ישיבה בסוכה בין הלכה למעשה תוך עיון במסכת סוכה

במסכת סוכה חמישה פרקים, כאשר השניים הראשונים עוסקים במצוות הסוכה – פרק א במבנה הסוכה, ופרק ב בחובת הישיבה בסוכה. בפרקנו נשנים החייבים במצוות הישיבה בסוכה והפטורים ממנה, וכן הפעולות שיש לעשותן דווקא בסוכה והמקרים והמצבים שבהם אין חובה לשבת בסוכה.
במידה מסוימת ניתן לומר שהפרק הראשון של המסכת נשען על הפסוק מספר דברים "חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך", ואילו הפרק השני מרחיב ומפרט את האמור בספר ויקרא "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות".

הפרק פותח במשנה שמלמדת על המקרה המיוחד של הישן תחת המיטה בסוכה, ויחסית למצב חריג שכזה היא מקדישה לו תשומת לב מרובה – מחלוקת תנאים, ונוסף עליה מעשה שממנו ניתן לבסס את השיטה הקובעת שהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו.
מכאן עובר פרקנו להמשך של דיני מבנה הסוכה (משניות ב-ד) – [ולמה הן נדחו מפרק ראשון אל הפרק שלנו?]
האנשים הפטורים מן הסוכה באופן זמני (סוף משנה ד)
חובת האכילה בסוכה (ה-ז)
אנשים נוספים הפטורים מן הסוכה, והפעם באופן קבוע (משנה ח)
היחס בין הישיבה בבית לישיבה בסוכה, כולל ההיתר לעזוב את הסוכה במקרה של ירידת גשם (משנה ט)

מסקנות ביניים העולות מן הפריסה של הנושאים בפרק – חובת הישיבה בסוכה כוללת שינה (משנה א), אכילה ושתייה (ה-ז); נשים, עבדים וקטנים פטורים מן הסוכה, וכן אנשים חולים (ד, ח); הסוכה היא מעין דירת קבע (ט) ופטורים ממנה בעת ביצוע פעולות עראיות (ד).

האם מלבד פרטי דינים הנוגעים למצוות הישיבה בסוכה יש בפרקנו גם הקשר? אולי מנגינה, או טעמים כלליים שעומדים ברקע של פרטי ההלכות?
בכדי לנסות לענות על השאלה הזו עלינו לחפש רעיונות שחוזרים לאורך הפרק וחורזים את הפרטים למחרוזת.
אחד הדברים הבולטים ביותר בפרק הוא ריבוי המעשים המוזכרים בו. לאורך פרקנו מופיעים לפחות ארבעה סיפורים קצרים: עבדו של רבן גמליאל הישן תחת המיטה בסוכה, תנאים שהקפידו/שלא הקפידו לאכול פירות ולשתות מים בסוכה, ביקורם של זקני בית שמאי ובית הלל בסוכתו של רבי יוחנן בו החורני, והמשל על העבד שבא למזוג כוס לרבו.
אולי הסיבה הפשוטה לריבוי המעשים הוא שהמצווה לשבת בסוכה היא בעצם לחיות בה, וכיוון שכך המתאים ביותר הוא ללמוד את הלכותיה מתוך החיים עצמם.
למען האמת, הסיפורים אינם משובצים באופן אקראי, אלא משמשים את המשנה לאורך הפרק כדי לחתום כל חטיבת משנה. הדיון על הישן תחת המיטה מסתיים במעשה על טבי עבדו של רבן גמליאל, הדיון על אכילת עראי מסתיים במעשי התנאים, הדיון על שאלת החובה לאכול סעודות קבע בסוכה מסתיים במעשה ברבי יוחנן בן החורני ששולחנו בתוך הבית, הפטור של נשים וקטנים מסתיים במעשה בשמאי הזקן שסיכך על גבי המיטה בשביל הקטן (ואולי גם בשביל אימו היולדת?), ודין פינוי הסוכה מקבל צבע וגוון של צער עם המשל לעבד ששפך לו רבו קיתון על פניו.
ההבחנה הזו גם חושפת שדיני הסוכה הכשרה והפסולה אינם חלק עיקרי בפרקנו ואין להם גיבוי באמצעות מעשה. מצד שני, שבה ומזדקרת השאלה מדוע בכלל נשנו כאן פרטים אלה, ועוד נידרש בעזרת ה' לשאלה זו בהמשך.
הנקודה השנייה הבולטת לאורך הפרק היא השאלה מי הגיבורים של הסיפורים – והתשובה, לפנינו שני מעשים שגיבוריהם מגדולי התנאים בדור קדום (מתבקש), ושני מעשים שגיבוריהם עבדים (מפתיע!). והנה המשנה צובעת את הישיבה בסוכה בצבעים של עבדות ושירות כלפי רבנו, ריבונו של עולם.
וכאן כדי להעמיק מעט יותר בסיפור הפותח את הפרק – הישן תחת המיטה בסוכה. למה שמישהו יישן תחת המיטה בסוכה? מדוע ישן טבי תחת המיטה בסוכה?
לכאורה, מתוך הזיקה לדברי רבי יהודה שסיפר שהיה נוהג בצעירותו לישון תחת המיטה בסוכה בפני הזקנים, אפשר היה לחשוב שאולי טבי ישן תחת המיטה בסוכה כדי לקיים את המצווה. אולי לא הביאו מיטה במיוחד עבוד העבד, אבל לפחות קיווה להרוויח משהו מן הישיבה בסוכה בזכות השינה תחת המיטה. אבל רבן גמליאל אינו חושב כך! הוא נוקט שהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו, אז למה ישן עבדו שם? אולי העבד רצה ללמד תורה את החכמים ולהורות במעשיו שהעבד פטור מן הסוכה, או שהשינה תחת המיטה אינה כשינה בסוכה? לא סביר.
כנראה שהעבד ישן תחת מיטת אדונו כדי להיות זמין לשמש אותו ולשרת אותו במידת הצורך. חייב בסוכה, או פטור מן הסוכה – אין לדעת, אבל דבר אחד בטוח – לשרת את רבו הוא ודאי חייב, ורבו בסוכה.
ומדוע ישנים היו התלמידים בסוכה? רבי יהודה הבין שהשינה הזו הייתה חלק ממצוות הישיבה בסוכה, אבל התנאים החולקים עליו כנראה הבינו שהזקנים לא העירו לצעירים מפני שהיו פטורים מן הסוכה. אולי הפטור היה מחמת אונס – אין מקום בסוכה, מה אפשר לעשות!
...ואולי הפטור היה בדיוק כמו אצל העבד, בגלל העובדה שהם שם כדי לשמש את הזקנים. אין הכוונה כמובן שהתלמידים כעבדים, אבל בהחלט ייתכן שאותו הפטור הנוגע לעבדים מורחב במשנתנו גם אל התלמידים. הישיבה בסוכה משולה (במשנה) לשירות העבד לרבו, ואין עבד לשניים. לכן, מי שמשועבד לאדם אחר אינו חייב בסוכה – כך בעבד, וכך גם בתלמיד הישן בסוכתו של רבו.
אך בזה אין מתמצה הפטור הזה בפרקנו. החולים ומשמשיהם פטורים אף הם מן הסוכה. מדוע פטורים החולים? אולי מחמת העובדה שאינם יכולים לשבת בסוכה, מה אפשר לעשות! והמשמשים? שוב, מי שיאמר שהפטור הוא כי אי אפשר אחרת אינו טועה. ובכל זאת, לא בכל פרק בסדר מועד מצוין במיוחד הפטור לחולה ולמי שסועד אותו אף שבהחלט מסתבר שאחות הסועדת את החולה בבית החולים פטורה גם מחובת קריאת מגילה בפורים או בן שניצב ליד מיטת אביו החולה פטור מתקיעת שופר. הפרק שלנו פוטר את המשמשים בני אדם מהישיבה בסוכה, ולכן הוא מדגיש את הפטור של משמשי החולה, ובהחלט סביר שהכוונה היא לא רק לחולה שיש בו סכנה.
ומכאן נחזור גם לחולים עצמם. אפשר להבין את הפטור של החולה מן הסוכה כהרחבה של היסוד שתיארנו – רק מי שהוא אדון לעצמו מצווה לשבת בסוכה. החולה אינו אדון, לא נראה כאדון, ולא מתנהג כאדון, ובאמת מצוות הישיבה בסוכה אינה פונה אליו. אולי נקרא לזה כך – "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות". ובאמת, כך מבין הריטב"א בשם הרמב"ן את הפטור הזה ממצוות הסוכה:
כלל שמעתי בשם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שבא לומר שלא יתחייב בסוכה אלא מי שהוא כאזרח רענן פרט להולכי דרכים ושומרי פירות ומצטער וכיוצא בהן

המשנה מבקשת לתאר את מצוות הישיבה בסוכה כפונה אל האזרח. מי שיש לו בית ונחלה, וזכויות, מצווה לעזוב את בית הקבע שלו, ולעבור למשך שבעה ימים אל הסוכה, דירת עראי. מי שאין לו בית או נחלה, ואפילו הוא הולך דרכים לעת עתה, או שיש לו בית אבל הוא אינו אדון אלא זקוק לעזרה כמו חולה, וודאי מי שהוא עצמו עבד או אישה מטופלת בילדים פטורים מן הסוכה. אין הם זקוקים לתזכורת הזו שהכל מאדון הכל, וכל ביטחוננו בביתנו הוא בעירבון מוגבל, והמצווה הזו אינה שייכת להם.
ומכאן קצרה הדרך לחבר לא רק בין משנת הפתיחה של הפרק העוסקת בעבד הישן תחת המיטה בסוכה ובין משנת החתימה העוסקת בכולנו המשרתים כעבדים לריבוננו, אלא גם לעיקרון הכללי המופיע בסוף הפרק – כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. מטרת הישיבה בסוכה היא להדגיש כי הבית איננו קבוע ובטוח כפי שאנו אוהבים ורגילים לחשוב, אלא אף הקבוע הזה הוא באמת עראי לעומת תלותנו בקב"ה.
ופרעון חוב קטן – מה תפקידה של המשנה הקובעת שהסוכה המעובה כמין בית כשרה בפרק שעוסק בהשוואת הבית הקבוע לסוכה? האם זה לא מתבקש?
לצידה של משנת השינה בסוכה נסמכה משנת הסומך סוכתו בכרעי המיטה ושאלת עצמאותה של הסוכה, ולפניהן של משניות 'העלום לסוכה' נשנו משניות שאמנם אינן פוסלות את הסוכה הנסמכת על אילן, אבל בהחלט מגבילות את היכולת לעלות אליה ביום טוב (והמבין יבין...).

בהרחבת היסוד הזה ניתן לומר שפטורי הסוכה משליכים לא רק על האנשים החייבים והפטורים אלא גם על הפעולות – אכילת קבע מחייבת ישיבה בסוכה, ואילו אכילת עראי אינה מחייבת סוכה בדווקא.

אבל אם נעצור את העיון בעבד הישן תחת המיטה בסוכה רק בכך שהוא פטור מן הסוכה נחטא לסיפור. הרי סופו של הסיפור בשבח שמשבח רבן גמליאל את עבדו. על מה בדיוק משבח האדון את העבד? על פניו – על כך שהוא כשר, ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה. אבל שמא השבח הוא גם בכך שהוא זמין לשירותו ומשתדל לשמור על קרבה גם כאשר אין לו באמת מקום בסוכה?
ושמא לא העירו הזקנים לתלמידים על שישנו תחת המיטה לא רק מפני שהם פטורים, אלא שאפילו שבח יש בדבר, שהם זמינים לשמשם, ויכולים ללמוד מאורחות חייהם ביום ובלילה. והאם לא לכך התכוון רבי שמעון כשאמר "ולפי דרכנו למדנו", כלומר שגם שיחת החכמים האגבית גם היא מקור ללימוד תורה והלכות חיים?

בעוד שהחלק ההלכתי במשנה, והוא תמיד הרוב והעיקר, עוסק בדינים קצובים וקבועים, הסיפור מאפשר להוסיף גוון ומנגינה. במקרים שלנו הסיפור מוסיף גוון לפטור של ירידת גשמים מן הסוכה – עזיבת הסוכה בצער, כמי שננזף על ידי אדונו ואמר שאינו רוצה בשימושו, וגם לפטור של העראי – העבד אמנם פטור מן הסוכה אבל מבקש ככל שהוא כשר ויכול לשרת את ריבונו מקרוב; התלמיד מבקש את קרבתו של רבו ולומד מאורחותיו, ואף מקצת התנאים מקפידים להעלות לסוכה אפילו מעט ממאכלם, כנראה מפני שצבעו של הפטור הזה הוא לא של פטור גערה ונזיפה. במקרה הזה דווקא אפשר, ואולי אפילו מתבקש, לחזר אחר המצווה ולהשתדל לקיימה למרות הפטור.

בעוד שעל היושב בסוכה בגשם ניתן לומר שהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט (ירושלמי בפרקנו), עושה רושם של העבד, התלמיד, שליח המצווה ועוד, נכון יותר לומר שהמחזר אחר המצוות (כשר ו)קדוש ייאמר לו.

העיון בפרקנו לא הסתיים, אבל בשביל לשמור על מיקוד בהחלט אפשר לעצור בשלב הזה.
נסכם בשתי נקודות תוכן, ואחת בנוגע לצורת הלימוד –