שלום
הרב יניב חניאיזאבתשעה02/08/2015
שאלה:
שלם שמי יוסי ורציתי לדעת מה פרשת הבר מצווה שלי? נולדתי בתשס"ג=2003. בכ'ח ניסן= ניראלי 28.4.2003 יום שלישי
תשובה:
כח ניסן תשס"ג היה ה30 ל4, ב28/4 יצא ביום שני.פרשת השבוע באותו שבוע היתה פרשת "אמור".
תשובות נוספות בנושא-
פיצוץ אוכלוסין בישראל
זו שאלה מעניינת שגם אני חושב עליה לעיתים, בעיקר כשעומדים בפקקים אין סופיים ומבינים שהשטח פשוט לא מספיק. וזו אכן בעיה שצריך לתת עליה את הדעת.
אם כי, כמובן, שמבחינה טכנית מדובר על עוד לא מעט שנים. כמה עשרות שנים נשמע לי מוזר, כי קצב גדילת אוכלוסיה הוא איאטי יחסית, ויש למדינת ישראל לא מעט עתודות... בעיקר בנגב ובגליל, ועדייין ישארו לא מעט שטחים לטיול וכדומה... וכמובן יש את יהודה ושומרון, והבקעה ועוד. כל אלה מקומות שיכולים לקלוט מיליונים רבים לפני שתתחיל מצוקה אמיתית בגסנון הונג קונג או בנגלדש (שגם שם עיקר הבעיה היא ההתרכזות במקום אחד, פחות השטח).
ועדיין, זו שאלה ובעיה שצריך לחשוב עליה ולהתכונן אליה מבחינה מעשית, בתכנון כבישים, ערים, ותחבורה ציבורית להמונים.
אולם אני מניח שהסיבה ששאלת את זה פה, היא בגלל אמונית רוחנית ולא מעשית. ולכן אני חושב שיש כמה דברים רוחניים לומר על זה-
א) חכמים אומרים שארץ ישראל נקראת ארץ הצבי, כי כמו שעורו של הצבי לא מכיל את בשרו (כלומר "הבשר" של הצבי דחוק בתוכו ואחרי שמפשיטים את העור לא ברור איך הוא נכנס פנימה), כך ארץ ישראל מתרחבת לקלוט יותר אנשים ממה שזה נראה חיצונית. אפשר לזכור את הבריטים, שחוקקו את הספר הלבן, כדי שהארץ לא "תקלוט מעבר ליכולת שלה", וכמובן שמאז האוכלוסיה בארץ הכפילה את עצמה פי עשרה ויותר, ועדיין יש מקום.
ב) אנחנו בדרך כלל לא עוסקים בחשבונות שכאלו כאשר יש מצווה מפורשת. כלומר- יש בתורה מצווה של פרו ורובו, אז אם יש איזו סכנה מרוחקת, של עוד כמה עשרות שנים קדימה, אנחנו לא עושים את החשבון של "מה יהיה" ואיך זה יעבוד. המצוות הן דרך חיים שלימה, שאומרות לנו איך צריך לחיות, וממבט במצוות ברור שהתורה רוצה שילדו ידלים ויביאו דורות. אם יהיה "מצב חירום" בעוד מאה שנה ויצטרכו לחשוב על פתרונות, שיחשבו הם בדורם.
ג) מבחינה אישית של קיום מצוות פרו ורבו, כמובן שאין לזה משמעות לכל אחד פרטי, גם אם יפתרו את הבעיה פעם, זה יהיה באופן מערכתי, ממשלתי ורחב. והאמונה שלנו שעד אז כבר יהיו אנשים עם רוח הקודש ונבואה, שידעו מבחינה רוחנית לאן זה הולך.
זו שאלה מעניינת שגם אני חושב עליה לעיתים, בעיקר כשעומדים בפקקים אין סופיים ומבינים שהשטח פשוט לא מספיק. וזו אכן בעיה שצריך לתת עליה את הדעת.
אם כי, כמובן, שמבחינה טכנית מדובר על עוד לא מעט שנים. כמה עשרות שנים נשמע לי מוזר, כי קצב גדילת אוכלוסיה הוא איאטי יחסית, ויש למדינת ישראל לא מעט עתודות... בעיקר בנגב ובגליל, ועדייין ישארו לא מעט שטחים לטיול וכדומה... וכמובן יש את יהודה ושומרון, והבקעה ועוד. כל אלה מקומות שיכולים לקלוט מיליונים רבים לפני שתתחיל מצוקה אמיתית בגסנון הונג קונג או בנגלדש (שגם שם עיקר הבעיה היא ההתרכזות במקום אחד, פחות השטח).
ועדיין, זו שאלה ובעיה שצריך לחשוב עליה ולהתכונן אליה מבחינה מעשית, בתכנון כבישים, ערים, ותחבורה ציבורית להמונים.
אולם אני מניח שהסיבה ששאלת את זה פה, היא בגלל אמונית רוחנית ולא מעשית. ולכן אני חושב שיש כמה דברים רוחניים לומר על זה-
א) חכמים אומרים שארץ ישראל נקראת ארץ הצבי, כי כמו שעורו של הצבי לא מכיל את בשרו (כלומר "הבשר" של הצבי דחוק בתוכו ואחרי שמפשיטים את העור לא ברור איך הוא נכנס פנימה), כך ארץ ישראל מתרחבת לקלוט יותר אנשים ממה שזה נראה חיצונית. אפשר לזכור את הבריטים, שחוקקו את הספר הלבן, כדי שהארץ לא "תקלוט מעבר ליכולת שלה", וכמובן שמאז האוכלוסיה בארץ הכפילה את עצמה פי עשרה ויותר, ועדיין יש מקום.
ב) אנחנו בדרך כלל לא עוסקים בחשבונות שכאלו כאשר יש מצווה מפורשת. כלומר- יש בתורה מצווה של פרו ורובו, אז אם יש איזו סכנה מרוחקת, של עוד כמה עשרות שנים קדימה, אנחנו לא עושים את החשבון של "מה יהיה" ואיך זה יעבוד. המצוות הן דרך חיים שלימה, שאומרות לנו איך צריך לחיות, וממבט במצוות ברור שהתורה רוצה שילדו ידלים ויביאו דורות. אם יהיה "מצב חירום" בעוד מאה שנה ויצטרכו לחשוב על פתרונות, שיחשבו הם בדורם.
ג) מבחינה אישית של קיום מצוות פרו ורבו, כמובן שאין לזה משמעות לכל אחד פרטי, גם אם יפתרו את הבעיה פעם, זה יהיה באופן מערכתי, ממשלתי ורחב. והאמונה שלנו שעד אז כבר יהיו אנשים עם רוח הקודש ונבואה, שידעו מבחינה רוחנית לאן זה הולך.
אירוסין
א) אני חושב שצריך לקיים פגישות גם בזמן האירוסין, ודאי פגישות מעשיות של ענייני החתונה, אבל גם פגישות של חיזוק הקשר במובן מסויים עד החתונה. ב) התדירות היא פועל יוצא של מצבכם, המצב של הקשר וכדומה, אבל לא להפריז בהן אלא לשמור על רמה נאותה, מצד אחד משהו שישמור על הקשר ומצד שני משהו שלא יעבור את הגבולות שיכולים להיפרץ בתקופה כזו רגישה.
א) אני חושב שצריך לקיים פגישות גם בזמן האירוסין, ודאי פגישות מעשיות של ענייני החתונה, אבל גם פגישות של חיזוק הקשר במובן מסויים עד החתונה. ב) התדירות היא פועל יוצא של מצבכם, המצב של הקשר וכדומה, אבל לא להפריז בהן אלא לשמור על רמה נאותה, מצד אחד משהו שישמור על הקשר ומצד שני משהו שלא יעבור את הגבולות שיכולים להיפרץ בתקופה כזו רגישה.
היגיון בהלכות ברכות
כיוון שברכה ראשונה היא על הנאת האכילה, יש להצמידה לתחילת האכילה, ואסור להפסיק בין הברכה לאכילה. אבל ברכה אחרונה אינה על הנאת האכילה בלבד, אלא על התועלת והנחת שיש לאדם ממה שאכל, ולכן אפשר לברך אותה גם לאחר זמן, כל עוד מרגישים איזה שובע מהאכילה. בברכה יגאל ללום
ידיעותיו של נפטר המשך
מקום מצויין להתחיל ממנו יכול להיות הגמרא בברכות דף יח: (בני רבי חייא נפוק לקריתא) המקור עוסק בדיוק בשאלות הללו, משם ניתן להמשיך לכל המפרשים, ההלכות שמופיעות על הדף וכדומה. אותו מקור מופיע גם בילקוט שמעוני על איוב, רמז תתק"ז.
מקום מצויין להתחיל ממנו יכול להיות הגמרא בברכות דף יח: (בני רבי חייא נפוק לקריתא) המקור עוסק בדיוק בשאלות הללו, משם ניתן להמשיך לכל המפרשים, ההלכות שמופיעות על הדף וכדומה. אותו מקור מופיע גם בילקוט שמעוני על איוב, רמז תתק"ז.
גיל הנערות
מכיוון שאתה עצמך מרבה לתאר את הבעייתיות שבקשר עם בנות וכדומה, קצת קשה ל"ענות" על השאלה עצמה ישירות, מכיוון שאת התשובות אתה יודע.
מצד שני בהחלט קל להבין את מה שאתה אומר ואת התחושה, אני זוכר שגם לי היו תחושות כאלו כאשר נכנסתי לעולמה של תורה, אמנם בתחומים אחרים ופחות בתחום של "בנות", אלא יותר בתחום של לימודים גבוהיים (הייתי אמור להיות באיזו תוכנית סופר יוקרתית של הצבא וללמוד תואר לפני גיל 18 וויתרתי על זה) ובתחומים אחרים, כמו מחשבים וכדומה...
הקב קוק מתאר מעט את התחושות שלך, ומסביר שהן נובעות מפחד גדול של הנשמה מההתקדמות הרוחנית, הוא קורא לזה "ניתוקים בנפש", כי הגוף הוא מאוד מעשי, מחפש קישורים לעולם המעשה ולתענוגים שלו, וכאשר פונים לכיוון רוחני עליון יש תחושות של ניתוק, שהן אמנם ניתוק מהרע, אבל ניתוק שגורם כאב לנפש...
מה שצריך זה לעבוד על עצמך, לשכנע את עצמך שוב ושוב בנחיצות של המהלך, בחשיבות שלו וברווח הגדול שיש לך ממנו. בשכל, פשוט לעבוד שכלית על התחושות... אחר כך, אחרי תקופה, זה ישתנה להיות גם משהו נפשי, אולם השלב הראשון הוא ההבנה.
אני סבור שיש גם מקום לנתק מעט את הקשרים הללו, לא לוותר על החברים (למרות שאצלי זה מה שקרה בסוף), אבל לא חייבים לצאת לכל היציאות הללו שמקשות עליך ושאין בהן תוכן אמיתי. לאט לאט לא להיות חלק מזה גם מבחינה נפשית וערכית. זה תהליך, אבל זה תהליך שחייבים לעבור. פעם ליוויתי בישיבה בחור שלא הצליח, הוא נכנס לישיבה, התחיל ללמוד ברצינות, הפך לחלק מהנוף בישיבה, אבל לא וויתר על החברה... אחרי זמן ארוך של חיים כפולים כאלה הוא ויתר על הישיבה ועזב והיום הוא חי במקום אחר לגמרי.
צריך להבין שבימינו, אולי בניגוד ללפני עשר שנים, כבר אין מקום לחיים כפולים כאלה, זה פשוט לא אפשרי, החיים בחוץ כל כך טמאים, כל כך פרוצים, כל כך מושחתים חברתית שאין מקום לשני הצדדים בנפשו של אדם... ולכן הניתוק הוא שכלי ולא רק רגשי. בסופו של דבר כל אחד מהחברים שלך יבחר לאן הוא רוצה ללכת וכל מי שיבחר ללכת לטוב יצטרך לעשות את אותו ויותר שאתה צריך לעשות עכשיו. תחשוב כל הזמן על מה אתה צרוויח, על הישרות הפנימית ותעבוד על השכל ואני בטוח שאחרי זמן לא רב תרגיש את זה גם הפועל בחיים המעשיים.
מכיוון שאתה עצמך מרבה לתאר את הבעייתיות שבקשר עם בנות וכדומה, קצת קשה ל"ענות" על השאלה עצמה ישירות, מכיוון שאת התשובות אתה יודע.
מצד שני בהחלט קל להבין את מה שאתה אומר ואת התחושה, אני זוכר שגם לי היו תחושות כאלו כאשר נכנסתי לעולמה של תורה, אמנם בתחומים אחרים ופחות בתחום של "בנות", אלא יותר בתחום של לימודים גבוהיים (הייתי אמור להיות באיזו תוכנית סופר יוקרתית של הצבא וללמוד תואר לפני גיל 18 וויתרתי על זה) ובתחומים אחרים, כמו מחשבים וכדומה...
הקב קוק מתאר מעט את התחושות שלך, ומסביר שהן נובעות מפחד גדול של הנשמה מההתקדמות הרוחנית, הוא קורא לזה "ניתוקים בנפש", כי הגוף הוא מאוד מעשי, מחפש קישורים לעולם המעשה ולתענוגים שלו, וכאשר פונים לכיוון רוחני עליון יש תחושות של ניתוק, שהן אמנם ניתוק מהרע, אבל ניתוק שגורם כאב לנפש...
מה שצריך זה לעבוד על עצמך, לשכנע את עצמך שוב ושוב בנחיצות של המהלך, בחשיבות שלו וברווח הגדול שיש לך ממנו. בשכל, פשוט לעבוד שכלית על התחושות... אחר כך, אחרי תקופה, זה ישתנה להיות גם משהו נפשי, אולם השלב הראשון הוא ההבנה.
אני סבור שיש גם מקום לנתק מעט את הקשרים הללו, לא לוותר על החברים (למרות שאצלי זה מה שקרה בסוף), אבל לא חייבים לצאת לכל היציאות הללו שמקשות עליך ושאין בהן תוכן אמיתי. לאט לאט לא להיות חלק מזה גם מבחינה נפשית וערכית. זה תהליך, אבל זה תהליך שחייבים לעבור. פעם ליוויתי בישיבה בחור שלא הצליח, הוא נכנס לישיבה, התחיל ללמוד ברצינות, הפך לחלק מהנוף בישיבה, אבל לא וויתר על החברה... אחרי זמן ארוך של חיים כפולים כאלה הוא ויתר על הישיבה ועזב והיום הוא חי במקום אחר לגמרי.
צריך להבין שבימינו, אולי בניגוד ללפני עשר שנים, כבר אין מקום לחיים כפולים כאלה, זה פשוט לא אפשרי, החיים בחוץ כל כך טמאים, כל כך פרוצים, כל כך מושחתים חברתית שאין מקום לשני הצדדים בנפשו של אדם... ולכן הניתוק הוא שכלי ולא רק רגשי. בסופו של דבר כל אחד מהחברים שלך יבחר לאן הוא רוצה ללכת וכל מי שיבחר ללכת לטוב יצטרך לעשות את אותו ויותר שאתה צריך לעשות עכשיו. תחשוב כל הזמן על מה אתה צרוויח, על הישרות הפנימית ותעבוד על השכל ואני בטוח שאחרי זמן לא רב תרגיש את זה גם הפועל בחיים המעשיים.
צניעות בינו לבינה
ישנן בהחלט דעות שאסור.
ישנן דעות שבמבט "מעביר" שאין בו התמקדות, מותר.
ישנן גם הבנות שמותר.
ישנן בהחלט דעות שאסור.
ישנן דעות שבמבט "מעביר" שאין בו התמקדות, מותר.
ישנן גם הבנות שמותר.
עוד תוכן בשורש
שיעורי תורה
עוד מהרב יניב חניא
עוד בנושא הדרכה
מוצרים
