מה הבעיה

תשובה:

שלום רב, אני מצרף כאן דברים שכתבתי בשיעור אמונה של שורש שעסק בעניין, הדברים קצת תיאורטים, אבל אם יש לך שאלה נוספת אשמח לענות: כפי שכבר ציינו בעבר מספר פעמים, העולם נתון בהתקדמות תמידית. כל דור (אמור להיות) טוב מקודמו בנקודה מסויימת וכל שכבת גיל צריכה לקדם את העולם מדרגה אחת קדימה. אומנם לא תמיד זה נכון לגבי כל דור וישנן הרבה נסיגות בתהליך, אולם המגמה הכללית היא כלפי מעלה. האדם היום, באופן כללי, הוא יותר טוב, יותר חיובי, פחות אגרסיבי, ישנן פחות מלחמות, יותר הבנה בין עמים, פחות עבודה זרה וכדומה... באחד השיעורים הקודמים טענתי שהעליה במעלה השלבים הללו נובעת בעיקרה מתפיסת העולם של התורה, שכבר לפני דורות רבים הציבה בפני העולם אתגרים אדירים, שלוקח זמן רב עד שהם מחלחלים לחיים המעשיים של העולם כולו. אומנם, פעמים רבות הדבר אינו גלוי לעיין ואנו מתקשים לראות את קשר בין התורה לבין התקדמות זו או אחרת בעולם. יתירה מזאת, פעמים רבות אנו חשים שהתורה "מפגרת" אחרי ההתקדמות בעולם ושעולם הערכים שהיא מציבה בפנינו "נמוך" מזה של העולם שסביבנו. מושגים שדנו בהם, כמו העבדות, השמדת עמים וכיוצא באילו נראים לנו כלא רלוונטים וכלא מתאימים לתקופה ונראים פעמים רבות כהוכחה ל"אכזריות" של התורה ואי התאמתה לאורח החיים המודרני, הנאור והמתקדם. למרות שיתכן כי בעתיד נדון מעט בחלק מהמושגים הללו (בנושא העבדות כבר עסקנו מעט בעבר...) ברצוני להתמקד בשיעור זה בנקודה המרכזית ועם הטענה הכללית שלפיה התורה ניתנה לפני רבות וממילא היא לא רלוונטית להיום וזקוקה למקצה שיפורים. אחת המלחמות הקשות של היהדות בעידן הכפירה היא לא רק נגד אלה המכחישים את עצם היותה של התורה נתונה משמיים אלא גם כנגד אלה שמקבלים את התורה אולם מבקשים תמיד לעשות בה שינויים ותיקונים ב"התאם לרוח הזמן". מלחמה אדירה מתנהלת כנגד מגמות רבות של שכלול התורה, מחיקת מצוות ושינויים שרוצים להנהיג באורח החיים המסור מדורות. ובעצם, מה כל כך רע בשינוים אלו? מדוע לא לקבל תיקונים ושיפורים לתורה ומצוות שניתנו לפני זמן רב כל כך? האם אין בתורה מספר גדול של מצוות ומנהגים ש"אבד עליהם הכלח" ושיש לתקנם ולשפרם מהר ככל הניתן? נדמה שיש במגמות אלו ובניסיון ל"שפר" את התורה פגיעה ישירה בציפור הנפש של התפיסה הדתית ולכן ממילא יש כאן מאבק על עצם הגדרת הדתיות של האדם או לא. אחת האמונות הבסיסיות ביותר והחשובות ביותר לכל אדם מאמין, ואחת המצוות שנכנסו להגדרה של "13 עיקרי האמונה" של הרמב"ם, היא האמונה בעובדת היותה של התורה נתונה משמיים. יסוד זה הוא אחד ממרכזי התפיסה החשובים ביותר של כל אחד ואחד מאיתנו בבואו לעסוק באמונה. אם התורה היא פרי יצירתו של בשר ודם (ח"ו) או לחילופין היא "קובץ של מקורות ישנים שקובצו במשך הדורות למסורת של עם", הרי שאין כל יסוד לאמונה הדתית, אין כל טעם לשמור או לשמור את התורה ואין כל משמעות לאמונות אילו או אחרות. לא יתכן להאמין באלוקים מבלי להאמין בכך שהוא התגלה פעם לעם שלם וחשף בפניו את רצונותיו ואת בקשותיו מהאנושות. "הכוזרי", ספר האמונה החשוב מאוד של רבי יהודה הלוי, מאריך לדון בנקודה זו ומוכיח כי נקודת ההתחלה של האמונה באלוקים אינה באמונה כי הוא ברא את העולם (!), אלא דווקא במעמד הר סיני שבו התגלה האלוקים לעם שלם והוכיח את הקשר שלו לעולם הזה והנעשה בו ואת רצונותיו מהעולם. הכוזרי גם מתמודד בסיפרו עם הגישה של הפילוסופים, שטענו כי אלוקים ברא אומנם את העולם ומאז הוא מנותק ממנו ואינו מתערב בנעשה בו יותר ומביא את מעמד הר סיני כהוכחה לתפיסה ההפוכה. אין טעם לאמונה בבורא עולם אם אינך מאמין בכך שהוא ברא את העולם עם מטרה כל שהיא, ושהוא מציב בפנינו את הדרך הנכונה להגיע למטרה זו. על פי תפיסתם של הפילוסופים אין לעובדת בריאתו את העולם כל משמעות!!! מדוע שאל כלשהוא ירצה לברוא עולם שיתנהל באופן עצמאי ללא כל מטרה או שאיפה? הכוזרי אומנם אינו מאריך שם עם ההתמודדות עם הטענה הזו ישירות, אולם ללא ספק אחת המטרות המוגדרות של סיפרו היא פסילת הגישה הפילוסופית הזאת. העולם נברא כדי שיקרה בו משהו (טוב...) וכדי שאנחנו נוביל אותו למטרה זו. הדרך הנכונה ביותר להגיע למטרה ידועה למי שתכנן את העולם הזה ואת כל אשר בו ולכן ממילא הוא גם היה צריך לחשוף את המטרה ואת הדרך להגשמתה בפני הכוחות הפועלים בעולם. זוהי הנקודה (מעמד הר סיני) שממנה התחיל הכול וזוהי נקודת מוצא ואבן יסוד בתפיסה היהודית של העולם. מכיוון שהתורה נתונה מהשמיים, הרי שממילא כל המצוות והערכים הנידונים והמופיעים בה הם חלק מהדרך שבה מנסים השמיים להוליך את העולם. כל מצווה וערך המופיעים בתורה מקורם הוא עליון ושמיימי ונתון לנו (כמעט כאקסיומה) כמתת על. מכאן שכל אחד מהערכים שבהם מדובר, שבסופו של דבר מתרגמים למצוות, נתון מלמעלה ועל ידי אלוקים בעצמו. נקודה בסיסית וערך עליון נוספים באמונה הם עובדת היותו של הקב"ה "מעל הזמן", מושגים של זמן ומקום אינם קיימים לגביו ולכן ממילא כל מצווה ומצווה מתאימה לתמיד, לכל זמן ולכל מצב. במילים אחרות: מכיוון שהתורה וכל מה שכלול בה נתון משמיים, ולגבי השמיים אין מגבלות של זמן או מקום, הרי שכל מצווה ומצווה מתאימות לכל זמן נתון ולכל מצב שנוצר או עלול להיווצר. ההתאמה היא מוחלטת, לא מדובר על "צפיית העתיד" או "ידע על המתרחש להיות", על פי היהדות האלוקים אינו נתון כלל במגבלות הזמן, הוא נמצא מעל כל זה, ולכן הוא נותן בכל רגע ורגע את התורה, הוא מעניק לנו עכשיו (מבחינתו) את הלוחות ומתאים את הנאמר בהם לזממנו אנו, לשעה לפני ולשעה אחרי. הצפיה של המוסר וההתאמה לנפש האדם היא מוחלטת, מכיוון שהיא נעשית ברגע זה. נכון, זה מסובך (בלתי אפשרי??) להבין על רגל אחת, אבל התורה היא מעל הזמן במובן אחר לגמרי ממה שאנו רגילים לחשוב. אין כאן מערכת שלמושגים ש"תוכננה" כדי להתאים לכל מצב מתפתח, יש כאן מערך של מצוות שמתאים ויתאים בכל רגע נתון ובכל זמן שעתיד להיות.