ל"ז - הגוף מביא אותנו לחשיבה גאוותנית / הגדרת גאווה וענווה

פרק ל"ז

-       יוצא, שמה שמפריע לנו לאהוב זה הגוף החומרי שלנו, שמביא אותנו לחשיבה ותחושה שאנחנו נפרדים זה מזה, מה שמונע מאתנו לחוש את ההכרה הפנימית שכולנו אחד.

-       נכון. הגוף מביא אותנו לחשיבה גאוותנית. והחומריות שלו היא זו שגורמת לה. חשוב לדעת שהתחושה הגאוותנית הזו מחלחלת בנו באופן טבעי מכוח היותנו בעלי גוף חומרי, ולכן אם לא ניאבק בגאווה הזו ולא נלמד בשכלנו שמדובר באחיזת עיניים, אנחנו ניהפך ליותר ויותר גאוותנים, וממילא גם ליותר ויותר אנוכיים וחסרי אהבה.

-      

מה?? מה הקשר בין גאווה לבין הכרה שכולנו אחד? מדוע הרב פתאום התחיל לדבר על גאווה?

-       זה קשור מאוד! זו בעצם ההגדרה הנכונה לתחושה שעליה דיברתי, ולכן חשוב לי לומר אותה למרות שהיא נראית תמוהה במחשבה ראשונה. התחושה שאנחנו נפרדים זה מזה היא גאווה. אתה יודע מהן גאווה וענווה?

-       בטח. גאווה זה להרגיש שאתה יותר ממישהו אחר. וענווה זה בדיוק ההפך, להרגיש יותר שפל מכולם או לפחות שאתה לא יותר מכולם.

-       יפה. זו הגדרה נכונה אך לא מספיקה. ההגדרה שאמרת כרגע היא רק אחת מהתוצאות של ענווה וגאווה. ישנה מחשבה אחרת, בסיסית יותר, שגורמת לך לחשוב שאתה יותר טוב מאחרים. אני רוצה להבין מהי אותה מחשבה בסיסית של גאווה וענווה!

-       טוב, אז אין לי מושג.

-       נתחיל בענווה. ענווה זה להכיר את עצמך באמת. לדעת את האמת על עצמך, לא פחות ולא יותר. ולפי מה שהסברנו, מה אנחנו באמת?

-       שליחים של הקב"ה בעולם הזה. הוא מחייה אותנו בכל רגע ורגע ונותן לנו את כל הכוחות.

-       יפה! ענווה, זה להכיר בַאמת. להכיר באמת ובתמים בעובדה שאין לנו שום קיום עצמאי מבלעדי ה' שמחייה אותנו. ידיעת האמת על עצמנו גם כוללת כמובן הכרה בכוחותינו האמתיים, בכישרונותינו, בידיעותינו וביכולותינו ללא הפרזה. לא הפרזה למעלה ולא הפרזה למטה. לא יותר ולא פחות.

-       ואיך הכרה זו גורמת לנו לא לחשוב שאנו יותר טובים מאחרים?

-       ברגע שאנחנו יודעים שלכל עם ישראל יש נשמה אחת, שהיא גילוי אלוקי עליון ביותר ושממנה יונקות כל הנשמות הפרטיות שלנו, ממילא אנחנו יודעים שכולנו בעצם חלקים של דבר אחד שלם וכל אחד לא יכול לחיות מבלעדי השני. זו הסיבה לכך שאין לנו שום סיבה להרגיש עליונות על השני, כי כולנו הרי אחד! אם שנינו אחד, איזו סיבה יש לי להרגיש שאני יותר טוב ממך? רגל ימין שלך מרגישה שהיא יותר טובה מרגל שמאל?

-       לא שאלתי אותה, אבל כנראה שלא...

-       זה בגלל שהם חלק מאותו גוף. כנ"ל לגבי כל העם! כל אחד מעם ישראל קיבל תפקיד אחר ובהתאם לכך כוחות אחרים, וכולם ביחד מבצעים את המשימה שקיבלו מהקב"ה.

-       אז גאווה זה בעצם לשכוח את העובדה שכולנו "חלק אלוה ממעל" שמקבלים את הכול ממנו?

-       יפה! הבה נדייק יותר: הגאווה יכולה לנבוע או משכחת העובדה הזאת, או מחוסר שכנוע מוחלט בנכונותה. למעשה, גאווה פירושה שאנחנו מתגאים על הקב"ה! ומתוך כך מתגאים על אנשים אחרים. אנחנו צריכים לדעת בידיעה ברורה ולזכור תמיד את האמת הפשוטה שאנחנו רק גילוי של הקב"ה, ואין לנו שום מציאות בפני עצמנו המנותקת מהקב"ה.

-       אם הבנתי נכון, אז יוצא ככה: הגוף מרגיש שהוא קיים, שיש לו מציאות. ומכיוון שהוא עשוי מחומר, הוא רואה שיש לגוף החומרי שלו גבולות שמצמצמים אותו ומנתקים אותו בעצם מכל שאר הבריאה. כמו כן, הגוף החומרי לא רואה את הקב"ה בעיני הבשר שלו ולכן יש לו תחושה טבעית שהוא משהו עצמאי, שונה ונפרד מאחרים, הן מהקב"ה והן משאר הבריאה. הוא לא מרגיש שהוא חלק מגילוי אלוקי כללי. תחושה זו היא בעצם הגאווה שלו על הקב"ה.

-       יפה מאד. יש הלכה בשו"ע או"ח סימן ב' סעיף ו':

    "אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש [מפני כבוד השכינה] ויבדוק נקביו".

    אדם שהולך בקומה זקופה מרגיש שהוא מציאות נפרדת מהקב"ה. זו תחושה טבעית הנובעת מהגוף החומרי. הוא לא מכיר בעובדה שהוא גילוי של הקב"ה.

    הוא חושב וחש, לפחות באותו פרק זמן של הליכה בקומה זקופה, שהקב"ה לא מתגלה בתוכו, ולפי מה שאמרנו לעיל על כוח המחשבה שלנו, ברגע שהוא חושב כאלה מחשבות הוא ממש פועל במציאות לסלק כביכול את השכינה של הקב"ה מתוכו. עצם המחשבה שהקב"ה לא מתגלה כאן גורמת לכך ששכינתו של הקב"ה מסתלקת מאותו אדם.

    בלשון הקודש של חז"ל הקב"ה אומר על בעל גאווה "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (סוטה ה.). בעל הגאווה מסלק את השכינה במחשבות שלו. אסור לחשוב מחשבות הבל כאלה.

-       זה גם מסביר מדוע אסור ללכת בגילוי ראש מפני כבוד השכינה. כדי להרגיל את האדם לזכור בכל רגע שהקב"ה נמצא אִתו בכל רגע ורגע ומחייה אותו. את התחושה הזאת כל יהודי צריך להרגיש בכל רגע נתון.

-       נכון מאד. היטיב לבטא את הכלל שאמרנו אחד מגדולי אדמו"רי החסידות ר' מנחם מנדל מקוצק: אלוקים נמצא[1] בכל מקום שנותנים לו להיכנס.

 

[1] כמובן שלית אתר פנוי ממנו יתברך ואם הוא יסלק השגחתו מהעולם הרי הוא יחזור לתוהו ובוהו ויעלם, אלא כוונתו שככל שאדם יתן לקב"ה להיכנס יותר והיינו על ידי שידע שהכל ממנו יתברך ככה תשרה עליו יותר שכינה.