הוסף למועדפים|
 
תכנים|שו"ת ברשת|מוצרים 
 
 
התחברות-שלום אורח
 
 
  
 
מרן החפץ חיים זצ
 
עוד מאור האורות
הגרי"ש אלישיב: "הרב קוק היה גאון וצדיק. הוא הגדול מכולם!"
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עוד בנושא הרב קוק
הגרי"ש אלישיב: "הרב קוק היה גאון וצדיק. הוא הגדול מכולם!"
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מרן החפץ חיים זצ"ל: "כל מקום שתשמע דיבורים רעים על הראי"ה – ברח ממנו!"

אור האורות  יז חשוון, תשע  11/4/2009

התבטאויות וקשרי הידידות של מרן ה"חפץ חיים" ר' ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל בעל ה"משנה ברורה" עם מרן הרב קוק זצ"ל
.......................

פרשת הידידות המופלאה בין מרן ה'חפץ חיים' למרן הראי"ה קוק, שהחלה עוד בילדותו של הראי"ה, והמשיכה עד לפטירתו של ה'חפץ חיים' לאחר שבעים שנה, היא דוגמא נאה למה שאמרו חכמינו: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".
בספר חדש שיצא לאור (151 עמ'), ובו מסמכים שרואים אור לראשונה, מתוארת הידידות הגדולה והקשר המעשי בין שני גדולי עולם אלו. כבר בשמו של הספר, 'בין שני כהנים גדולים', נרמז לנו אחד מנושאי הקשר שהיה ביניהם, והוא לימוד הלכות קדשים, ששני גדולי עולם אלו חברו יחד לעודדו בדורותינו [כמבואר באריכות בספר]. בין היתר, מתברר בספר זה, שבדומה לרובם של גדולי ישראל, ראה ה'חפץ חיים' במרן הראי"ה את רבה של ירושלים, ולא בגרי"ח זוננפלד זצ"ל.
התגובות הראשונות שהתקבלו מהציבור, היו מדהימות. אנשים רבים העידו כי נחשפו לראשונה לדברים שמעולם לא שמעו, וקריאת הספר שינתה את השקפתם בכמה עניינים. מסתבר שספר זה, שזכה להסכמתם של גדולי ישראל, עתיד לחולל רעש גדול, ולבטל סילופים רבים שנתקבעו בספרים שונים שעסקו בדמותו של הראי"ה.
הפעם נתייחס לאחד הנושאים המרכזיים הנידונים בספר, והיא הקפדתו התקיפה של החפץ חיים על שמירת כבודו של הראי"ה, ומחאותיו נגד המבזים אותו.

ה'חפץ חיים': "האדם צריך לברוח ממחלוקת"
מרן ה'חפץ חיים' היה משקיע הרבה בהבאת השלום בעם ישראל. וכך מספר בנו, הגאון רבי לייב:
"הוא לא רצה מימיו להשתתף בשום דבר רע, והשתמט מכך תמיד.
...אם כי מר אבא הוקיר את זמנו מכל הון, ובכל זאת ביטל כמה פעמים שעות הרבה וגם ימים, להבאת שלום ולשכך מריבות בין אדם לחבירו. וביותר בענייני ציבור להשקיט מחלוקת.
דיברו איתו פעם על דבר חסידים ומתנגדים. ענה ואמר: חכמינו אמרו: "לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחה בחיקו, ואומר: כל מי שעסק בה – יבוא וייטול שכרו" [ע"ז דף ב']. הרי שאין שואלין כלל לאיזה עדה הוא שייך, אלא אם קיים התורה, הרי טוב, ואם לא, ח"ו, לא יועילו לו שום עדה ששייך לה, גם "אח לא פדה יפדה איש" [תהילים מט].
היה מרגלא בפיו תמיד פתגמים, אחד מהם היה: האדם צריך לברוח ממחלוקת. וגם היה אומר: אילו היו כל ישראל באחדות – בוודאי היה המצב שמח יותר [ספר 'מחיי אבא' (המהדורה המנוקדת) עמ': ה, נ"ג, עד, קלו, קנב].

מסע ההכפשה נגד הראי"ה
דברים אלו של ה'חפץ חיים', היו מכוונים כנגד אותם מחרחרי ריב ומדון, מוציאי דיבה, שעיקר מלאכתם הייתה להכפיש את שמו של מרן הראי"ה.
לא קלים היו חייו של מרן הראי"ה. רבים מררו את חייו, מכל המחנות. בין מחרפיו היו גם כאלה שכינו עצמם 'חרדים', ותחת אצטלא זו התירו לעצמם למרר את חייו, מה שגרם את קיצור ימיו ומותו בטרם עת.
אחד מאותם בני בליעל היה מאיר הלוי סמניצר, שכתב פשקווילים מכוערים נגד הראי"ה. הוא היה דמות ידועה בירושלים, ונמנה עם חבורת הקיצוניים, שהרבו להשמיץ את הרב קוק. אומנותו הייתה לגזור חצאי משפטים מספרי הראי"ה, להוסיף עליהם כאוות נפשו, ולאחר מכן לפרסם מחאות נגדם [דוגמאות לכך ניתן לראות בספר 'מלאכים כבני אדם', ובספר 'האיש נגד הזרם' עמ' 173, 199. 'מבחירי צדיקיא' עמ' קצב].
כבר בשנת תרפ"ב פרסם את הפשקוויל 'קול גדול' נגד הרב קוק, והועמד על כך לדין בבית משפט השלום בירושלים. סניגורו, יעקב ישראל דה-האן, שהיה איש תמהוני ומוזר (למרות שחסידיו מנסים עד היום להסתיר זאת) ביקש לנצל את הבמה למתקפה פוליטית על הרב קוק ומחנהו. בפשקוויל היה כתוב על האדמו"ר מגור דברים נוראים ואיומים, בעקבות תמיכתו בראי"ה קוק.
דבריהם של הקנאים עוררו לא פעם ביקורת נוקבת בקרב ראשי 'אגודת ישראל' העולמית, ושל גדולי ישראל בארץ ובעולם. אחד מהם היה מרן ה'חפץ חיים', שכאב על כך מאוד.

"לאלה שמעליבים את הראי"ה – איני נותן שלום!"
בקיץ תרפ"ג, ניתנה הזדמנות לחפץ חיים לתבוע את עלבונו של הראי"ה מידי שליחי הציבור שייצגו את הפוגעים בכבודו, והוא עשה זאת במלוא ההחלטיות ובמלוא התקיפות, כפי שראוי למחות על זילותא דרבנן ובמיוחד על פגיעה חמורה בכבודו של קדוש עליון.
סיפור המעשה הגיע מפי הרב שמואל הכהן וינגרטן זצ"ל, אשר זכה לשמש כמה מגדולי אותו הדור, וכך הוא כותב:
"בזמן התכנסותה של 'הכנסיה הגדולה' הראשונה, ישבו בה גדולי ישראל, ובינהם בעל ה'חפץ חיים', שישב על שולחן הנשיאות. ואז קרה מקרה מעניין, שהביך את מנהלי הפוליטיקה של 'אגודת ישראל', ובייחוד את הצירים מארץ ישראל.
בעל ה'חפץ חיים' שישיב על יד שולחן הנשיאות, בשומעו מאחד הרבנים – הרב שור מבוקרסט – דברי פגיעה במרן הרב קוק, קם ממקומו מזועזע, ואמר: "פגעו במרא דארעא דישראל!" – "מען דאף קורע זיין" ועזב מייד את הכנסיה. למרות בקשות מרובות שיחזור, ישב באכסניה שקבעו לו, וחיכה לחבריו מפולין לחזור איתם יחד לביתו. מי שרצה אפוא לראותו או לקבל את ברכתו, פנה לאכסניה, שנשמרה בשבע עיניים, ולא כל מאן דהוא היה יכול להיכנס".
באותה כנסיה של 'אגודת ישראל' השתתפו גם נציגים של 'אגודת ישראל' הירושלמית, וגם הם ביקשו לבוא אל ה'חפץ חיים', ולקבל את ברכתו. וכך ממשיך ר' שמואל בסיפורו:
"היה בזמן ההוא בווינה יהודי מירושלים, שבא לשם עם אשתו החולה, שהייתה זקוקה לרופאים. הוא רצה לקבל את ברכתו של ה'חפץ חיים' ולא נתנו לו לגשת אליו. הוא חיכה וחיכה, וכאשר נודע לו שהמשלחת הירושלמית עומדת לבוא אל ה'חפץ חיים', הצליח להצטרף אליה, ונכנס.
והנה, כאשר האנשים נכנסו והוצגו כחברי המשלחת מארץ ישראל, לא רצה ה'חפץ חיים' לקבל אותם ואמר:"לאלה שמעליבים את הרב קוק, מרא דארעא דישראל, אינני נותן "שלום עליכם!" .
עד כאן עדותו של הרב שמואל וינגרטן.
אותו יהודי שהצטרף אליהם, היה הרב שלום זלוטניק זצ"ל, שהיה מרביץ תורה בישיבת 'עץ חיים'. בשובו ירושלימה לא פרסם הרב זלוטניק את הדברים ברבים, שלא לפגוע בכבודם של חברי המשלחת, אולם הואיל והמאורע הרשים אותו מאוד, הוא מצא לנכון למסור את הדברים לקרובים אליו ביותר. וכך סיפר ר' שלום לר' יעקב גדליה ולדינברג ז"ל (אביו של הגאון בעל ה'ציץ אליעזר' זצ"ל):
"ה'חפץ חיים' סירב להושיט יד לאנשי המשלחת באומרו: "צוא דיא וואס מאכען מחלוקת קעגן דעם ירושלימ'ער רב, גבי איך ניט קיין שלום עליכם!" (לאלה שעושים מחלוקת נגד רבה של ירושלים, אינני נותן שלום עליכם!") וה'חפץ חיים' הוסיף ואמר: " דעו לכם שהוא קדוש וטהור, וכל הנוגע בו לא יינקה!" .
הדברים שנאמרו לאנשי המשלחת, יפה היה כוחם לגבי שומעיהם, לא כן לגבי קנאי ירושלים, בשבילם לא היה די גם בסמכותו של ה'חפץ חיים' (כמו שלא היה אכפת להם מהאדמו"ר מגור או ממרן הראי"ה, ומכל גדולי ירושלים), והם המשיכו בשלהם, בהפצת מכתבי פלסתר המלאים דברי בלע ושטנה מהסוג הירוד ביותר, ואף ניסו להתנקש בחייו של הראי"ה.

מה היו עושים הקנאים ל'משנה ברורה'
ואמנם, אמר החזו"א בשם הסבא קדישא הרב אלפנדרי זצוק"ל, שאילו היה מצליח הח"ח לממש את רצונו ולעלות לארץ (שכידוע מרן הראי"ה ניסה לפעול בזה, אך לא אסתייעא מילתא), בוודאי היה נכנס לביתו של הראי"ה, ובאותו רגע היו לוקחים הקנאים את ספרו 'משנה ברורה', ומשליכים אותו . אצל הקנאים אין משמעות לשום מחאה של גדולי ישראל שימחו נגד דרכם הנלוזה. הם יעקמו, יעלימו וישתיקו כל דבר שעלול לאיים על מפעלם. כשגדולי ישראל השתמשו בביטוי "ובני קורח לא מתו" בייחס לאותם קנאים, הם ידעו היטב את טיב המחלוקת הקיימת כאן, המתהדרת להראות 'עניינית'. גם לקורח וסייעתו היו טיעונים והוכחות נגד אדון הנביאים...

זה פדיון שבויים?!
פעם אחת, כשהדפיסו מי שהדפיסו, מחוגי הקנאים בירושלים, כתב פלסתר כנגד הרב קוק, - נודע הדבר למפקח המשטרה דאז, מר דוד תדהר, והוא הורה לעצור את המטפלים בדבר, ולהביאם למשפט. משנודע הדבר, פנו מקורבי הנעצרים למר תדהר בבקשות ובתחנונים לשחררם. אך תדהר אמר: "לא! יש להעמידם למשפט!".
הגיע זמן המשפט. השופט היה מר מרדכי לבנון (נשיא ישורון). גם אליו פנו בבקשות רחמים. ואף הוא אמר: "לא! על המשמיצים לבוא על עונשם!" – והוא דן אותם למאסר למשך תקופה מסויימת. רצו מקורבי הנידונים אל הנציב העליון דאז – הרברט סמואל – והתחננו לפניו כי יתן חנינה לנידונים. אך גם הוא סירב באומרו: "יש לחנך את הציבור, שלא לפגוע בכבוד הרב הראשי!".
מה לעשות? – לא הייתה כל ברירה אחרת, אלא לפנות אל... הרב בעצמו. הוא ודאי יסלח ויחוס וירחם...
וכך היה. פנו אל הרב וביקשו רחמים. מיהר הרב והלך לביתו של הרברט סמואל. נדהם סמואל מן הביקור הבלתי צפוי: הרב הראשי בכבודו ובעצמו! והופתע ממטרת הביקור: בקשת רחמים על משמיציו... אך סמואל עמד על דעתו: "יש לחנך את הציבור, שלא לעשות עוד מעשים כאלה". אך מכיוון שהרב הראשי בכבודו ובעצמו מבקש רחמים, הרי 'תפילה עושה מחצה'... הסכים סמואל להמיר את עונש המאסר בקנס כספי. נודע הדבר בחוגי המשמיצים – והחלה פעולת התרמה: מגבית ל'פדיון שבויים', לפדות את הנאשמים ממאסר... הסכום הנדרש נאסף ושולם – והנידונים ניצלו ממאסר.
בסמוך לזה, התכנסה בוינה 'הכנסיה הגדולה' של 'אגודת ישראל', בהשתתפותו של מרן ה'חפץ חיים'.
בין הבאים מירושלים לאותה 'כנסיה', היה גם אחד מהעושים למען אותו 'פדיון שבויים'. יהודי זה, היה ליבו דואב בקרבו בגלל צרה אישית שהייתה אצלו – ויעצוהו ידידיו, שבהיותו בוינה, יכנס אצל ה'חפץ חיים' למקום התאכסנותו, ויבקש ממנו ברכה.
עשה אותו יהודי כן, נכנס אל החפץ חיים ותינה צערו לפניו. אף נילוו אליו כמה ממיודעיו וסיפרו לחפץ חיים על מעשיו הטובים של יהודי זה, על מצוות שהוא עושה, ושבגללם ראוי הוא לברכתו.
בין המצוות, מנו גם את זאת – שאותו יהודי עשה למען אותו 'פדיון שבויים' שהיה בירושלים זה מקרוב.
"אה?" – אמר החפץ חיים – "פדיון שבויים?... הוא חשב שזוהי מצווה? ... אלו הן המצוות?... זוהי ירושלים?... אלו הן המצוות?... זוהי ירושלים?...
בקול בוכים חזר ה'חפץ חיים' על מילים אלו, כמה וכמה פעמים [מפי הרצי"ה, 'שבחי הראי"ה' עמ' קסה].

הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, בנו יחידו של מרן הראי"ה, זכה בצעירותו להיפגש עם מרן ה'חפץ חיים', ושוחח עמו על אביו הראי"ה ועל דרכו. במשך הפגישה חלק לו ה'חפץ חיים' כבוד רב, בתור בן ידידו. וכך סיפר הרצי"ה לתלמידיו, שנים רבות אחר כך, סיפור מרעיש על יחסו של ה'חפץ חיים' כלפי אותם קנאים:
"החפץ חיים היה גאון וצדיק, קדוש וטהור, עדין ואציל, שחינך לעדינות את כל כלל ישראל, ומתוך עדינות זו נובעים כל דקדוקי המצוות שב'משנה ברורה'. כאשר נודעו לו הסקנדלים של עזות פנים וחציפות נגד גדולי ישראל שאירעו בירושלים, הוא התרגש מאוד ובמשך כמה רגעים מרט שערותיו. מרוב צדקותו וקדושתו, נשאר עצור פנים, ואחר כך אמר: "אלו ערלעכע יידן שבירושלים?!" – אלו יהודים חרדים שבירושלים?! "אלו תלמידי חכמים שבירושלים?!". חזר על זה אולי עשר פעמים, ואז הוציא מפיו מילים מזעזעות אלה, שקשה לחזור עליהן: "די קינדער פון די ערלעכע יידן וועלן זיך אויסשמאדן". ילדי הצדיקים האלה יהיו משומדים!! ביטוי מיוחד זה מפי ה'חפץ חיים' נבע מהבנה עמוקה מאוד במצב הרקבון הפסיכולוגי של התמוטטות החיבור עם כלל ישראל. כאשר מעבר לקריאה בשם שמים ושמירת מצוות, יש התמוטטות נפשית לגבי קדושת ישראל וכלל ישראל, אפשר מתוך כך להגיע לשמד" [שיחת הרצי"ה, מס' 16, כלל ישראל, סע' 12. ועיי"ש סע' 11].
יש לציין, שבנו של 'החפץ חיים', הגאון רבי ליב, היה ידיד קרוב של הרצי"ה. כידוע, רבי ליב היה יד ימינו של אביו ה'חפץ חיים' בכתיבת ה'משנה ברורה', וחלקים שלמים מהספר הם מעשה ידיו. כמו אביו, כאב רבי לייב כשפגעו בכבודו של הראי"ה, והשתמש בביטויים חריפים כנגד הקנאים [עיין שיחת הרצי"ה בחוברת 'עטורי כהנים' אלול התש"ס]. הוא אף למד את ספריו של מרן הראי"ה, שקיבל מהרצי"ה.
לאחר הפגיעות החוזרות ונשנות בכבודו של הראי"ה, גדשו הקנאים את הסאה, וחתנו של ה'חפץ חיים', הגאון רבי אהרן הכהן זצ"ל (בעל 'עבודת הקרבנות'), כבר לא יכל לשתוק. במכתב חריף מאין כמוהו, מתייחס הגר"א הכהן למעשיהם של הקנאים, ומציין את יחסו של חותנו, ה'חפץ חיים', לנעשה. את מכתבו הוא פרסם לרבים:
"בס"ד, יום ו' עש"ק לסדר "ולא יחללו את קודשי בני ישראל" שנת תרפ"ח לפ"ק.
אם כי תמיד התפלץ ליבי בקרבי בשומעי שאנשים אשר בשם שומרי תורה ומצווה יתיימרו יהינו לבזות את האי גאון וצדיק חסיד ועניו נשיא ארעא קדישא מרן ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א בכ"ז לא יצאתי ברבים להתריע על עלבונה של תורה ביודעי שאדוני מורי וחמי ה'חפץ חיים' שליט"א המוקיר ומחבב מאוד את כבוד מרן הגרא"י הכהן שליט"א שנפשו היה דאבה מאוד עליו בשומעו אודות הרדיפות עליו בכ"ז לא יצא במחאה גדולה ע"ז באומרו כי שתיקה בדברים כאלה ומעוט פרסומם זהו תקנתם להקטין ולמעט בערכם (אם כי דברי שמצה הנוגעים בכבוד מרן הגרא"י קוק שליט"א לא העיז אף אחד לאמר בפניו ומכתבי הפלסתר היה סר עיניו בבוז מבלי לפותחם) אולם בראותי עכשיו בירחון אשר הופיע (חוברת ניסן דנא) המעיז עוד עצמו להקרא בשם 'בית ועד לחכמים', דברי חירוף וגידוף נוראים על מרן הגרא"י הכהן שליט"א שאסור להעלותם אפילו על הגיליון מצאתי חוב קדוש בנפשי לא לחשות (כמבואר ברמב"ם הלכות ת"ת פ"ו הל' י"א י"ב) שהמבזה ת"ח אין לו חלק לעוה"ב והרי זה בכלל כי דבר ה' בזה ומחוייבים לנדותו, ובפרט על עלבון ובזיון האי גאון וחסיד שאסור לעבור בשתיקה על זה ולצאת ולהתריע על האי עלבונה של תורה ולהצטרף למחאתם והתמרמרותם הגדולה של רבני וגאוני אה"ק והגולה על דברי הנבלה הזאת ולא לראות כבלע את הקודש ח"ו, והשי"ת יסיר חרפה מעל בני ישראל וכבוד התוה"ק ירים.
דברי הכותב בלב כואב ומורתח על כבוד התורה הק' הנתונה לשמצה. אהרון הכהן חתן הרב הגאון הצדיק בעהמ"ח חפץ חיים שליט"א" [עמ' 49].
רבות ניתן ללמוד ממכתב זה, והקורא המשכיל יבין מדעתו.

"בריונים שפלים מבזים את כבוד ראש היהדות החרדית!"
שנים אחדות אחר כך, בשלהי אדר ב' תרצ"ב, שלח רבי אהרן מכתב לרצי"ה, אשר נכתב בשמו על ידי בנו ר' אברהם, ובו הוא מביע בחריפות את מחאתו על פגיעה של כמה מעסקני 'אגודת ישראל' בכבודו של מרן הראי"ה.
וזה לשון המכתב:
"לכבוד ידידנו הרב הגאון המהולל כש"ת מוה"ר צבי יהודה הכהן שליט"א בהרב הגאון הגדול נזר ישראל ותפארתו כקש"ת מוה"ר מרן הגרא"י קוק שליט"א ראש רבני אה"ק, ישא ברכה מאת השי"ת.
מסיבת אי בריאותו של כבוד אאמו"ר שליט"א (רבי אהרן הכהן), הנני בזה לענות לכת"ר על מכתבו המעציב שהגיעני עש"ק, והרבה הרבה נצטער אאמו"ר שליט"א על העלבון הצורב ומעשה הנבלה המחפיר שחוללה בירושלים עה"ק כנגד כבוד קדושת מרן הגרא"י קוק שליט"א, אשר לשמעה תצלנה אוזניים ונמס כל לבב על מה שהגענו באה"ק לבזות ולעפר בעפר את כבוד ראש היהדות החרדית ותפארת כל הגוי עם ישראל כולו ע"י בריונים ושפלים המתכסים באצטלא של אגודת ישראל...
שכעת נהייתה לשמצה עד שמרשים תועבה כזו ולא מנערים חצנם מזה, אלה אשר עליהם האחריות ומעשה הפשע נורא מאוד!
אין מילים להביע גודל ההתמרמרות וזעקת העלבון שכל אחד ואחד מרגיש לרגלי תועבה כזאת אשר רק זיק האלוקי דעך עוד בקרבו (ותיכף עוד באותו היום הרצנו מכתב לזקננו שליט"א [מרן ה'חפץ חיים'] למען הודיעו ערכו וטיבו של הברנש הלזה שמתיימר עוד לבקש הסכמה ממנו).
והשי"ת ישפות שלום לכל בית הרב מרן שליט"א ויבושו ויכלמו כל הנחרים בו יהיו כמוץ וכאפס כל הבריונים והנוהים אחריהם ותקומה לא תהיה להם תחת שמי ד'. ידידו הכותב בלב שבור וכואב על עלבון קדושת התורה ונזר הדר גאון ישראל וקדושו בשם אאמו"ר שליט"א. אברהם הכהן" [עמ' 52].

התעלולים המרושעים של צעירי אגודת ישראל
בט' אדר ב' תרצ"ב היה 'משחק הפורים' הידוע, בו ביזו את הראי"ה ואת האדמו"ר מגור שביקר כמה ימים קודם לכן בירושלים. לאירוע המשפיל היו אחראים צעירי אגודת ישראל, שאחדים מהם חיים עוד היום. כל ירושלים רעשה על הדבר, ובית הדין הגדול, של הרב קוק בראשות הגאונים ר' צבי פסח פרנק ור' פישל ברנשטיין, תבע להעניש את מנהיגי צעירי 'אגודת ישראל' ולהפסיק לתרום למוסדותיהם (כמובן שכל הישוב היהודי ומוסדותיו, וכל גדולי התורה, היו כפופים לבי"ד זה של הראי"ה, עיין מכתבו של הגרצ"פ פראנק בשו"ת מלכי בקודש ח"ד).
בראשית חודש טבת תרצ"ג ביזו שוב הקנאים את הרב קוק. כמו כן רמזו כמה פעמים לשפיכות דמו של הראי"ה קוק. הדבר לא היה רחוק מיישום, וכך מסופר על רב מקנאי ירושלים (שמפאת כבודו לא נזכיר את שמו), שניסה לרצוח את מרן הראי"ה, ד' ירחם.
וכך גם בכ' בטבת באותה שנה, יצאו פשקווילים נגד הרב, ובהם דברי ביזוי חמורים ביותר. אמות הסיפים רעדו. אדם בשם ע', ששימש באותו הזמן עורך העיתון 'קול ישראל', הואשם בחיבור הפשקוויל יחד עם אחיינו י'. בית הדין הגדול, בראשות הרב צבי פסח פרנק, נידה את השניים, והטיל חרם על העיתון 'קול ישראל'. הרבנים איסר זלמן מלצר ומשה מרדכי אפשטיין (ראש ישיבת חברון) הצטרפו לגינוי [ראה: 'נתיבה' ז' שבט תרצ"ג].
בתחילת שבט תרצ"ג פורסם פשקוויל חדש, חריף מקודמו, נגד הראי"ה. התגובות שהתקבלו מראשי אגודת ישראל העולמית, היו הפעם חריפות במיוחד.
בעקבות ביזויים אלו, הוציא הבד"ץ מודעה חריפה, ובה נכתב בן היתר:
"העתון קול ישראל שיו"ל ע"י אגודת ישראל - מלא שקרים וצביעות . האחראי על כתב הפלסתר הוא ע', עורך העתון, ואחיינו י', שניהם מומרים לעבירה זו של בזיון ת"ח. הוכרז עליהם, שהם מנודים לשמים וחובה להתנהג עמהם כדין תורה הקדושה באלה המבזים ת"ח . העתון הנ"ל מזיק לנוער החרדי באופן מבהיל, עד אשר איזה מלמדים נלכדו ברשתם, שהופקר אצלם בזיון ת"ח. לכן אסרו לחזק את העתון בשום צורה. כה דברי חברי הביד"צ למקהלות האשכנזים פרושים וחסידים".
במודעה נוספת שהתפרסמה אז בארץ (יד שבט תרצ"ג) כותב ר' יצחק יפה ז"ל:
"הנני מודיע בשער בת רבים... כי הכריזו נידוי ושמתא על הני תרי חציפי ע' גבאי ישיבת אוהל משה, וי' מנהל ה'אגודה' הירושלמית... העתון הזה גרוע מכל העתונים... והאיש הזה (מ', קרוב משפחתם) ידוע פה למדי עד כמה מגיע מידת החרדות שבו!... לכן יזהר כל אחד להתנהג עם הני תרי חציפי – ע' העורך של העתון הנזכר, וי', כדין מנודים ולא לצרפם לשום דבר שבקדושה". בהמשך מודעה זו, מתייחס הכותב לאנשים שניסו לבטל את החרם שהטילו רבני ארץ ישראל על שני החצופים הנ"ל, וכותב על כך דברים חריפים ביותר.
כמובן שמחאותיהם של גדולי ישראל לא הועילו להפסיק את דברי הבלע.

לאחר כמה ימים הופיעה מודעה נוספת, ובה כתוב כך:
"יקירי ירושלים! האין לבכם שותת דם על הנבלות השפלות האלה שנעשו ונעשות בחוצות העיר במשך הזמן האחרון? האין עיניכם מורידות דמע על חלול כבוד ישראל ותורה, המתחלל ע"י אנשי בליעל, פרועי מוסר, פורקי עול, החופרים בקרדום התורה לקוברה? הקראתם את הפשקוולים הנוראים... שנכתבו על כ"ק מאורן של ישראל רב ואב"ד פה עיה"ק ירושלים וראש רבני ארץ ישראל שליט"א... הלוחם בעוז נפש על קדושת התורה ועם ישראל?
... דעו! שבשעה שספרו לכ"ק מרן ה'חפץ חיים' שליט"א על מעשי הנבלה ש'כת' זו עושה בירושלים מימים ימימה למאורן של ישראל שליט"א, עמד ורעד מרוב כאב וצער, צעק ואמר: וי, סופן של אלו להשתמד.
יחד עם זה משתוממים אנו על הסתפקות גאוני ארצנו בנידוי שניים מהם – האם לא כל הכת מנודה ועומדת?
הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת! מגיני כבוד התורה".
הקנאים לא התחשבו בכבודו של ה'חפץ חיים', גם ביום פטירתו. כשמרן הראי"ה הספיד את ה'חפץ חיים' בהיכל ישיבת 'מאה שערים' (בה היה נוהג מדי פעם לדרוש), ניסו שני קנאים, להפריע לרב מלדבר. אחד מהם היה אותו ע'. השנים הושתקו מיד על ידי הקהל, ובמשפט שנעשה בעקבות מעשיהם, נענשו השנים בקנס כספי והורחקו מאגודת ישראל ['הראי"ה קוק כרבה הראשי של א"י', י' אבנרי, עמ' 321].

הח"ח מורה שלא לגור עם הקנאים
סיפר השו"ב הירושלמי הוותיק, הרב שמואל לרנר פפרמן ז"ל, איש שערי חסד:
כשעלה הרב אהרן הכהן ארצה, תחילה היה גר בירושלים, והספקתי אז להתיידד איתו. והנה הוא בא ומודיע לי שהוא עוקר דירתו לתל אביב. שאלתיו: עקירה זו על שום מה? והלא ירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל. השיב ר' אהרן ואמר לי: בזה הנני מקיים הוראת חותני ה'חפץ חיים'. והוסיף – לפני עלייתי ארצה אמר לי חותני: "הלא אני יודע מכל המתחולל שם... אכן אני מכיר אותו (את הראי"ה) מימי היותו אצלנו, וגם ידעתי כי בזמן לימודו בוולוז'ין, כשנמצא בישיבה בחור שהתחיל להחמיץ, היה הרבי ר' הערש לייב (הגאון הנצי"ב) שולח אותו אליו, שהוא יתקן אותו. לומר שבעלותו ארצה נשתנה מכמות שהיה, זאת אינני מאמין. ולכן איעצך – כל מקום שתשמע דיבורים עליו, ברח ממנו!" [עמ' 53].
סיפור זה נוגע הרבה גם לימינו אנו, כאשר רוחות רעות של ביזוי וחרפה מסתובבים בכמה מקומות ידועים. דברי החפץ חיים על ההרחקה (הגיאוגרפית!) ממקומות כאלה, עומדים בכל תוקפם ועוזם: "כל מקום שתשמע דיבורים רעים על הראי"ה – ברח ממנו!".
 


הוסף תגובה
הדפס
המלץ לחבר
שמור
+
-
גודל אות
הוסף תגובה-
שם מלא:
כותרת:
תוכן:
סגור


 
תגובות
 
 
 
תכנים
מגזין
כתבות
ערוצים
מאמרים
דעות
שירותים
המרת תאריך עברי ללועזי
מילון עברי/ אנגלי
ייעוץ ובניית אתרים
תיבת דואר שורש
הנצחות וברכות
כיף
סאטירה
משחקי פלאש
כרטיסי ברכה ממוחשבים
עוד בשורש
אמירת קדיש לע"נ
למורים, בעין חינוכית
סדנאות למורים בנושאי אמונה
שותפים לדרך
אמירת משניות לעילוי נשמת
אמירת תהילים לעילוי נשמת
הובלות דירה
מרכז האשראי לעסקים
פסוקים ומשניות לפי השם
חנות ספרי יהדות
קשר
צור קשר
אי מייל ישיר