close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

ביום גוש קטיף מתנתקים מהציניות

הרב יניב חניא  ג אב, תשסח  8/4/2008

הרב יניב חניא כותב על ההרגשה השפופה שמשתלטת עלינו בעת האחרונה ועל כיוון מחשבה חדש- בעקבות מתיישבי גוש קטיף...

הימים שאחרי מימוש עסקת החטופים הם ימים של תחושות מעורבות. מצד אחד, כולנו, שוב, חשים עם אחד ומרגישים את היכולת הגדולה של עם ישראל להתעלות ולהתאחד ברגעים חשובים והיסטוריים. אנו מוצאים בנו יכולת לחבק את משפחות הנופלים, להיות ביחד ולשאוב אכפתיות אחד מהשני, ובכלל, להרגיש שאנו צועדים בדרך אחת משותפת... ומצד שני גם אלה שהיו בעד העסקה וגם אלה שהתנגדו לה, מרגישים תחושות לא קלות בימים שלאחריה לגבי המאבק שלנו על הגשמת חלום הדורות של המדינה היהודית. תחושות שאוייבינו "צוברים נקודות" ושכאילו משהו השתבש בחלום הציוני של כולנו.

נראה שמצב הרוח הזה, השפוף, רובץ עלינו כבר שנים אחדות בנוגע למאבק על הארץ- ימי האינתיפאדה השניה, סיפורי השחיתות הציבורית שהחלו להיחשף אז, כשלון ההתנתקות, הקאסמים ללא תגובה, מלחמת לבנון השניה ותוצאותיה, השחיתות הגדלה והולכת של ראשי השלטון... כל אלה מכניסים את כולנו להרגשה לא קלה, לאווירת נכאים ואפילו לייאוש לעיתים קרובות. ואנחנו מחפשים תשובה, אמונה ואולי אפילו דרך חדשה.
גם שפע החדשות, העדכונים, הניתוחים וההערכות לא מטיב איתנו... שטף המלל, הפריצות החדשותיות והניתוחים ה"שכליים" האלה נשמע לעוס, חוזר על עצמו- ובעיקר, מכניס אותנו למצב רוח שלילי, מלנכולי כזה. עד כדי אדישות.

לכל אירוע נפרד ניתן למצוא תירוצים והסברים שונים, וזהו כנראה תפקידם של אנשי התקשורת... אולם רצף האירועים והתחושות הלא פשוטות מלמד שהבעיה היא בעיה אחת, החורזת את כל האירועים והקשיים. אסור לעם לאבד את האמונה בצדקת הדרך, וכאשר זה קורה, הרי שהמשברים צפויים מראש. העקירה מגוש קטיף היתה הסימן הברור והחד ביותר לבעיה הזו, מהלך שנבע כולו מחולשה, ללא תקווה אמיתית לשינוי, אפילו לא לשלום... מהלך שבוצע תוך כדי תמרונים פוליטיים על גבולות החוק ושתוצאותיו היו ידועות מראש.
למרבה המזל, דווקא באירועים הללו למדנו שישנה רוח אחרת בעם, רוח שלא נכנעה לאוייב מר במשך שנים ושידעה לעמוד, להתמודד ולהציב אמונה של ממש בצדקת הדרך. כאשר נדמה היה שכבר שכחנו איך נראה מאבק צודק, אנשי המאבק על גוש קטיף האמינו בכל מאודם וניהלו קרב על רוחה של המדינה.
יותר מכל, זה מה שאנו צריכים היום, רוח של התנתקות מהייאוש, רוח של אמונה פנימית ורוח של יהדות אמיתית, תנכי"ת כזו, שבאה מבפנים ומכירה בזכותה לחיות כאן, לחיות חיים נקיים ותמימים ולהיות חברה אמיתית של מופת לעולם.
 
לעיתים יש לאדם נטיה לשקוע בייאוש, להתחבר לטעם המריר כאילו הוא היה מתוק, כמו שאדם בעל שן מתנדנדת "אוהב" לשלוח את הלשון ולחוש את הכאב שוב ושוב או כמו שלעיתים יש הנאה של הפוך על הפוך בלשבת ולהתלונן על מסיבה לא מוצלחת... במצב כזה יש צורך לעשות מאמץ ולהתעלות, להחליט שמעכשיו אנחנו מחייכים אל המציאות, לוקחים אחריות, משנים ומאמינים.

נתנתק מהציניות והחשבונות הקטנים, נתחבר מחדש לרוח ששודרה מגוש קטיף ושעד היום מובלת על ידי אנשיו... נתמלא מחדש בחזון ובעיקר לא נתבייש לומר זאת- "אנחנו מאמינים, אנחנו רוצים את ארץ ישראל, את העם הנפלא שלנו ואת המורשת שלו, יש לנו חזון". ואתם יודעים מה? שהציניים יחושו את הבושה.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה