close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

הנאשם האילם

יוסף רזניקכט שבט, תשע13/02/2010

סיפור מיוחד מיוסף רזניק. משפט בסנהדרין העתידית, מתח, עורכי דין, התלבטויות ונאשם ללא קול.

אולם בית הדין העירוני בפתח תקוה היה מלא מפה לפה. סקרנים החלו להתגודד סביב הבניין הקטן כבר משעות הבוקר המוקדמות, על אף טפטוף הגשם. הקהל גדל במהירות, ונראו בו תלמידי חכמים נשואי פנים לצד צלמים ועיתונאים מכל כלי התקשורת. כאשר נפתחו הדלתות הסתבר כי לעשרות אנשים אין מקומות ישיבה; תלמידי החכמים לבדם תפסו את מקומותיהם הקבועים בשלוש השורות הראשונות. אולם הצפיפות לא הרתיעה רבים מלעמוד על רגליהם ולמלא את המעברים, ואפילו את אולם המבוא והמסדרון. דיני נפשות בכלל ומשפט יוצא דופן שכזה בפרט הם דבר נדיר ביותר, ורבים לא יסלחו לעצמם אם יחמיצו אותו.

חציו הקדמי

של האולם, שהופרד במחיצת עץ נמוכה, היה ריק עד השעה 8:45. בשעה זו נפתחה הדלת האחורית ונכנסו שלושה שוטרים המובילים את הנאשם ואדם נוסף אל ספסל הנאשמים. הנאשם, רגליו נתונות בכבלים, נראה אדיש לגמרי לסובב אותו. האדם הנוסף, לעומת זאת, נראה לחוץ ומבוהל. הוא היה כבן ארבעים, לבוש חולצת עסקים תכולה ובעל זקנקן קצר, שאותו מולל בלי הרף בעצבנות, וניסה כל העת למצוא מקום להביט בו מבלי להיתקל בעיניים הרבות המופנות אליו. האולם התמלא בפטפוטים נרגשים.

בשעה תשע בדיוק נפתחה שוב הדלת האחורית, והפעם קם הקהל כולו על רגליו. הפטפוטים דעכו. המראה היה מרשים: עשרים ושלושת הדיינים התיישבו בחצי גורן עגולה, אחד עשר מימינו ואחד עשר משמאלו של אב בית הדין. הרב אלנתן בן מנחם היה צעיר יותר מרוב הדיינים שסביבו; בן ארבעים ושלוש בלבד, אך מאחוריו עשרים שנות דיינות ופקחות יוצאת דופן, שבזכותן התמנה לתפקיד הרם. הוא נתן את עיניו החודרות בקהל וסימן בידו לאות ישיבה. "בבקשה לכבות מטאפונים", קרא שמש בית הדין.

***

"בעזרת ה' יתברך, היום כ"א בכסלו, תיק מספר תקמ"ט, ישיבה ראשונה" נשמע קולו הסמכותי של אב בית הדין. סופרי בית הדין נשמו עמוקות והחלו בהקלדה מהירה. "הנאשם, הידוע בשם בנימין, חשוד בהריגתו של מר שמחה זוסמן זכרונו לברכה. אנו נתחיל בשמיעת עדויות. העדים מתבקשים לגשת למרכז האולם". תנועה וחריקות כיסאות נשמעו כאשר שלושה אנשים עברו דרך הפתח הקטן במחיצת העץ. אב בית הדין פנה אל הקשיש שבהם: "אתה תישאר כאן. ואתם" - פנה לשני האחרים - "השוטר הזה ייקח אתכם לאחד החדרים הסמוכים, ויישאר אתכם שם עד מתן העדות. אסור לכם לדבר ביניכם על העדות. האם הבנתם?" השניים הנהנו בראשם ויצאו בעקבות השוטר.

הרב בן מנחם חזר ופנה לאיש הקשיש, שעמד בחוסר נוחות ליד שולחן הסופר. "מה שמך?"

"חיים אביאל זילברברג" ענה העד.

הדיין היושב מימין לחש משהו לאב בית הדין. אב בית הדין הנהן. "האם העמידה קשה עליך?"

העד הזדקף בגאוה. "לא, כבודו".

"מר זילברברג, לפני מסירת העדות, אני צריך להבהיר לך את המשמעות המלאה של הדברים שאתה עומד לומר. על עדות שקר הוזהרנו בעשרת הדיברות, והדבר מלמד שחטא זה פוגע ביסודות הקיום האנושי. חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, ושקרנים אינם מקבלים פני שכינה. גם בארץ הם שפלים ובזויים, כפי שאיזבל המרשעת קראה 'אנשי בליעל' לעדי השקר ששכרה בעצמה. דע לך שאם תעיד עדות שקר תיענש על כך בחומרה, בעולם הזה ובעולם הבא".
הרב בן מנחם עשה הפסקה קלה והמשיך "למרות שלמשפט הזה ישנן נסיבות מיוחדות, הוא נחשב כדיני נפשות לכל דבר ועניין" אב בית הדין הוסיף להביט אל העד, אולם שאר הדיינים והקהל הפנו את עיניהם לאיש היושב ליד הנאשם. "אין צורך להאריך עד כמה רבה חומרתם של דיני נפשות. אדם שהעיד במרמה על ממון, יכול להשיב את הממון ויתכפר לו. את הנפש אי אפשר להחזיר לעולם. האם הבנת?"

"כן, כבודו", אמר מר זילברברג, בקול רועד במקצת.

"למרות זאת, אינך רשאי להימנע מלהעיד. עדות אמת היא מצות עשה, וענישת העבריינים יש בה תיקון העולם. עליך לומר את כל מה שאתה יודע. כמו כן, עליך לומר רק את מה שראית בעיניך, ולא את מה שאתה חושב כנכון או ששמעת מפי אחרים. האם הבנת?"

העד הנהן.

"כעת הסתכל על הנאשם. האם אתה מזהה אותו בבירור?"

"כן, בהחלט" העד נשמע נחרץ. "זה בנימין. אני מכיר אותו מצוין".

"מהיכן אתה מכיר אותו בשמו?"

"אני שכן של משפחת לוין".

"אני מבין. אני משער שאין לך קירבת משפחה לנאשם, הלא כן?" אב בתי הדין חייך קלות, ומבלי להמתין לתשובה הוסיף: "כעת ספר לנו מה אתה יודע על המקרה".

"טוב, א... כבודו..." העד העביר את מבטו במבוכה מדיין לדיין. "זה בעצם היה שלשום. כן, היום יום רביעי... כן, שלשום. אני קמתי בבוקר והלכתי להתפלל שחרית. קמתי בחמש וחצי. המניין שלנו בשש. אז בערך בעשרה לשש עברתי ברחוב עם הטלית והכל, ופתאום אני רואה את מר לוין ואת בנימין".

"איזה רחוב?" שאל אב בית הדין.

"אה... שדרות רוטשילד, כמובן. שכחתי".

"תמשיך בבקשה".

"אז איפה הייתי? כן, הם הרבה פעמים יוצאים בשעות כאלה. אז אני הלכתי קצת מאחוריהם, ומצד שני הגיע זוסמן. אנחנו מתפללים באותו מניין, אותו שיעור דף יומי, הכל. זוסמן הלך עם מקל, וכשהוא הגיע אליהם, בנימין ניסה לחטוף לו את המקל. הוא ניסה למשוך את המקל בחזרה, ואז בנימין פשוט התנפל עליו, והפיל אותו, הוא היה חלש, ובנימין פשוט התחיל להכות אותו ואפילו לנשוך אותו. היה שם דם, זה היה נורא!!" קולו של העד עלה והצטרד והוא הניח יד על לבו.

"ומה עשית אז?"

"אני התחלתי לצעוק, למרות שפחדתי שהוא יתנפל גם עלי. גם מר לוין צעק וניסה למשוך אותו משם, אבל לא הצליח. אני לא יודע כמה זמן זה לקח אבל בסוף הוא עזב אותו, ואז התקשרתי לאמבולנס. אבל כבר היה מאוחר מדי לזוסמן" דמעות נראו בעיניו של מר זילברברג. "זה... זה... הם פשוט רוצחים! שניהם רוצחים! הם"...

אב בית הדין הרים את קולו: "מר זילברברג, אתה מתבקש לא לחרוג ממתן העדות!"

"סליחה, כבודו. אני פשוט לא יכול ל..."

"אתה יכול פשוט לענות לשאלות" אמר אב בית הדין בתוקף. "באיזה חלק של הרחוב קרה כל זה?"

"אה... אני לא יודע באיזה מספר. אבל זה היה ליד הדבר הזה של המכוניות החדשות האלה".

"כן, אני מבין. באיזה בית כנסת אתה נוהג להתפלל שחרית?"

"ב'נר ישראל'. זה קצת הלאה משם, ברחוב הרב שפירא".

"כמה מניינים יש שם לתפילת שחרית?"

"רק אחד".

"לפי דבריך, מר זוסמן הגיע מהצד השני לכיוונך, כלומר הוא הלך בכיוון ההפוך מבית הכנסת. אתה יכול להסביר את זה?"

העד נראה המום לרגע. "אני לא יודע, כבודו".

"אני מבין" אמר אב בית הדין. "האם זה נכון שלפני חודש פנית לועד השכונתי כדי שיסלקו את בנימין מהשכונה?"

העד היה המום עוד יותר. "איך אתה יודע?"

"נכון או לא נכון?"

"נכון, כבודו".

הרב בן מנחם עשה תפנית חדה. "באיזו צבע היתה החולצה של מר לוין?"

"אני לא זוכר".

"האם העלו את מר זוסמן לאמבולנס, או שטיפלו בו במקום?"

"א... העלו אותו לאמבולנס".

"מה קרה לתיק הטלית של זוסמן?"

"הוא נפל ביחד איתו. אחר כך העלו גם אותו לאמבולנס".

"תודה מר זילברברג. סיימת את העדות. אתה יכול לחזור למקומך, אבל אסור לך לצאת מהאולם עד סיום כל העדויות. אם אתה זקוק למשהו נא אמור לאחד השוטרים. זה מובן?"

"כן, כבודו".

העד חזר למקומו בהילוך איטי. הרב בן מנחם לגם מעט מים ואמר משהו לשמש בית הדין, שהנהן ויצא.


ההמשך בקישור הבא
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה