close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

טקס ההכתרה, חלק שני

הרב יניב חניא  ה אייר, תשסט  4/29/2009

פרק שני של הסיפור "טקס ההכתרה", מאת הרב יניב חניא. הדברים שספרה אמא של שלה...

תגיות:
סיפור בהמשכים, את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן

שֵלָה אף פעם לא היתה בטוחה לגבי הטון שבו אמא ספרה את הסיפורים הללו... מצד אחד היא ניסתה לדבר בטון מזלזל מעט... כזה שהדגיש את המרחק העצום שהיא עברה מאותם ימים בבית בעמידר. אולם מצד שני כמעט תמיד היה בעיניה מבט כזה, רחפני ואפילו לחלוחית מידי פעם.
"הוא היה מעיר אותנו תמיד עם הקולות של ה"חק לישראל"", היא ספרה בהזדמנות אחרת. "מוקדם בבוקר, לפני שהוא יצא לעבודה. זה היה טקס שלם... סבתא שלך היתה מכינה לו את הקפה והוא היה יושב וקורא כל מיני פסוקים מכל מיני מקומות. זה היה מעיר אותי ופעם אחת אפילו רבנו קצת על זה. הוא לא חשב שבחורה צעירה צריכה לישון עד כל כך מאוחר...", היא חייכה, "את צריכה לשמוח שאת אפילו לא יודעת מה זה חוק לישראל, שֵלָה...", אמא הוסיפה.
***
בימים שלאחר ההזמנה אמא דיברה יותר על הימים ההם, על העוני בשכונה, על בתי הספר, על הטיולים השנתיים שהיו לעשירים בלבד ועל הזוהר ששידר העולם מבחוץ. "את לא יודעת כמה אני צריכה להודות לאבא שלך, שֵלָה. הוא היה מין אביר כזה שהופיע לתוך חיי... אמנם לא על סוס אלא על אלפאסוד. זה היה מין אוטו ספורט כזה, למבוגרים עניים שרצו אוטו ספורט ולנערים נחשבים. בחיים לא חשבתי שמישהו כזה בכלל יסתכל על ילדה כמוני, מהשכונה...", היא אמרה בעניים מצועפות, "וממילא אף פעם לא אהבתי במיוחד את העניינים האלה של הדת... היה לי די קל ללכת בכיוון של האלפאסוד... את יודעת". היא הביטה בהזמנה הכתובה בכתב יד וחייכה. "הוא היה אומר דברי תורה בשבתות ובאזכרות. חצי בעברית חצי בערבית. הוא ממש חי את זה... ממש דתי כזה. לא תמיד ידעתי איך לבלוע את הנאומים האלה, ואם היו אנשים אחרים- הרבה פעמים הייתי מתביישת. בפעם הראשונה שאבא שלך התארח אצלנו, הוא מחה כפיים אחרי הדבר תורה, כמו אחרי נאום, ואבא שלי התעצבן... הוא אמר שלא מוחאים כפיים אחרי דברי תורה ושזו לא הופעה של זמר או נאום של פוליטיקאי. זה די הצחיק אותנו וקצת הביך אותי... התנגשות של עולמות, זה מה שהיה שם באותה פגישה... ילד מחונך מבית של מדענים שמגיע לאנשי הכפר. מישהו עם כסף ועם עתיד שנפגש עם עולים שכל המשכורת שלהם הולכת על אוכל", היא נאנחה, "מתאים לו, את יודעת. למנות את עצמו לרב בית כנסת ולשלוח הזמנה. אני צריכה לזרוק אותה לפח כבר..."
אבל היא לא זרקה. במשך ימים שלמים שֵלָה ראתה את ההזמנה על המקרר, מדלדלת והולכת. אבל עדיין שם.

לפרק הבא בסיפור
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה