close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

פרשת בר לב היא רק סמפטום

הרב יניב חניאל כסליו, תשעא07/12/2010

לאנשים תרבותיים עצם העובדות שבהן מודה הקצין הבכיר הן נוראיות, מכתימות ובלתי נתפסות במידה מסויימת. היתכן שאלו השעשועים שבוחרים לעצמם קציני משטרה בכירים?

"פרשת ניצב בר לב" היא פרשה מביכה מאוד בהרבה מובנים. הן בעצם הדיבור והעלאת הנושאים המביכים שבהם היא עוסקת, הן בדמותו הבכירה מאוד של הנדון, הן במעורבות הישירה שלו בגירוש מגוש קטיף, שגורמת למחשבות מפחידות על מקבלי ומיישמי החלטות הרות גורל בארץ והן ביחס למשטרה כולה באופן כללי. המצב הנוכחי מוזר מאוד, כי לאנשים תרבותיים עצם העובדות שבהן מודה הקצין הבכיר (ושמפורטות בכלי התקשורת הצהובים לפרטי פרטים, תחת כותרות מתחסדות כמו "בושה לקרוא") הן נוראיות, מכתימות ובלתי נתפסות במידה מסויימת. היתכן שאלו השעשועים שבוחרים לעצמם קציני משטרה בכירים? כאלו שגורל אנשים

מונח לפתחם ושיכולים להטות אדם מדרך חייו לתמיד בהינף יד? זה קשה לעיכול ופשוט מביך.
אולם ישנה מבוכה גדולה יותר- בדיוק כמו שביטחוניסטים טוענים לגבי טרור- אווירה חברתית תומכת היא הרבה פעמים תנאי בשביל ה"חריגים" שמבצעים טרור בפועל. ללא תמיכה בכפרים, בישובים, מקומות בריחה והגנה סביבתית פעולת טרור נדונה לכשלון. באותה מידה התרבות שמיוצגת על ידי המקרה של הניצב חייבת את התמיכה החברתית, התרבותית, המתירנית והנוראה שהופכת מקרים כאלו לאפשריים. בכל רמה חברתית ובכל תפקיד. אילולא זה היה נורא כל כך היה משעשע לקרוא את ההתחסדויות של התקשורת השבוע בפרשה זו ואת הכותרות ה"מזועזעות"... הרי התקשורת, ברמה יום יומית וכשיטה אמונית ודתית הפכה את המעשים הללו ללגיטימיים, את הבגידה לחלק מהחיים ואת היצרים החבויים למקור לגאווה. זו תרבות שלימה, מקיפה ו"עמוקה", עמוקה במובן שצריך תשתית רעיונית ומעשית כדי להפוך ציבור מאופק וצנוע יחסית למי שיכול לצפות בתוכנית "רוקדים עם כוכבים" מבלי להקיא על המסך... והפרשיות למיניהן הן רק הסימפטום החיצוני. בדיוק כמו שקיבלנו בפעולות הראשונות בבני עקיבא על חנוכה- אנחנו במאבק תרבותי , חזק, אכזרי וחסר פשרות. מאבק שיש בו נופלים, מפסידים ומנצחים וקהל גדול של גברים צעירים שיכולים לשמש בשר תותחים ומותר להקריב אותם במלחמת הרייטינג.
ועדיין ישנה מבוכה גדולה אף יותר מהצד התרבותי. לרובינו הגדול, עדיין ולמרות הכל, יש יחס של כבוד ל"קצינים בכירים", למנהיגים פוליטיים ולאנשי מעש. קצין בכיר, גם במשטרה, הוא עדיין מושג וסמל. סמלים שנשחקו, כוויות שנצטברו, ועדיין... וכאשר קורה דבר כזה בדרגים הבכירים, ושוב, אנחנו עוסקים רק בצדדים המזוויעים שבהם "אין מחלוקת" בפרשה, בבגידות, בבגידות ההפוכות ובכל מה שבוצע ב"הסכמה"- אנחנו שוב מזדעזעים. אמונה שלימה מתערערת ושוב הערכים של מדינת היהודים, אנשי הבטחון ש"עושים ימים ולילות....", האמונה שיכול להיות יהודי טוב שרק כיפת שמיים מעל ראשו ותרומתו לכלל מאפילה על אורח חייו הלא כל כך דוסי, ערכים אלו סופגים מכה אנושה. פתאום גם גדולי רבני הציונים מרגישים, עמוק בלב, הזדהות עם אמרות אמנון יצחקיות כאלו של "אם בשביל זה באנו לכאן אחרי אלפיים שנה, אולי היה עדיף שנשאר שם...". זה מתפוגג בדרך כלל אחרי כמה דקות של כאב, ומחשבות אבל המסה המצטברת מותירה תחושה נוראית. ושוב צריך לעשות את החלוקה בין המדינה לבין המדיניות ובין העם הטהור והקדוש לבין התרבות הקלוקלת שהשתלטה עליו ולהביט רק בטוב ולא לקבול על הרשעה... אבל זה תהליך שהופך לקשה יותר אחרי מקרים שכאלה.
אולם בסופו של דבר נדמה שסיפור מעין זה מציב בפנינו רק אתגרים גדולים, חשובים יותר. האתגר של גיבוש ויצירת תרבות חילופית הוא לא עניין של "ישיבה חילונית" או של עגלות שנפגשות על אם הדרך וכל אחת מרגישה מליאה מהשניה, יותר ויותר מתברר שהתרבות היא בנפשנו ובחיינו ממש. אנחנו צריכים לבחור וליצור תרבות אמיתית, ישראלית ומכבי"ת יותר כי כאשר תרבות החשמונאים פנתה אחרי מאתיים שנה לכיוון תרבות רומא, היא גם נגמרה ונעלמה. יתכן ובתחילת הדרך היתה אפשרת להיות "יפה בלורית ותואר" ולהימדד רק על ידי מספר הלילות שאתה מבלה ברחובות ישראל כדי להגן על האזרחים מאלימות ומפושעים, אולם נראה שהזמן הזה תם, אנחנו יכולים לבחור להמשיך לחיות בתרבות מוטרפת של כמעט עירום יום יומי בטלוויזיה, "יחסים פתוחים" ועוד כל מיני ביטויים שאסור אפילו לכתוב... ואחר כך ל"הזדעזע" כשיתגלה שעוד דמות מופת חיה על פי הקודים הללו בדיוק ואנחנו יכולים להחליט שתרבות ישראלית יהודית אמיתית חייבת לשרור ולנצח את המאבק התרבותי הקשה ביותר שהעם חווה אי פעם. אורח חיים "אלטרנטיבי" שמשלב תרבות יהודית ותפקיד בטחוני, גם ימים ולילות על המשמר וגם דף יומי. אני לא בטוח שזה ירפא את הכוויות, כי אלטרנטיבה זה תמיד ביטוי לא פשוט שמעצים את עצמך והופך אחרים לפחות מתאימים, אבל נראה שהמסה הגדלה והולכת של "פרשיות" והלחץ התרבותי העצום שנוצר על כל מי שאיננו רוצה להיות חלק מתרבות הרייטינג הם גדולים כל כך שבאוויר מתגבשת אווירה של שינוי הכרחי בתרבות. שינוי שניתן להתחנן אליו מתחת לקצף המתוק שעוטף את גיבורי הרייטינג ומכתיבי המה נכון תרבותית.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה