על שיטת הרב קוק בתפילה

בראש נסיוננו  להבין דברי הרב על פעולת התפילה, אנו מזהים שתי שאלות שעומדות ביסוד הארותיו על התפילה. האחת, כיצד יתכן שינוי רצון אצל הקדוש ברוך הוא? והשניה, מה ההצדקה המוסרית על פי היושר האלוקי, לכך שאדם שנגזר עליו דבר באופן מסויים יוכל לפעול שינוי רק על ידי שהוא מבקש את השינוי.עוד שאלה שאיננה נידונת בצורה ישירה.

על מנת לענות על שאלות אלו יש הרוצים להבין בדברי הרב כי התפילה פועלת אך ורק משום השינוי המוסרי של האדם, המרומם את רצונו לרצון הכללי. כשבכך הוא בעצם נעשה ראוי יותר ומתוקן יותר. משל למה הדבר דומה, לילד שאביו כעס עליו והוא בלב נשבר בא לבקש את רחמי אביו, הרי בעת שהילד מתחנן ובוכה לאב, אזי לבד מזה שהאב מרחם עליו כטבע האב לרחם על בנו, יש פה גם שינוי בילד. שכן אם היה הוא קודם עז מצח ועבר על רצון אביו, הרי שעתה הוא נכנע יותר וממילא מתוקן יותר וזה ממתיק את הכעס של האבא מעיקרו. כן אף בתפילה, כאשר האדם פונה אל השם בלב נשבר, הרי הוא כבר מתוקן יותר ושפל יותר ואם הוא עובד את עבודת התפילה כראוי הרי שהוא גם מרומם יותר, ואם כן הרי הוא ראוי יותר שתתקבל תפילתו, ובעצם לא נעשה כאן שום שינוי ברצון האלוקי אלא אך ורק באדם.

הבעיה בגישה זו, היא שזה נראה כאליו כל התפילה היא סוג של הצגה, שכן בעצם הרצון האלוקי הוא קבוע (כאשר אמירה זו גופא היא דבר הסותר את עצמו, שכן עצם העובדה של רצון זה כבר חיסרון וממילא שינוי כידוע בספרי החקירה ואכמ"ל) אלא שהתפילה היא רק סוג של מדיטציה של האדם עם עצמו, וכל העמידה מול השם היא רק תרגיל מחשבתי שאין בו ולא כלום.

מלבד שהסתכלות כזו מכאיבה כל נפש יהודית, גם אין זו דרכה של תורתנו לצוות אותנו דברים שאינם אלא לרוממנו מטעיותינו ונמיכותנו בדרכי שווא, אף אם המטרה רצויה היא מאוד. ההסתכלות שלנו על התורה היא לא רק כעל מדריך להתרוממות אלא כעל אמת מוחלטת,  ואם התורה דורשת מאיתנו להתפלל אל השם יתברך ולא לעשות מדיטציה, הרי שאין זה רק תחבולה אלא פעולה אמיתית. ממשית ופועלת במציאות.


על מנת להבין אם כן את התפילה על פי מרן הרב יש לנו לברר כמה שלבים:

במה חשבון נפש רגיל ואנושי שונה מעמידה מול השם יתברך?
האם העמידה מול השם יתברך יכולה להתברר גם בהתבוננות או דווקא בדיבור עם השם יתברך וגעגוע אליו?
כאשר מדובר בתפילה לא במבן של זמן התבוננות והתקשרות עם השם יתברך, אלא במובן של בקשה ספפציפית, במה זה מרומם את האדם ו"איך זה פועל "?
כמובן שנושאים אלו נידונים בהרחבה בהרבה ספרים, הן במישור המחשבתי והן במישור הקבלי, אולם אנו נדון בהם רק דרך דבריו של הרב ראי"ה, שכן את דעתו בעניין באנו לברר.

בנקודה הראשונה, של ההבדל בין חשבון נפש רגיל לבין עמידה מול השם יתברך, יש להתבונן בכלל ביחס שבין האנושי והאלוקי, ובין המוסר האנושי למוסר האלוקי.

מאמר יסודי לזה, הוא דעת אלוקים, שם הרב מייסד השקפה של פניה אל מדותיו של השם יתברך. הוא מסביר שם בהרחבה את הצורך הקריטי שהפניה אל השם יתברך לא תהיה למשהו חיצוני לאדם,  אלא משהו שמופיע בתוך עצמי. כאשר בהקשר האלוקי הפניה אל העצם האלוקי היא ה"מחוץ" ואל מדותיו היא פניה פנימה שכן במידותיו יש לנו השגה מסיימת לפי ערכנו. לכאורה לפי זה היה אפשר להבין כי הפניה המתוקנת אל השם יתברך היא דווקא למובן ולנכנס בתוך חוג ידיעת האדם.  אולם כאשר הרב בייסורים ממרקים בא לתאר את העמידה האמונית האידאית של יהודי, שאל בירורה מגלגלים כל תהפוכות המחשבה של הדור הרי הוא כותב:

" עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין סוף. שכל מה שנכנס בתוך הלב הרי זה ניצוץ בטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול לגבי מה שהוא באמת. אם אומרים על דבר הטוב או על דבר החסד, המשפט, הגבורה, התפארת, וכל מה שהוא חיים ופאר החיים, או על דבר האמונה והאלהות, - הכל הוא מה שהנשמה כוספת במקוריותה למעלה מן הכל (הדגשה שלי א.ג.) גם כל השמות והכנוים, בין העבריים ובין הלועזיים, אינם נותנים כי אם ניצוץ קטן וכהה מאור הצפון, שהנשמה שוקקת לו ואומרת לו : "אלהים"."

ההסתכלות הזו של הרב מלטלת לנו את כל מה שהוא אנושי, כמובן שלפי הרב האין סוף האלוקי לא נשאר ערום מן התארים, מן הספירות ומן השמות, אולם באמת הכל הוא רק על יסוד אותה שקיקה לבלתי מובן ומושג.

את ההבהרה הזו על דבריו בדעת אלוקים, עשה כבר הרב בעצמו, באגרת שכתב ליהודי שקרא את דעת אלוקים וכאב לבו, והרב ברגישותו ובנפשו המתנשאת  מרגיש את גודל הזעזוע בלב של יהודי, כאשר מנתקים אותו מן השורש האינסופי של המציאות האלוקית והיחס של געגוע פנימי לאינסופיות ובכך מנמק הרב את זריזותו להשיב וז"ל שם:

"אץ אני להשיבך. אהובי. על מכתבך היקר. מפני שאני רואה שהוא יוצא מלב יקר ופצוע, ונכבד לי יום אחד קודם של השקטת רוח נבר

ראשית דבר צריך אני להגיה בלשונך. שכתבת מהתמצית אשר קלטת מאשר קראת בדברי. שחטיבתם המיוחדת של ישראל היא בתור עם המתיחש לאלהות "לא לעצמיותו כי אם לדרכיו. השלילה של "לא לעצמיותו" איננה צודקת אנכי הנני רגיל להבליט רק את החסרון העצום. הנמצא בהקטנות של הרעיון האלהי. כשהוא פונה רק אל העצמיות בלא האידיאליות. אבל לפנות אל האידיאל האלהי בלא קשור לעצמיות אור אין סוף. זהו אבסורד גמור ואי אפשר, כי באין אור חיים, הכל נופל ונובל. אין שום אידיאל חי וקים במציאות בלא שפע החיים של אור העצמיות האלהית. הנובע תמיד ממעמקי המדע ומקור חיים של האמונה הבהירה. מעוז החיים ואור העולם רק מן החושך של המבטא הזה לבדו, של "לא לעצמיותו כ"א לדרכיו", שמשמעותו פרוד תכוני בין העצמיות והדרכים, הנשמה כולה משתוממת ומתחשכת וכל האידיאלים נמוגים והולכים להם, והאדם, היחיד והחברתי. נשאר כגולם בלי נשמה ואין מפרכס בו כי אם קורטוב החיים המוכניים. שמרוצת הדם עושה אותם בכחה טכני, שהעולם כולו חוזר על ידו לתוהו ובוהו. לא כן, יקירי. לשנן אנו צריכים תמיד. שיסוד עריגתנו הטבעית הפנימית, שהיא כל החיים שלנו. כל הויתנו, היא דוקא העריגה אל העצמיות האלהית"  עד כאן חלק מדבריו חלק מדבריו שם.

כמו כן, הרב, בשופכו נפשו בינו לבין עצמו כותב:

"אני מלא אהבה לאלוקים, אני יודע שמה שאני מבקש, מה שאני אוהב, איננו נקרא בשום שם. איך יקרא בשם מה שהוא יותרת מן הכל?! יותר מן הטוב, יותר מן המהות, יותר מן ההויה?! ואני אוהב, ואני אומר אני אוהב את האלוקים. שוכן הוא אור האין סוף בהביטוי של השם, בהביטוי של האלוקים, ובכל השמות והכינויים שלבב האדם הורה והוגה בהנשא נשמתו למעלה למעלה. איני יכול להשביע את נשמתי באותה האהבה הבאה מקשרי ההגיון, מחיפוש אור קל שעל ידי העולם, שעל ידי ההויה החודרת לתוך העייניים"

פשוט גם להבין, כי כל מה שהוא אנושי, הוא בסופו של דבר לא קודש הקודש, לא  האין סוף. וכל הקדושה של האדם היא בהבנה שאין הוא משיג את הכל, ובשקיקה ובגעגוע נמצא הדביקות שלו בקדוש, שהוא אפילו כהוראת שמו העיברי קדוש = מובדל.

אם כן, בשלב ראשון, עצם העמידה של האדם מול האלוקים ולא מול עצמו - כמה שיהיה האדם מרומם ומלא ערכים, הוא הנותן ערך מוחלט לכל הערכים הגבוליים של האדם (מעשה נחמד ששמעתי, מבהיר את הצורך להדגיש את שכתבנו עתה כאר לומדים את תורת הרב. שכן כפי שהוא כתב באיגרת ממאמרי הראיה אותה ציטטנו לעיל, הוא מרגיש בדברים שכותב, צורך להדגיש את הדברים הפחות מקובלים והצריכים חיזוק, ולכן הדגיש דברים מסויימים  מעבר ל"גודל הטבעי" שלהם  בהשקפתו. לכן ראוי ללמוד את תורתו כולה ואז לגזור אמרים על השקפותיו של הרב! - מעשה ברב אחד, תלמיד חכם גדול, ובעל עומק וכושר חידוש נדירים, (שלא נזכיר שמו מטעמים מובנים) שישב ולמד עם תלמידיו בתורת הרב, לאחר שלמד עמם מה שלמד, סיים וסיכם: הכל נפלא, אבל איפה פה "הקודויש בורך ('ר' שוואית) הוא?!" בסופו של דבר גם הרב זצ"ל התפלל לקדוש ברוך הוא ולא עשה מדיטציה!)

יש להדגיש, וכאן אנו באים לנקודה השניה אותה ביקשנו לברר, אין דרך לאדם להתעצם עם העצם האינסופי בהתבוננות רגילה, כיוון שאין בתוכנו (כביכול) שום דבר מן העצם האלוקי, לפחות במודע, שכן כל מה שהוא מושג הרי הוא כבר לא העצם, והאופן היחיד לפגוש אותו היא בהשתוקקות אליו המובעת בביטוי הטבעי של געגוע: בדיבור אתו, עם הבלתי מושג, ולכן אין כאן עבודת התבוננות אלא עבודת געגוע! (תפילה...)

כעת נותר לנו להסביר מה המקום של בקשה שאיננה חלק מ"עבודת תפילה" אלא היא בקשה פרטית, והאם וכיצד היא מתקבלת.

בהרבה פסקאות אנו מוצאים אצל הרב את ההבנה שהענין של התפילה היא הגדלת הרצון.

על מנת להבין את מהות עניין זה של הגדלת הרצון, עלינו להרחיב על אותו יחס עליו התחלנו לדבר בין האנושי לאלוקי.- אמנם, כאשר החלונו לומר, האנושי והאלוקי הם יחס שבין הסופי והאינסופי, שזה בעצם יחס שלא ניתן לגישור, ולצורך הנפשי הפנימי המהותי של האיש הישראלי, לידבק בתוכן העמוק ביותר בחייו שאף לו עצמו אינו מושג, שזה שורש נשמתו באלוקים חיים, באה לענות התפילה כ"עבודה" וכמו שחז"ל מכנים את התפילה: "עבודה שבלב. אולם עדיין יש מציאות שהיא מציאות אמצעית ביניהם בין האלוקי והאנושי, שהיא השאיפה התמידית. ובמילים אחרות "הרצון"  עצם היות הרצון הוא דבר מתוקן וגם אם הרצון האנושי תמיד נתפש באיזה דבר ספציפי מוגבל שאותו הוא רוצה. אולם ההבדל בין רצון מתוקן לרצון "קליפתי" שלילי הוא, העובדה שהרצון ה"קליפתי" הוא חלקי, ואינו מחובר לשאיפה ההולכת ומתעלה עד לאינסוף, ואילו הרצון המתוקן הוא תמיד גודל לעוד ועוד, לצורך הבנת הדברים נביא משל, מה ההבדל בין אדם אגואיסט ואלטרואיסט? והלא שניהם בשווה רוצים להנות?! אלא שזה הנאתו היא פרטית, ואילו זה הנאתו היא גם מהטוב לאחרים. אם כן קישור של כל רצון אל הרצון האלוקי, זאת אומרת אם אני מתתפלל להשם על בקשה פרטית כל שהיא, ומתרגל לכך שכל החיים שלי הם מול הקדוש ברוך הוא, אם אני תמיד מדבר עם השם על כל בעיה שיש לי, ועל כל שאלה שיש לי, הרי שהחיים שלי נראים אחרת. הם כבר לא חיים של רצונות פרטיים נפרדים שלי, אלא הם חיים של דיבור עם השם. לדוגמה אם אני דואג לפרנסה דאגה סתם, מול אפשרות בה אני מתפלל להשם שיתן לי פרנסה. וודאי שכאשר אני עומד מול השם יתברך, אזי הרצון שלי נעשה לגמרי אחר, אני וודאי שואל את עצמי איך ובאיזה אופן אני מבקש זאת מהשם, ובעצם, במילים אחרות, איך אני מרצה את השם ו"משכנע" אותו שהרצון שלי הוא מתאים לרצון שלו. אז מתגלה גם לי האמת, שכל הרצונות אינן אלא סעיפים מן הרצון הכללי להדבק באין סוף ברוך הוא, וברצונו שלו.    כעת נראה דברי הרב על התפילה ופעולתה תוך לשונו:

יסוד התפלה היא התרוממות הרצון והתגלותו. כשהמבוקש, הממלא את רצונו של אדם  (בדוגמה שלנו:פרנסה), מובע בקשר הרעיון והחפץ באלהים(זאת אומרת אני הוגה ורוצה ברצוני בפרנסה בהקשר של העמידה שלי עכשיו מול השם), עולה הרצון למרומי ערכו, מתאחד הוא עם הרצון הכללי, הרצון העולמי, אור חי העולמים, שבו כלולים כל המאויים. (כי הרי גם הקדוש ברוך הוא "צריך" שליהודי תהיה פרנסה, אם כי אצלו זה חלק מתיקון עולם במלכות ש-ד-י, שאם יהודי יתפרנס יוכל לעשות מצוות וללמוד תורה כראוי ולהשתמש ביותר חומריות לעבודת השם שזה התאווה העיקרית  של הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם)  וכשהרצון הפרטי מצייר את מבוקשו בדבר הפרטי, חיי הרצון פועלים את המבוקש, על ידי מה שהרצון הכללי כולו מצייר את הפרט המתבקש, על פי פרטיותו היותר מבוררת.

ובהיות החפץ עולה למרומי הדעת, מתבררת ההכרה, שאין רצון שום בריה דבר מפורד מהרצון האלהי הכללי, המתגלה באור כל חי, וכל בריה. ולפי הערך של הדעה, המכרת את גודל האמת של ים החיים, המשתפך לפלגי הרצונות כולם, הכלליים והפרטיים, ככה מתגברת היא הפעולה הכבירה של הופעת התולדה של המבוקש.

להבנת המשפט האחרון שנוגעת מאוד למרת המאמר " ולפי הערך של הדעה, המכרת את גודל האמת של ים החיים, המשתפך לפלגי הרצונות כולם, הכלליים והפרטיים, ככה מתגברת היא הפעולה הכבירה של הופעת התולדה של המבוקש." נביא פיסקה שמרחיבה את הרעיון הגלום בו:

ודאי הוא שתכונת התפלה שהיא פועלת הוא מפני התעמקות הרצון, ורצונו של אדם הוא שביב מהרצון העליון הכללי, רצון היוצר, אשר נעשה בחפצו כל. אבל זאת הסגולה של הרצון היצירתי לא תופע כי אם לפי אותה ההשתקעות שהרצון הפרטי משתקע בשרשו. על כן אותו החפץ העמוק של השגת המבוקש המובע בתפלה, המתלקח ביותר על ידי רגשי הלב והסתערות הנפש, על ידי התפרצות החפץ וההעתרה, מצד עצמם לא היו יכולים לפעול, כי אם מצד שמקרבים את הרצון אל הבורא, אל יוצר כל, בזה הם מתגלים בטבעם, פרטי החפצים חוזרים לכלליהם, והכל נעשה בסגולה העצמית להם, מתעצמים אז בתכונתם היסודית, שהוא החפץ האלהי, שכחו הוא כח פועל כל הפעלים, מהוה כל ההויות, יוצר כל היצירות, ממלא כל החפצים, כל אשר חפץ ד' נעשה בשמים ובארץ, והוא מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור.

הרב מסביר לנו כי הפעולה של התפילה, היא בזכות שעל ידה האדם מחבר האדם את רצונו הפרטי,  לרצון האלוקי הכללי, שהוא הרצון הבורא ומעצב את כל המציאות כולה, ואז יש לו לרצון האנושי הפרטי את הסגולה של הרצון האלוקי - הכוח לשנות את המציאות. בה במידה שמופיע הרצון הפרטי כחלק מהרצון האלוקי, יש לו את היכולת וה"זכות" לעצב המציאות הממשית כרצונו, והכוח לברא את המציאות כשאיפתו. ומפה גם מובן כוחו של צדיק לפעול יותר בתפילתו, כיוון שאצלו הכל נעשה מקושר בהשתוקקותו הגדולה לרצון האלוקי. בצורה יפה מאוד ופשוטה יחסית מבאר זאת הרב בפסקה סמוכה שנביאה בדילוגים למען הקלת ההבנה של הדברים כי ארוכים הם:

החזון העולמי היותר נשגב, ... זאת אומרת ההסתכלות על העולם האופן הכי מרומם  הוא העולם בתור הצגה של רצון ד', התגלות רצון אלהים עליון קונה הכל, ורצונו של האדם הנגש אל ד' הוא כבר רצון מתעלה, זאת אומרת בעצם זה שהאדם לוקח את השאיפות - אפילו הגשמיות - שלו, למקום של תפילה להשם כבר וודאי יש בהן עילוי מסויים. וכפי שביארנו קודם רצון מתאמץ לבא לתוכן מהותיותו האמיתית. אותו הגודל האמיתי של הרצון הולך ומתגלה על ידי מה שהוא מפנהו אל ד'.... והמבוקשים בעצמם הרי הם מתעלים על ידי התפלה, הם עושים בעד התפלה והתפלה עושה בעדם, וביחד מתעטרים הם עטרות אל חי העולמים. רצון ברצון נגש, שאיפה בשאיפה, שכל בשכל, חיים בחיים, והכל מתמלא ברכה עדי עד. 

והנה נמצאת התפלה היינו לאחר התדבקותה ברצון השם אותה שפעת הרצון בעצמה של יצירת עולמים,היינו מחוברת לגמרי עם רצון השם שהוא זה שבורא הכלשל קיום עולמים, של חיי העולמים, ואיך זה לא יושגו על ידה כל המאויים, והיא יוצרת כל, מחוללת כל.

ואותה ההופעה בעצמה נערכת היא בהזרחת פעולתה,זאת אומרת שמצליחה היא לפעול על המציאות, או במילים אחרות התפילה מתקבלת יותר  לפי מעמק הרצון, ולפי חידור העריגה האלהית שעמה, ההולכת ביחד עם ההתבטאות, אבל בתור סעיף של קו אור מאותו אור החיים, השוטף בלא הפסק להחיות כל, הרי הוא יונק ומשתרש בשורש קיומו בתהום החפץ העליון, המלא אושר וטוב לכל, בוטש הוא הרצון הנגזר באורו ופוגש את כללותו בשורש הויתו. ומטבילת הסעיף בגזעו הרי הכל חוזר ברב חוסן לאיתניות מלאה.

וכעת הרב מסביר בצורה נהדרת את ההבדל בין מי שמתפלל  "למלא כריסו" וכלשון הזוהר: כאומר "הב הב" ככלב, לבין מי שמתפלל על צרכיו האישיים, אך בצורה ממרוממת ויודע הוא וחש הוא המתפלל הרענן, למתח את רצונו, לרומם את מאוייו במדה ובמשקל, בשיעור הנדרש לאותה הפגישה והבטישה. לא באימוץ עקשני של הפצרה חסרת דעת, ולא ברפיון המביא עצלתים, נמיכת המקרה ודליפת הבית, אלא בעז ובגבורה, בגילה וברעדה, כחץ מקשת יצא דבר ד', הנבטא בניב שפתים, וקולע הוא את פעליו אל המטרה הרצויה, חושף הוא את המטמונים, את גנזי החיים ורזי הרצונות, ועולמים מלאי חן, חסד ותפארת, מלאי עליזה וגודל, מלאי יפעה והוד והדר, בזיו מתחדשים, מתעלים ומתרוממים, בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, המתפלל בכל שיעור קומתו. 

אולם, כאן אנו חוזרים לשאלה הראשונה: אם כן יוצא שוב שהתפילה אם לא כעבודה אלא כאמצעי להשגת מבוקש, אינה באמת פניה אל השם אלא פניה של האדם אל עצמו ואל שורשי רצונו, דבר שאינו הולם את תורתנו שהיא תורת אמת ואם היא הייתה רוצה שנעשה עבודה של התבוננות בלבד הייתה מצווה אותנו על המדיטציה ולא על הפניה להשם יתברך?

לכן רוצה אני לטעון שאין כל ההסברים הללו אלא באים מלבד מרצון להסביר את אחת מדרכי פעולת התפילה, לענות על השאלה מפני מה טבע השם טבע שהאדם על ידי תפילתו יכול לשנות את הנהגתו את העולם ומה ההצדקה המוסרית לכך. אולם עצם פעולת התפילה בעיני הרב היא וודאי פעולה ממשית טבעית, וזה כמובן מלבד מה שאמרנו שאחרי התפילה נעשה הרצון האנושי בדרך ממילא מתוקן יותר ויכול וזכאי יותר לפעול ולהופיע.

ונראה זאת בדברי הרב (מבוא לעולת ראיה):

פעולת התפילה היא מצד הדבקות באלוקים שלה. הדבקות עושה את הצורה דומה ליוצרה, ומובלעת בכחה העליון. וסגולת הדבקות היא, שבאותו התיאור, שהדביקות האלוקי נצטירה, פועלת היא את פעולתה באופן יותר נרגש פועלת 

ראשית ננסה להבין פשט דברי הרב: תחילת הפסקה דומה לרוב הפסקאות שדיברנו עליהן עד עתה: הפעולה של התפילה היא מצד ההתקרבות להשם, שנפעלת על ידי עצם המעמד של התפילה. אולם  הרב מוסיף עוד משפט מעט סתום   "וסגולת הדבקות היא, שבאותו התיאור, שהדביקות האלוקי נצטירה, פועלת היא את פעולתה באופן יותר נרגש פועלת "  נראה שבמשפט זה הרב בא להתמודד עם שאלת הבקשה הפרטית בה אנו עוסקים, שכן אם כל התפילה היא רק דרך לרומם את האדם ואז הוא נעשה מקודש יותר, אם כן לא רק מה שהוא מבקש מהשם אמור להתקבל אלא כל רצונותיו וכל משאלות לבו, והתפילה היא לא באמת שאני מבקש מהשם והוא שומע ועונה, אלא הרצון שלי משתכלל, אם כן למה שתפעל את הדבר אותו ביקשתי דווקא והרי הוא אינו אלא "היכי תמצי" אמצעי חסר משמעות כשלעצמו להעמיד אותי במצב יותר גבוה ולא באמת השם מקשיב ושומע לתפילתי?!

על כך עונה הרב: שסגולת הדבקות היא, אף על פי שהסיבה הפילוסופית-מוסרית בגללה פועלת התפילה היא ההתעלות של האדם, אולם סוף סוף זה נקבע כחוק בבריאה-  כסגולה, היינו כדבר שאין לו טעם כשלעצמו, אלא שמפני הסיבות אותן פרטנו ועוד טעמים אלוקיים עד אין סוף, נחקק בבריאה שבקשות מהשם יתקבלו. בין השאר כדי שאנשים יתרגלו לבקש מהשם יתברך מכל הטעמים החינוכיים עליהם דיברנו, וזה סגולה שאם אדם אכן מתפלל כמו שצריך ונפעל אצלו הנימוק הפנימי של רצון השם בתפילה שזה ההתקרבות לרצון השם, אז גם התפילה אכן תפעל באופן יותר ניכר על אותה בקשה פרטית שהביאה את האדם למעמד זה של התפילה.       

יתירה מזו אפילו מהשאלה  הפילוסופית של שינוי הרצון האלוקי, בה פתחנו, לא בורח הרב אל הפיתרון הכל כך פשוט שעולה באופן ישיר לכאורה מכל הסבריו, שבעצם על ידי התפילה לא הרצון האלוקי הוא המשתנה, אלא האדם המתפלל משתנה והגזירה בטלה מעיקרה, שכן הגזירה היתה על מישהו שהוא נחות יותר מבחינה מוסרית. אלא הוא מרומם זאת למסתרי היכולת האלוקית נושאת ההפכים וזה לשונו:

 אין הפילוסופיא, המבינה את העדר השינוי ברצון ד', יכולה לגעת בגובה זה, שהוא כולל בקרבו את כל השינויים בהשואה נצחית. ותנועות הרצון של האדם כלפי האלהים, בבירור טובו, הוא מופיע על ידי התגלות אור ד' באדם ובעולם לטובה, כמו שכל ההויות הטבעיות פועלות את גילויי שינוייהם, מתוך ההשואה האיתנה של המציאות כולה. זאת אומרת שכשם שהמציאות על כל שינוייה ה"הויות הטבעיות" ועובדת היותה כולה בלועה באלוקים לא מכריחה שינוי בקדוש ברוך הוא, אף על פי שהיא מלאה שינויים. שזה סוד הצמצום, שהוא יסוד קבלת האר"י הקדוש. אף התפילה כן, פועלת שינוי, אך לא משנה בעצם האלוקי.

כעת לאחר שביררנו דברינו בדברי הרב זצ"ל, רצוני לסיים באמירה כללית על דרך הלימוד האמונית של הרב עצמו, וגם בדרך הלימוד שלנו אותו. אם לומר זאת בקיצור:  "הרב דיבר תמיד על רקע היהדות"  אמנם הרב היה חדשן ומהפכן, אבל ככל שלומי אמוני ישראל בכל הדורות, כל החדשנות והמהפכנות היא מתוך מחויבות עמוקה לרוח הקודש של כלל ישראל.  גם מבחינת הוודאות המתלווה להבעת כל דעה, מאחר ולא נביא עמנו ואין חזון נפרץ, ואף לא נובע מעט, כל דעה הנאמרת היא בגדר ספק גדול אלא אם כן היא נאמרת על סמך השארית היחידה שיש לנו מן הרוח הקודש ונבואה, שהיא הרוח הקודש של כלל ישראל. שכן אף על היחידים שנגה עליהם רוח טהרה וקדושה מתוך שהם עבדי השם באמת, אין זו רוח הקודש שבאספקלריה המאירה ולכן אנו אין לנו אלא הדברים המתחדשים מן הסברה לגדולי ישראל במסגרת הפסיקה ההלכתית שהיא היא ד' אמות של הלכה שנשארו למקום שכינה להשם יתברך, והמתקבל על כל כללות האומה שהיא מאחדת את כל המאורים הפרטיים המאירים לכל צדיק וחכם לפי תכונתו הפרטית ותכונת הנפשות הקרובות אליו, לברר מהם את ההוראה הכללית לכללות הנפשות והזמן. לכן אין לך חדשנות של רב פרטי שאינה באה מתוך הקשבה ומחחוייבות להמקובל בכלל ישראל. ולעניין זה שלנו, עניין התפילה, דבר פשוט הוא בכלל ישראל שכשיש צרה מתפללים עליה והשם יתברך ברחמיו שומע ועונה, פשוט הוא גם בתנ"ך בראיות אין ספור שהשם שומע תפילה ואפילו כשכבר נגזרה גזירה לא ימנע אדם עצמו מן הרחמים. ואנו אומרים שלש פעמים בכל יום בתפילה כי אל שומע תפילות ותחנונים אתה. ואף אם יש לנו כמה קושיות פילוסופיות על כך, או שאנו לא יודעים לההסביר זאת מספיק יפה, זה לא אומר שזה לא נכון. אדרבה כל עמל ההסברות באות להצדיק את הידוע לנו מרמת הוודאות היותר נפלאה שיש לנו בימים חשוכים אלו שזה הרוח הקודש של כלל ישראל, ואנו רואים הרבה ברב - ואין כאן מקום להאריך בראיות - שההסברה המחשבתית של הרב באה בדיעבד לאחר המחוייבות למסגרת היהודית המסורתית ולא שהוא מגיע מן המחשבה להלכה אלא להיפך מההלכה למחשבה וכסיפור הידוע על דרשותיו בסעודה שלישית.