מתוך אתר "שורש, גולשים לתוכן": www.shoresh.org.il

מחילה וגאוה

שאלה:
אני לא מצליחה למחול. יודעת שמי שגרם לי רעה הוא בסה"כ שליח והצער שלי הוא משמים ובכ"ז, לא מצליחה להשתחרר ולהתנהג עם אותו אדם כימים ימימה. אני תוהה אם זה בא מתוך גאוה ש'הוא פגע בי'! כי אני לא אמורה להעניש אותו או ללמד אותו לקח מכיון שהוא רק שליח, אא"כ אני נמצאת בעמדה של שופט/בי"ד שאז יש עניין לתקן את העולם ולא לתת לעוולות לקרות. אני מדברת על הענין הפרטי אישי שאני 'מענישה' את אותו אדם בזה שאינני מאירה לו פנים/מדברת איתו מטוב ועד רע או לא רוצה קשר איתו בגלל מה שקרה. אבל אם הוא שליח של הקב"ה אז למה שאעניש אותו? ועם כל זאת, אני לא מצליחה לסלוח. איך מצליחים?

תשובה:
וואו, זו שאלה קשה. אני עצמי מתלבט בזה כל הזמן, אני לא ממש סבור שזו גאווה, או לפחות לא גאווה בלבד, זה הרבה יותר מורכב, זה, לעניות דעתי, חוש הצדק הפנימי שלנו יותר מאשר משהו אחר, כלומר- קשה לנו לסבול שמישהו יעשה רע ו"יצליח" להתחמק ללא עונש. יש לכל אחד מאיתנו חוש צדק פנימי, שבגללו קשה לנו לסבול שיש רע וטוב לו... ולדעתי זה הבסיס לתחושה הקשה הזו. על זה כמובן מתווספת הגאווה וכל שאר הדברים. לכן, אולי הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לדעת שיש מנהיג לעולם והוא זה שמחליט מי יענש ומי לא, ובאופן עקרוני אין מצב שמישהו יחמוק בלא עונש. (בהערת אגב אומר שזו לדעתי גם התשובה להרבה מאוד שאלות בנושא המשפט העברי שלעיתים קרובות נראה סלחני במיוחד, או מבקש הוכחות לא אפשריות. העיקרון הוא שהמפשט העברי מניח משהו לקב"ה ומאמין שיש כח עליון).
על גבי ההבנה הזו באה העבודה על המידות כולם- על הגאווה, על החולשה לסלוח ולקבל את האחר וכו'.
בכל נמקרה, זו עבודה קשה, נמשכת הרבה זמן וממש לא סלחנית, כי צריך מאמצים נפשיים לא פשוטים כדי להתקדם בכל מילימטר.  

התשובה נתקבלה מהרב יניב חניא



מאגר גדול של שאלות ותשובות באתר שורש, בקרו אותנו