לחם פשתן דל פחמימות - ביכורים
הרב יניב חניאאאבתשעז24/07/2017
שאלה:
שלום הרב. אני אוכל לחם פשתן דל פחמימות שעוזר לי מאוד לשמור על רמת סוכר נמוכה. א. כתוב על האריזה שברכתו מזונות אבל הוא מפשתן כמעט כולו ואין בו יותר מ2 וחצי אחוז קמח שיפון האם לא בירכתו שהכול? ב. האם אפשר בשבת לצאת ידי חובה בסעודת שבת בלחם פשתן אני מצרף קישור לאתר של החברה יש שם את כל הפרטים על הלחם http://www.pishtan.co.il/ תודה רבה
תשובה:
לגבי השאלה על הברכה, התבוננתי על מרכיבי הלחם באתר, וזה נראה לי כמשהו שצריך לברך עליו שהכל, מצד שני, אני לא בדקתי את הלחם עצמו ולא ראיתי את המרכיבים לעומק, רק מה שהם מתארים באתר, והם מתארים שם שמחלקת הכשרות של הבד"צ החליטה מזונות, כך שאני מניח שיש להם את הסיבות שלהם.יש במאפים התייחסות למה שקרוי "מעמיד", או חומר שהוא מעט בכמות אבל חשוב למבנה הלחם... אולי את זה הם לקחו בחשבון. בכל מקרה, לי קשה לחלוק עליהם בלי לדבר עם מישהו מהמפעל או לדעת יותר על הצד של האפיה.
לגבי ארוחות שבת, אני סבור שאי אפשר לאכול את הלחם בתור סעודת שבת, אין בו מחמשת מיני דגן מספיק. לכן העצה שלי פשוטה- לאכול לחם (אולי עדיף לחם מלא במקרה שלך) כביצה, שזה בערך פרוסה ואחר כך להמשיך לאכול רק מהלחם הזה. בצורה כזו תתחייב בברכת המזון על הלחם ה"רגיל" ובכל זאת לא תאכל ממנו יותר מידי.
1. המקור הוא הגמרא שקובעת שמים אחרונים הם חובה כדי לנקות את היידים לםפני הברכה ומעוד סיבות כמו מלח סדומית שיש באוכל.
2. נשים לא נהגו כל כך לעשות מים אחרונים, למרות שמבחינת הדין הן חייבות לעשות.
3. זוהי שאלה טובה, הסיבה לכך היא בעיקר פסקים של פוסקים אשכנזים שאומרים שמכיוון שהימינו אין מלח סדומית, הרי שמים אחרונים אינם חובה. כך שרבים נהגו ללכת על פי הפסק הזה ולא לעשות מים אחרונים. הפוסקים הספרדים מתדגישים שצריך לעשות מים אחרונים ונדמה שהיום הרוב נוהגים לחשוב שצריך ליטול מים אחרונים, למרות שכפי שאמרת יש כאלה שאינם נוטלים.
חכמים לומדים מפסוקים שצריך להתרגל לברך ברכות הנהנין לפני האכילה או ההנאה, וזהו כלל חשוב ומרכזי שנוגע גם למצוות ולדברים נוספים, מברכים ואז עוברים לעשיה. ישנן גם ברכות אחרי ההנאה, אולם מהותן שונה קצת. מכיוון שהברכה היא על ההנאה שבאוכל ועל התועלת שבו, הרי שגם אם אדם שוכח לברך לפני האכילה, הרי שהוא צריך לברך כל עוד הוא אוכל או נהנה. מכאן שאם שכחת לברך, צריך לברך בזמן שנזכרת, כל עוד לא סיימת לאכול. אמנם ישנו דיון בהלכה מה קורה אם אדם נזכר בשעה שיש לו אוכל בפה... וכאן המסקנה שאם ניתן להוציא את האוכל (כמו מי שמוצץ סוכריה, לדוגמא), צריך להוציא אותו ולברך, אם לא ניתן להוציא את האוכל, צריך לפנות את האוכל בפה לצד אחד, לברך ואז להמשיך לאכול.
אם התחלת לאכול בשבת והסעודה נמשכה למוצאי שבת, אז צריך לומר רצה והחליצנו בברכה גם במוצאי שבת? צריך להיזהר בזמן של ראש חודש שבו יש סתירה בין רצה והחליצנו לבין יעלה ויבא, ואז צריך להקפיד לברך לפני צאת השבת.
מבחינת כבוד הסידור אכן עדיף להשאיר טפח, מכיוון שפחות מטפח זה יכול להיחשב כרצפה עצמה,למרות שבחינה הלכתית יבישה אין הרבה הבדל בין טפח לעד שלושה טפחים, הכל נחשב לחלק אחד עם הרצפה.
אחת השאלות הגדולות בחיים הדתיים והאמוניים נוגעת לטעמי המצוות ולסיבה שלהם. למה אנחנו צריכים להתנהג כך או לעשות כך וכך... וישנה מחלוקת עקרונית, עם פנים לכאן ולכאן, האם אנחנו יכולים להבין את המצוות או לא.
לדוגמא, לגבי מצוות שילוח הקן לכאורה יש טעם מובן וברור – ניתן לחשוב שהסיבה היא שהקב"ה מרחם על האמא ולכן צריך לשלוח אותה לפני שלוקחים את הבנים. אולם דווקא לגבי מצווה זו אומרים חכמים שמי שאומר שהטעם שלה הוא רחמנות ה' הוא טועה, אלא טעם המצווה לא ידוע. ולהיפך, על פי דעת המקובלים הסיבה למצווה הזו היא אכזריות! "לפי דבריהם הפנימיים (שצריכים הבנה עמוקה) המטרה היא לצער את הציפור בשילוח, מה שגורם לקב"ה ל"היזכר" בצערה של השכינה..."
באופן כללי אנחנו יודעים תמיד שאנו לא מבינים את טעמי המצוות והם גזירות אלוקיות. ואם יש מצווה שבה אנחנו "מבינים" או יודעים את הטעם, אנחנו מתייחסים להבנה הזו כאל טעם מסייע, כאל "עוד משהו" ולא כאל סיבה מרכזית לשמור מצווה.
המקוואות יהיו פתוחים בעזרת ה' במוצאי החג. לא דוחים טבילה אף פעם, מלבד במקרה שהיא יוצאת בערב כיפור או ערב תשעה באב.
