בית הספר/הישיבה/האולפנה, גם אם לא נעז להודות בזה בקול.

והשאלה הגדולה היא – האם אפשר להתקדם צעד נוסף ולהפוך את המקום הזה לטוב ונעים עוד יותר בשבילנו?
לפניכם שלושה טיפים בעניין:
א. שלכם שלכם שלכם – הרבה מאיתנו מגיעים לבי"ס בתחושה שהאחריות על מה שהולך לקרות פה עכשיו היא על הכתפיים של מישהו אחר. של מי? המורה. הוא מקבל משכורת והוא חייב לעשות את העבודה שלו. ואני? בסך הכול מגיע בשביל להעביר את הזמן. "ישחקו המורים לפנינו", ואילו אנחנו – בשיעורים שלא נבריז ולא נהיה עסוקים מדי עם הסלולארי, נשתדל להקשיב ולקלוט משהו חכם פה ושם. אני מרגיש שרובנו גם בלי לגלות רגשות אהבה גדולים מדי למציאות הבית ספרית שנכפתה עלינו מסוגלים לקלוט שהייעוד האחרון שיש לבית הספר הוא כמקור פרנסה למורים... ובכלל אם מתעקשים לענות על השאלה למי שייך בית הספר, הרי שבאופן די ברור נכון יהיה לומר שהוא שייך לתלמידים הרבה יותר מאשר למורים. נכון שמקבלי ההחלטות ברוב המקרים הם המורים, אבל לגבי הייעוד של המקום הזה, אני לא חושב שיש למישהו ספק למי הוא מיועד - הוא קודם כל נועד בשבילנו. לְקַדֵם, לפתח ולעניין אותנו. תחושת השייכות הזו לבית הספר היא נקודה חשובה ומהותית שצריכה וחייבת לבו לידי ביטוי בהמון תחומים. כך שאם מה שלומדים לא נראה לכם מספיק מעניין, אל תהיו פריירים. בקשו מהמורה, כל אחד בתחום שלו, לדבר ולהרחיב דווקא בנושאים שיותר מעניינים ומאתגרים אתכם. אל תפחדו לשאול שאלות קשות, פַּתְחוּ דיונים, חפשו במה הדברים שאתם לומדים מתחברים לחיים שלכם. ומה עם להספיק את החומר לבגרות? עזבו שטויות. בינינו, הרי אנחנו יודעים בדיוק איך זה הולך. את הלימוד האמיתי לבגרות אתם עושים בשבוע שלפני, בחרישה מסיבית על החומר שלא ירד במיקוד. גם חַיְזָר שנחת הרגע מהמאדים ולא למד כלום כל השנה יכול לעשות את המרתון הזה ולהוציא ציונים לא רעים בכלל. חשבו רגע האם אין אפשרות להשפיע על תוכנית הלימודים כדי שתדבר קצת יותר אל הלב והמוח שלכם?

ב. לקיחת אחריות – נכון שיש צוות של מורים ומדריכים/ות. אבל הניסיון מראה שבמקומות שלתלמידים היה איכפת, הם דחפו והוציאו לפועל יוזמות מדהימות בתוך בית הספר ומחוץ לו. פעילויות חברתיות, שבתות, סמינריונים, ערבים מיוחדים, התנדבויות, פרויקטים מיוחדים, וזה לא הכול. לא תמיד למערכת הישַנָה והעייפה יש את הכוח והמוטיבציה לעשות דברים שתלמידים צעירים מצליחים לעשות. גם בנקודה הזו אתם חייבים לזכור – בית הספר יותר משהוא המקום של המנהל, המזכירות והמורים, הוא המקום שלנו - התלמידים. למה שלא נהפוך אותו למשהו הרבה יותר משמעותי ממקום שבאים אליו רק לשמוע שיעורים וללכת הביתה? לא הייתי מדבר על זה בכלל אם לא הייתי מכיר מקרוב כמה מקומות שתלמידים הצמיחו שם דברים נפלאים ממש.

ג. להסיר סימונים – כל אחד מתחיל את שנת הלימודים החדשה כשהוא כבר 'מסומן' במקום מסוים מבחינת המעמד שלו בחברה ובלימודים. אך האמת שהיא שהסימון המגביל הזה הוא בעיקר בראש שלנו. שנה חדשה זו הזדמנות לשים בצד את המסגרת החונקת הזו, ולתת לעצמי הזדמנות להיות תלמיד מוצלח יותר, בְּמַקוֹם אחר בין החבר'ה, וגם בנאדם הרבה יותר טוב ממה שהייתי עד עכשיו. האם ארשה לעצמי לצאת מהריבוע שאני כלוא בתוכו?

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה