פסוקי תהילים לפי שם לאזכרה

אמירת פסוקי השם לפני סוף תפילת העמידה

נהוג לומר בכל סוף תפילת העמידה ולפני ה'יהיו לרצון' השני פסוק המתחיל באות הראשונה של שמו והמסתיים באות האחרונה של שמו[1].

מנהג זה הינו עתיק ויש שכתבו מנהג זה בשם הזהר[2].

מהטעמים לכך:

1. על הפסוק "ותושיה יראה שמך" (מיכה ו,ט) מובא "מכאן שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו התורה מצילתו מגיהינום"[3].
2. עוזר להינצל מחיבוט הקבר ויסורים לאחר הפטירה[4].

מטעם זה השתלשל מנהג המובא בכמה מספר המקובלים, לומר פסוק של השם בכל שלב ביום מהליכה ועד עסקים[5].

3. "טעם שתקנו לנו הקדמונים לומר בסוף תפילת ח"י פסוק שרומז בו שמו של אדם שהפסוק מתחיל ומסיים באותיות התחלת וסיום שמו, כי השם של אדם רומז על בחי' חיותו שיש לכל אחד מישראל חלק אלקי קדוש"[6].

בספר אליה רבה סי' קכב אות ג מובא: "כתב ב"י טוב לומר פסוק אחד מן התורה או מנביאים או מכתובים קודם שאמר יהיו לרצון המתחיל בשמו וסיים בשמו"[7].

פסק דין זה מופיע להלכה בכמעט כל העדות, הן אשכנזים והן וספרדים[8].

מעניין לציין: מנהג חב"ד – "כמה מהחסידים נוהגין לומר בסיום דשמונה עשרה גם הפסוק של שם האדמו"ר"[9]. הטעם לזה הינו שכשם שאומרים את פסוקי השם שלא יישכח את שמו ולכך יינצל מדינה של גיהינום[10], כך אומרים את הפסוקים של שם הרבי בשביל שלא יישכח אף אחרי הפטירה למי הוא קשור[11].[12]

[1]ספה"מ עמ' 12, קשו"ע סי"ח,טו (עי' בשו"ת התעוררות תשובה ח"א סכ"ז), סידור עבודת בורא שער יחוד ה' שער ג, סידור הירץ ש"ץ הקדמה לברכת יוצר, דברי חכמים (למקובל הקדוש ריל"פ) שער הידיעות דעת חכמה פ"ז,ס ע"ב, סידור דרך ישרה, סידור עבודת ישראל, יד כל בו ח"א יג ע"ב, עבודת הבורא שער קימת המטה נתיב ד עמ' 46 (להעיר שמקור זה הינו מהראשונים שבדפוס – נדפס לפני כ-436 שנה), סגולות ישראל צא, מאורי אור (לר"א ווירמש) חלק באר שבע לא ע"ב וע"ש ומקשה על הפסק וכבר האריכו שאין בזה בדברי יוסף דלקמן עמ' קנח ואילך ובילק"י שם ובשו"ת אז נדברו ובע"מ ואכ"מ

[2]ספר בן ציון (לר"י מטורבין) דף לג סע"ב וראה בדברי יוסף דלקמן שלא מצא זאת בזהר.

[3]מובא ברש"י ויש חולקים שאינו משמו אלא מר"ש מדולגאטש ומובא בספרו אגודת שמואל עה"פ הנ"ל וראה מש"כ בזה באהל משה דלקמן וראה מש"כ הרבי על כך באג"ק ח"ב עמ' שצא.

[4]ראה בקיצור השל"ה דף פ שעוזר שלא ישכח שמו ועי"ז יינצל מחיבוט הקבר וכעין זה כתב בסידור נהורא השלם ובליקוטי מהרי"ח ח"א עמ' קלט בשם השל"ה ומופיע בסוף קיצור השל"ה ועי' סדר הדין וחיבוט הקבר בראשית חכמה שער היראה פי"ב מסכת חיבוט הקבר ושם אריכות באמירת השם ואם לא נידון מופיע בפ"ב וראה בספר זכר דוד (לר"ד זכות) דף רמו, שמירת הלשון לחפץ חיים ח"ב פ"ז בהגה"ה ועיין בילקוט יוסף דלקמן שיש שערערו על טעם זה ואכ"מ.

[5]ספר משפט צדק בשם הסידור של המקובל מוהר"ר הירץ ומופיע שם בהקדמה לאחר ישתבח – יש להעיר שזהו המקור הקדום ביותר שנמצא בדפוס למנהג זה מכיוון שספר זה הודפס בשנת ש"ך דהיינו לפני 463 שנה, כן משמע גם מדברי חכמים הנ"ל, ראה בהגהה לטעמי המנהגים דלקמן וראה בספר זכר דוד שם ש'תמיד יהיה שגור אותו פסוק בפיו'.

[6]טעמי המנהגים אות צ בשם זרע קודש.

[7]בספר פקודת אלעזר חלק א קכח,יג: "וספר ב"י הנזכר איני יודע כעת". ובארחות חיים (ספינקא) סי' קכב: "ואני יגעתי ולא מצאתי בבית יוסף כאן שום רמז מזה, ואולי כוונתו על איזה ספר אחר" בכמה מהדורות של ספר קשו"ע על סי' יח,טו נכתב 'כ"י' ולא 'ב"י', כלומר בשם כתב יד. על סמך תיקון זה כתוב בשו"ת ויצבור יוסף ח"ג סי"ב: "ולפ"ז אין שאלה כי במקום ב"י צריך לכתוב כ"י, וכנראה המדפיס טעה, והשתא אתי שפיר" יש שפירשו שאכן היה צריך להיות כתוב כ"י אך הפירוש הוא לסידור כתר יוסף - אגדות שמואל עמ' 90. יש שפירשו שזה בשם ספר ברכת ה' (בר"ת – ב"י) שנדפס ביחד עם 'סמיכת חכמים' לאותו המחבר ויש שכתבו שנכתב בספר הצוואה הנקרא שער הכנה לבעל הסמיכת חכמים ויש שטענו על טעות כתיב ושצ"ל כתוב ד"י ולא ב"י והכוונה לספר דרך ישרה וסמכו דבריהם על מקום נוסף באלי' רבה ולהעיר שהדברים נמצאים גם בדרך ישרה וגם בסידור כתר יוסף.

[8]למשל: כף החיים או"ח קכב סקי"א, יפב ללב (ר"ח פאלג'י) יושר לבב עמ' ק"צ, כן נהג ר"ר מאזוז וכן נהגו בקהילות תוניס וג'רבה וכהנ"ל מופיע בדברי יוסף דלקמן עמ' קנג בהע', ערוך השולחן סי' קכב,ח, שמירת הלשון לחפץ חיים ח"ב פ"ז בהגה"ה, כן נהגו במנהג זה קהילות החסידים ותלמידי המגיד ממעזריטש ונאסף בריבוי מ"מ בדברי יוסף דלקמן עמ' קנד ואילך). וכן הוא מנהג חב"ד (אג"ק ח"ב עמ' שצא, יגדיל תורה (קובץ העשור) עמ' 52, סידור עם דא"ח עמ' 726, ספה"מ עמ' 12.

[9]ספה"מ עמ' 12, אג"ק חי"ח עמ' יח וראה שולחן מנחם ח"א עמ' רלט הע' יג.

[10]נסמן בטעם 2.

[11]שמעתי מזקני רבני אנ"ש, וזה ע"ד מה שנהגו חסידים בעת סגירת הגולל לומר לנפטר שהינו קשור לרבי וכו'.

[12] לעיון נוסף: הקדמה לספר פסוק לי פסוקך, ילקוט יוסף או"ח ח"ה סקכ"ב,ו הע' ו, דברי יוסף (כ"ץ) עמ' קל"ז ואילך, אוהל משה (קובץ) ח"ה עמ' מא ואילך, שלחן מנחם ח"א רלח.