close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

להאמין שאין אלוקים

יצחק נתן מלאך והלל גוריוןכג אייר, תשעה12/05/2015

כאשר אנו שואלים על קיומו או אי-קיומו של בורא, לאילו הוכחות אנו מצפים?

תגיות:
מי מאיתנו לא מכיר את הויכוחים וההתנצחויות בין מאמינים ולא מאמינים, אשר מלווים לא אחת בתסכול וכעס, ורק לעיתים רחוקות מניבים ערך מוסף. הבעיה טמונה לא רק בנפש שנצמדת בחוזקה לעמדותיה, אלא גם במספר עמדות שגויות לגבי עצם הדיון. ההכרה בטעויות אלו יכולה ליצור שיחה שוויונית, נעימה ופתוחה יותר, שאולי אפילו תוביל ללמידה והרחבת האופקים. 

שאלת קיומו של בורא עולם מעסיקה את האדם משחר הימים, וחוצה לאומים, גבולות ותרבויות. לאורך השנים נעשו ניסיונות לאמוד את מספרם של

המאמינים לעומת הלא-מאמינים בעולם, והסקרים הניבו תוצאות מגוונות כשעל פי רוב שיעורם של המאמינים גבוה בהרבה. יחד עם זאת, ההשקפה לגבי מהות הבורא או העיקרון שעומד ביסוד הדברים משתנה בין אנשים, וקיימת גם שונות בין מדינות. בישראל לדוגמא, סקרים משנות האלפיים מצביעים על כ- 20% עד 30% אחוזים שאינם מאמינים, לעומת כ- 70% עד 80% מאמינים.

מטבע הדברים, סוגיית האמונה עולה בשיחות רבות ומהווה מקור לדיונים וויכוחים. טענה מרכזית שמציג הלא-מאמין בפני בן שיחו היא - "אם אתה טוען שיש בורא הרי שעליך להוכיח זאת, ובמידה שלא תוכיח הרי שאין בורא". בתגובה לכך עשוי המאמין להביא שלל סיפורי ניסים, ציטוטי פסוקים ודברי חכמים, או לשקף את מורכבותו הפלאית של העולם שלדידו אינה ניתנת להסבר ללא בריאה והשגחה תבונית. שיחות מעין אלו מובילות כמעט תמיד למבוי סתום, כאשר כל אחד מהצדדים מתחפר בעמדתו ברמה זו או אחרת של להיטות, ספקנות ועוינות. ואולם, נקודה מהותית שלרוב נשכחת או אינה ידועה להם, היא שקיימות מספר הנחות יסוד מוטעות בשורש הדיון.

נטל ההוכחה
כאשר טענה מסוימת הוכחה על ידי ראיות וחשיבה רציונאלית, נאמר כי כעת יש ברשותנו ידיעה. מן הטיעון שמעלה הלא-מאמין בפתח הדיון משתמע כי ברשותו מצויה ידיעה לגבי אי-הימצאות בורא עולם, ואילו בידי המאמין מצויה רק אמונה שאת צדקתה עליו להוכיח. עמדת פתיחה זו נובעת בין היתר מעיקרון החסכנות המדעי, כלומר שאם יש לפנינו מערכת ניתנת להסבר ואנו מעוניינים להוסיף לה גורם או משתנה נוסף, הרי שההסבר המורכב יותר מצוי בעמדת נחיתות. בנוסף, כמעט כל האנשים דבקים בתפיסה לפיה המוחשי הוא ממשי, ואם אינני יכול לטעום, לראות או לשמוע איזו ישות עליונה הרי שהיא אינה ממשית. לכן, גם כאן מצוי המאמין בעמדת נחיתות שלעיתים מוצגת כמגוחכת, לעומת החשיבה הרציונאלית, הראיות והידיעות של הלא-מאמין.

ואולם, נקודה מרכזית הנשכחת מלב היא שהלא-מאמין אינו מחזיק כלל וכלל בידיעה. כלומר, אין בידיו הסבר סגור ומוכח לגבי סוגיות עיקריות כגון בריאת העולם, או אודות התפתחותם של יצורים תבוניים. אמנם תיאוריות מובילות כמו תורת האבולוציה או המפץ הגדול זכו לאישושים רבים, אך אף מדען לא יטען כי הן מהוות סוף פסוק, וייתכן שבעוד 100 שנים ישתנו או ייזנחו לטובת הסברים טובים יותר. במילים אחרות, הנחתו הבסיסית של הלא-מאמין לפיה אין בורא טעונה אף היא הוכחה, שנשענת על הסברים וראיות מניחים את הדעת לגבי הנושאים שלעיל. כל עוד ההוכחה אינה מצויה ברשותו הרי לא יוכל לומר בוודאות שהוא יודע שאין בורא, אלא רק שהוא מאמין שאין בורא. כלומר, זוהי שיחה בין שני מאמינים הדוגלים בהשקפות סותרות, אשר אף אחת מהן אינה בהכרח רציונאלית או בדוקה יותר מחברתה.

האם ניתן להוכיח?
כאשר אנו שואלים על קיומו או אי-קיומו של בורא, לאילו הוכחות אנו מצפים? אם נרצה להוכיח את קיומו נוכל למשל להסתמך על סיפורי ניסים ודברי חכמים, אבל בסיפורים ממקור שני ניתן להטיל ספק. יתר על כן, גם אם נראה במו עינינו מעשי פלאים, נשמע קולות נסתרים, נראה חזיונות ונחוש התעלות – ניתן לומר כי מדובר רק בתעתוע, בשיגעון או בכלל בתופעה ניתנת להסבר מבחינה פיזית, כימית וביולוגית.

מהצד השני, אם נרצה להוכיח את אי-קיומו של בורא נוכל להסתייע בראיות ובהיגיון המיוצגים על ידי המדע. ואולם, למחקר ולתיאוריה המדעיים יש מספר מגבלות רציניות. החשובה שבהן היא שהמדע מגביל את עצמו אל העולם הנתפס בחושים (כולל מיקרוסקופ, טלסקופ וכדומה), או לכל הפחות לתחומים שניתן לאוששם או להפריכם באמצעות ניסוי. אמנם קיימות תיאוריות לגבי תופעות שלא ניתן עדיין לאמת, אך בהן המילה "סבירות" אינה כה רחוקה מהמילה "אמונה". הנקודה העיקרית היא, שהמגבלות אינן מתירות למדע מלכתחילה להסיק לגבי מציאות המצויה מעבר לחושים ולעולם הגשמי, ובורא עולם הוא בדיוק אחד מהדברים הללו.

לבסוף, ראוי להזכיר עוד עיקרון מדעי חשוב: אם אנו רוצים להעלות טענה ולקרוא לה מדעית, עליה להיות מסוגלת לעמוד במבחן ההפרכה. מכאן שתיאוריות מדעיות לעולם אינן מוכחות באופן סופי אלא רק ב"סבירות" משתנה, ומובן שאין ידיעה מוגמרת וסגורה לחלוטין. אגב, מכיוון שהאמונה בבורא עולם אינה יכולה לעמוד במבחן ההפרכה, היא ממילא לא מצויה בתחומיו של המדע.

ערבוב של תחומים
למרות האמור לעיל, מאז ומתמיד הביעו מדענים את השקפתם לגבי קיומו או אי- קיומו של בורא. נביא כדוגמא את איינשטיין -  "אני מאמין באל של שפינוזה, המגלה את עצמו בהרמוניה של כל הקיים, אבל לא באל המעסיק את עצמו בגורלם ובמעשיהם של בני האדם". נראה כי במהלך המאה ה-20, דווקא טכנולוגיות מתקדמות ותגליות מרשימות הובילו את המדע לאזור דמדומים פחות מוצק. הדבר מתחוור מדבריו של ורנר קרל הייזנברג, זוכה פרס נובל בפיזיקה: "האטומים או חלקיקי היסוד אינם כה מציאותיים. הם מהווים עולם של פוטנציאלים או אפשרויות, ולא עולם של דברים או עובדות. אטומים אינם דברים". 

הבעיה היא שלצד השקפות אישיות ואמירות כלליות, ישנם לא מעט אנשים המנסים לגייס את המדע כנגד האמונה. גם ההיפך נכון – יש המבקשים להשתמש בממצאים ובתיאוריות למען תמיכה בקיום הבורא ולהתנגחות ביריביהם. דוגמא נאה לכך מהווה ספרו של ריצ'רד דוקינס בשם "השען העיוור". הספר מתייחס בין היתר לאנלוגיית השען של ויליאם פיילי, שטען כי מורכבות החיים היא ההוכחה לקיומו של הבורא. לפי פיילי, יצורים חיים משולים לשעון מתוחכם שאדם מוצא כשהוא מטייל ביער, והמסקנה המתבקשת והיחידה היא ששען נבון כלשהו ייצר אותו. לעומתו מראה דוקינס שניתן להסביר את מורכבות החיים ללא צורך בהנחת הבורא, ומכאן ממשיך אל המסקנה שאין בורא לעולם. דוגמא מפורסמת נוספת היא תיאוריה מאת סטיבן הוקינג, לפיה ניתן להסביר את תחילתו של המפץ הגדול בתנועה קוואנטית בריק, ומכאן שהיקום ניתן להסבר במונחים "חילוניים" בלבד.

נראה כי טענות כמו של פיילי, דוקינס והוקינג מערבבות את תחומי המדע והאמונה, וזונחות לא רק את מגבלותיו של המדע אלא גם את מגבלותיה של התבונה האנושית. חשוב מכך, הן מבלבלות בין אמונה לידיעה שאמנם מצויות ביחסי גומלין, אך גם מהוות שני היבטים נפרדים לחלוטין של הקיום האנושי. על ההבנה הזו חזר שוב ושוב פרופסור ישעיהו ליבוביץ', שהיה מדען, פילוסוף וגם אדם מאמין. לפי ליבוביץ', לא ניתן להתווכח על אמיתות אמונתו של אדם, שכן מעצם טבעה עומדת האמונה מעבר לידיעה ואינה תלויה בה. כלומר, לגבי דברים שהאדם יודע לא נדרשת כלל וכלל אמונה, ואילו את האמונה לא ניתן להפריך על ידי ידיעה. במילותיו של ליבוביץ': "האמונה הדתית היא ביטוי להכרעתו והחלטתו של האדם להידבק בבורא ולעבוד את הבורא...היא איננה אומרת מאומה על המציאות אלא היא הכרעה רצונית של האדם".

ויכוח לשם שמיים
שיחות על הבורא והבריאה עוד ימשיכו בוודאי להעסיק את האנושות ולהלהיט יצרים. מדוע הן כה סוערות? אולי מפני שאמונות וידיעות מהוות מרכיב כה מהותי בביטחון העצמי שלנו, והצורך להצטייר כצודק בענייני אמונה הינו הכרח נפשי-קיומי. ואולם, כפי שראינו מרבית השיחות מבוססות על 3 הנחות מוטעות, שהופכות אותן לא אחת להתנצחות חסרת טעם:

1. ברשותו של הלא-מאמין קיימת ידיעה רציונאלית בעוד הצד השני מחזיק באמונה בלבד, ומכאן שנטל ההוכחה על האחרון. המאמין מקבל לעיתים את העמדה המשתמעת עוד מתחילת השיחה, כך שמדובר בטעות הדדית ומשותפת.

2. ישנה אפשרות להוכיח או להפריך את קיומו או של בורא עולם בכלים אובייקטיביים. נקודה זו נשכחת במרבית המקרים על ידי שני הצדדים מתחילת הדיון ולמעשה עד סופו.

3. ידיעה ואמונה הם שני תחומים העשויים מקשה אחת – עוד טעות משותפת.

האם המשמעות היא שלא ניתן לדון על הנושא ולהפיק ממנו דבר מה בעל ערך? מובן שלא. העניין טמון במידת הגמישות והפתיחות של כל צד לשמוע את האחר, ועד כמה בוער לנו לשכנע בצדקתנו. אולי דווקא אם נזכור את מגבלות השיחה בין אנשים בעלי אמונות שונות, נוכל לגשת אליה ביתר צניעות ואפילו ללמוד ממנה. מוטב לזכור כי אולי אף פעם לא תהיה אפשרות להוכחה אובייקטיבית של קיומו או אי-קיומו של בורא עולם, וששאלת האמונה תלויה בחוויה ובתפיסה האישית של כל אחד. 

עומדות בפנינו שתי אמונות - האחת אומרת שיש נפעל (עולם) ללא כוח הפועל (בורא), והשנייה אומרת שיש כוח הפועל בנפעל. יש המאמין בזו ויש באחרת. נהוג לומר שעל האדם להכניס את אמונתו לבחינת "ידיעה" ככל האפשר כדי שלא ייפול ממנה, ומאידך כפי שאמר רבי נחמן מברסלב ז"ל: "תכלית הידיעה שלא נדע". ואפשר להבין את הדברים כך, תכליתה של הידיעה היא להביאנו אל הדרגה שבה נותרת רק האמונה, ושנזכה להאמין באמת במה שאנו מאמינים. השאלה היא אם כן - האם אתה באמת מאמין במה שאתה מאמין? התשובה היא פרטית ואישית, ומי שמעוניין לבררה יכול להתבונן פנימה אל חדרי ליבו ואל שכלו, ולתור בתוך עצמו.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה